מחלוקת בחברה הערבית האם לסמוך על העליון

פסק דין שיאשר את הפסילה יקבע גבולות חדשים לפוליטיקה הפלסטינית בישראל. בית המשפט העליון בירושלים (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ביום חמישי ידון בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, בפסילת מועמדותם של יו"ר בל"ד, ח"כ סמי אבו שחאדה, וח"כ עופר כסיף (הרשימה המשותפת). ועדת הבחירות פסלה גם את הרשימה המשותפת ורע"מ מהתמודדות בבחירות לכנסת. פסילת מועמד טעונה אישור של בית המשפט; כדי להימנע מההליך, על הנפסל להסיר את מועמדותו.

בדיון שהתפתח בחברה הערבית בישראל בעקבות פסילתו של אבו שחאדה, הערכות דומות לגבי ההכרעה הצפויה של בית המשפט העליון מובילות למסקנות הפוכות. יש החוששים שבית המשפט יאשר את הפסילה, ולכן מציעים שאבו שחאדה יסיר את מועמדותו. אחרים חוששים מאותה תוצאה, אך סבורים שדווקא משום כך יש להתייצב בפני בית המשפט ולחייב את השופטים לנמק את החלטתם.

>> גם אם נשתוק, ירצו שנשתוק יותר

הדיון הנוכחי שונה מדיונים שהתעוררו סביב פסילות קודמות. בעבר, הציפייה שבית המשפט העליון יבלום את ועדת הבחירות המרכזית נשענה על ניסיון, גם בלי אמון מלא במערכת. באווירה הנוכחית, נשאלת השאלה אם עצם הפנייה לבית המשפט תאפשר לו לקבוע מגבלות חדשות על הפעילות הפוליטית הפלסטינית בישראל, מעבר לפסילתו של מועמד אחד. המחלוקת חושפת את הפער בין אמון בבית המשפט ובין ההסתמכות עליו – פער המוכר למי שנאבקים על זכויותיהם במסגרת מערכת שאינה מעניקה להם שוויון.

בבל"ד כבר הודיעו שימשיכו במאבק, אך החלטת המפלגה לא סיימה את הדיון הציבורי בעניין. ד"ר ראיף זריק, מומחה לפילוסופיה פוליטית ולפילוסופיה של המשפט, עורר דיון סוער בפוסט שבו הציע לאבו שחאדה לפרוש מההתמודדות, ובמקביל קרא להגדיל את שיעורי ההצבעה ואת הייצוג הערבי. זריק הזהיר שבית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, עלולים לראות בפסילה הזדמנות לשוב אל הקונצנזוס הציוני, ושפסק דין שיאשר אותה יקבע גבולות חדשים לפוליטיקה הפלסטינית בישראל. לשיטתו, אפשר להימנע מההליך בלי לוותר לא על הייצוג בכנסת ולא על המשך פעילותו הפוליטית של אבו שחאדה.

מהצד השני, עו"ד ג'ואד בולוס, משפטן בולט בתחום זכויות האדם ובעל ניסיון רב בהליכים בבית המשפט העליון, מתנגד למסקנה שיש לסגת מהמאבק הנוכחי. זאת אף שהוא מכיר היטב את החשש מהסתמכות על העליון, מתח ביקורת על המקום שהחברה הפלסטינית בישראל מעניקה לו, ואף כתב על השינוי שחל בבית המשפט במקביל להקצנה בחברה הישראלית.

בולוס אמר ל"שיחה מקומית": "הייתי ממליץ להגיש את כל העתירות, לרבות זו בשמו של סמי אבו שחאדה, ולא הייתי פוטר את השופטים מההתמודדות עם הדילמה הזאת ומנשיאה באחריות לה". להערכתו, הסיכוי להפסיד גדול, אך הימנעות מההליך לא תשיב את המצב לקדמותו בכל הנוגע למערכת המשפט ועלולה לאפשר למבקשי הפסילה להציג את טענותיהם כאילו הוכחו.

עו"ד עביר בכר מציבה שאלה נוספת: "האם ההערכה הפוליטית בדבר הכיוון שאליו צועד בית המשפט כבר החליפה את בחינת התיק עצמו? ממתי אנחנו יודעים מראש את פסקי הדין, ומחליטים לפי התחזית הזאת נגד איזה עוול להיאבק ועם איזה עוול להשלים?". בכר סבורה כי עיתוי פרסום המאמר שבעטיו נפסל אבו שחאדה היה קשה ושגוי. ואולם, לשיטתה, אין בכך כדי להוכיח שתמיכה במאבק מזוין היתה קו קבוע בשלושים שנות פעילותו. היא מדגישה את הבהרותיו ואת התנצלותו, וכן את המשקל שהעניק העליון בעבר להסברים של מועמדים.

בכר מבקשת להעמיד את בית המשפט מול אמות המידה שקבע בעצמו: אם יבחר לסטות מהן, עליו להסביר מדוע. היא מבחינה בין התנגדות עקרונית לפנייה לערכאות ובין הערכה טקטית של סיכויי ההצלחה. אם ההתנגדות עקרונית, מדוע אינה חלה על כל הרשימות והמועמדים שנפסלו? ואם השיקול טקטי, מה מצדיק אותו דווקא במקרה הזה? "לא כל ניצחון משפטי הוא הישג פוליטי, ולא כל הפסד משפטי הוא תבוסה פוליטית", היא מדגישה.

בבל"ד הודיעו שימשיכו במאבק. הדיון על פסילת סמי אבו שחאדה בוועדת הבחירות בראשות השופט העליון נעם סולברג, איתמר בן גביר מעיד, 23 בספטמבר, 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

האמירה הזאת מאפשרת גם להרהר ביום שאחרי הכרעת בית המשפט: ניצחון עשוי לשמור על זכות ההתמודדות בלי לשנות את התנאים המאיימים עליה; הפסד עשוי לחשוף שינוי בכללי המשחק, אבל החשיפה כשלעצמה אינה תוכנית פעולה.

עו"ד ח'אלד תיתי, פעיל בל"ד, מדגיש בפוסט בפייסבוק שההחלטה נתונה למוסדות המפלגה שבחרו באבו שחאדה. הוא מזהיר שאישור הפסילה יחייב את העליון לשנות את הכללים שגיבש באשר למשקל הראיות, להצטברותן ולמקומם של המעשים בפעילות המועמד. תיתי מזכיר בחירה אחרת של בל"ד, התפטרותו של ח"כ באסל גטאס מהכנסת לפני השלמת הליך הדחתו. לדבריו, ההימנעות מעימות אז לא מנעה שימוש מאוחר יותר במנגנון דומה בניסיונות להדיח מהכנסת את הח"כים עופר כסיף ואיימן עודה.

חברת הכנסת לשעבר ד"ר היבא יזבק כתבה כי אין לקבל נסיגה שתפטור את בית המשפט העליון מאחריות להחלטותיו. בל"ד מצידה הדגישה בהודעתה שהציבור הערבי הוא שבוחר את הנהגתו, ומתחה ביקורת על תמיכת הדמוקרטים בפסילתו של אבו שחאדה כמועמד.

ההשפעות חורגות משאלת המועמדות לכנסת

היום (שלישי) פרסמו היועמ"שית ופרקליט המדינה עמדה התומכת באישור פסילת מועמדותו של אבו שחאדה. לטענתם, המאמר שפרסם ב-8 באוקטובר 2023 מבטא תמיכה במאבק המזוין של חמאס נגד ישראל, "בנסיבות קיצוניות ובעיתוי שאין חמור ממנו"; את הסבריו הגדירו מיתממים וחלקיים. בל"ד מדגישה כי אבו שחאדה הבהיר את התנגדותו לאלימות ולפגיעה בחיי אדם ב-7 באוקטובר, ואת מחויבותו לפעילות פוליטית בדרכי שלום.

עמדת היועמ"שית ממחישה את משבר האמון: הבקשה לפסילה הוגשה בידי עוצמה יהודית, בראשות השר איתמר בן גביר, שהורשע בעבר בהסתה לגזענות ובתמיכה בארגון טרור, וזכתה לתמיכה מצד חלקים מהאופוזיציה.

עמדת היועמ"שית ממחישה את משבר האמון. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, בישיבת ועדה בכנסת, ב-9 ביוני 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הביקורת על התמיכה בבקשת הפסילה מתחדדת לנוכח הפער בין היחס לאבו שחאדה ובין היחס להתבטאויות חמורות לא פחות של פוליטיקאים יהודים בנוגע לפגיעה באוכלוסייה שלמה, כולל ילדים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר, בין השאר, כי צודק ומוסרי להרעיב שני מיליון בני אדם; בן גביר קרא להרג המוני ולעידוד הגירה – אך היועמ"שית התנגדה לפסילת מפלגותיהם. בית המשפט יצטרך להסביר גם מדוע הוחלו אמות מידה שונות במקרים האלה.

בעיני כותב שורות אלה, אפשר לקרוא את דבריו של אבו שחאדה על מגבלות המודיעין הישראלי ועל יכולתם של אחרים לבצע את מה שהצליחו לבצע בעזה כניתוח של פגיעוּת. לפי קריאה זו, כשל ישראלי אינו מחייב הסבר קונספירטיבי: גם מערכת מודיעין יכולה להיכשל. זו אינה הפרשנות היחידה למאמר, אך תיאור יכולת אינו עידוד לממש אותה. כישראלים מזהירים מפני תרחיש דומה מכיוון ירדן, ההבחנה הזאת מובנת. השאלה היא אם היא עומדת גם לרשותו של דובר ערבי.

ההשפעות חורגות משאלת המועמדות לכנסת. עיתונאים ופרשנים עלולים כעת לחשוש שהסברים שיציעו יתפרשו כראיה לתמיכה באלימות, ולצמצם מראש את כתיבתם. המסר המרתיע פוגע בחופש הביטוי גם בלי שייפתח הליך נגד כל כותב: גבולות הדיון משתנים כבר בשלב שבו אדם מחליט מה לפרסם ומה להשאיר מחוץ לטקסט.

פעיל זכויות האדם מוחמד זידאן מבקש להפנות את המבט אל תפקידה של ההנהגה הערבית במציאות הזאת: "מפלגה פוליטית אינה ארגון זכויות אדם גדול והנהגת ציבור אינה משרד עורכי דין", הוא אומר. לדבריו, העבודה הפרלמנטרית והפנייה לערכאות הפכו בהדרגה מכלים לזירות הפעולה העיקריות, ולעיתים היחידות. הוא מזהה את הדפוס הזה גם בוועדת המעקב וברשויות המקומיות, בעוד ארגון הציבור נדחק הצידה. "איפה הפוליטיקה? איפה ארגון הציבור? איפה הרחוב?" הוא שואל.

זידאן אינו שולל את עבודתם של עורכי הדין, אלא רק מבקש לברר מי עושה את העבודה שאינה מוטלת עליהם: בונה כוח ציבורי, מגבש תוכנית פוליטית והופך אנשים ממי שממתינים להחלטות למי שמשתתפים בעיצובן. הביקורת הזאת אינה תלויה בהכרעה בתיק; היא תישאר גם אם אבו שחאדה וכל הרשימות שנפסלו יורשו להתמודד.

כאן טמון קושי שהמחלוקת על פרישתו של אבו שחאדה או על המשך המאבק אינה נותנת לו מענה. ויתור על הליך משפטי או ניהולו עד תום אינם יוצרים כשלעצמם חלופה פוליטית. בשני המקרים נותרת השאלה מה קורה לציבור בזמן שההחלטות על עתידו מתקבלות במוסדות שבהם כוחו מוגבל.

פסילת המשותפת ורע"מ, על כל ההבדלים ביניהן, מראה שהקושי אינו ייחודי לדרך פוליטית מסוימת. גם מי שמבקשים לשנות את אופייה של המדינה וגם מי שבחרו להשתלב בקואליציה נדרשים להגן על עצם זכותם להשתתף בבחירות. הציבור הערבי יכול להתווכח על הדרך, אך אינו יכול להניח מראש שהממסד יכבד את זכותו לבחור בה.

בית המשפט העליון עוד יכול לבטל את הפסילות. הכרעה כזו תשמור על האפשרות להתמודד בבחירות, אך אם אחריה נחזור להמתין לבקשת הפסילה הבאה, המשבר שנחשף עכשיו יישאר בעינו. השופטים נדרשים להכריע בשאלת הזכות להתמודד ולנמק את אמות המידה שהנחו אותם; ההנהגה הערבית נדרשת לחשוב כיצד בונים כוח שאינו תלוי כולו בהחלטות בית המשפט. שתי הדרישות האלה יכולות, וצריכות, לעמוד יחד.