מה קרה לזעקת האזרחים הפלסטינים למען עזה
יום הסולידריות הבינלאומי השבוע עם תושבי עזה לא סחף פלסטינים רבים בשטחי פלסטין ההיסטורית. יש לא מעט ביקורת פנימית על כך, מלווה בהסברים מלומדים, אך יש גם מי שמציע אסטרטגיה ליציאה מקיפאון הפחד המובן, ויש מי שרואה שינוי
האם הצליחה ישראל בדיכוי החברה הערבית? הפגנה באום אל-פחם בשבת 6.5.2025, שבה נעצר מזכ"ל מק"י באזור המשולש, מוריד פריד (צילום: מוחמד ח'ליליה)
"בגדה – 3.3 מיליון, בירושלים – מיליון, בתוך הקו הירוק – מיליון וחצי. האם אין ביניהם 100 אלף שמאמינים באלוהים אמונה אמיתית, שיהפכו את המאזן עבור עזה? האם אין ביניהם ולו גבר אחד?", כך נכתב בפוסט של פעיל מעזה. ביקורות כאלה מתוך עזה, קולות של תסכול ואף של תוכחה, התרבו, במיוחד מאז הפרה ישראל את הפסקת האש. תקופה זו, לפי תגובות והערות מהשטח, נתפסת בעיני רבים כקשה יותר מחודשי הלחימה הקודמים.
החוקר והמרצה העזתי, אחמד אבו ארתימה, אף האשים את הפלסטינים החיים בתוך הקו הירוק ובגדה המערבית בשותפות ברצח תושבי הרצועה: "אם הם לא מסוגלים לפעולה שדורשת מידה של אומץ, כיצד נכשלו אפילו בפעולה שאינה מבקשת יותר מישיבה בבית? האם הפלסטינים שבתוך הקו הירוק ובגדה לא מסוגלים להכריז על שביתה כללית פתוחה, למשך חודש שלם, שתשבש את מהלך החיים, כדי להפעיל לחץ לעצירת ההשמדה?". אבו ארתימה טען כי ישראל לא היתה יכולה להאריך את תקופת ההשמדה עד היום, לו חשה בלחץ אמיתי, וכי היא מבצעת בעזה השמדה "נוחה", ללא עלות. הוא סיים את דבריו בשאלה: "מה יאלץ אותה לעצור?".
ההנהגה לא מצליחה לגייס
האזרחים הפלסטינים ארגנו בשבוע האחרון הפגנת מחאה באום אל-פחם, בהשתתפות מאות אנשים, וכן עצרות מחאה קטנות בנצרת ובקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. נשמעות גם קריאות לעצרות מחאה בחיפה ובכפר קאסם. ביום שני, מספר קטן של אזרחים פלסטינים השתתף בשביתה העולמית שהוכרזה לסולידריות עם עזה, בעיקר תלמידי בתי ספר. פעיל מאום אל-פחם שביקש להישאר בעילום שם, אמר: "אם ועדת המעקב היתה מכריזה על הצטרפות לשביתה הזו, ההשתתפות היתה רחבה יותר. אבל גם אז לא היתה כוללת את כל החברה הערבית. וכאן טמונה הבעיה. השביתות החוזרות ונשנות שוועדת המעקב הכריזה עליהן בשנים האחרונות, מכל מיני סיבות, הפחיתו מערכן, מהשפעתן ומחשיבותן. כתוצאה מכך, השביתה כבר אינה אמצעי לחץ ממשי. במיוחד לאור העובדה שרוב העובדים במגזר הציבורי ובמקומות עבודה אצל יהודים אינם שובתים. השביתות האחרונות הצטמצמו לבתי ספר, לרשויות מקומיות ולמספר חנויות – וזה לא השפיע על המדינה והממשלה. אז למה שהממשלה תושפע אם חנויות באכסאל או בכפר קרע יסגרו ליום אחד?".
הוא מזהה בעיה חברתית חמורה, הוא מוסיף, באובדן אמצעי מחאה בסיסיים, "או נכון יותר – אובדן היעילות של אמצעים אלה, ואובדן היכולת של ההנהגה לגייס ולהניע את הציבור, זה מצב מסוכן שדורש טיפול".
>>אנחנו, האזרחים הערבים, נותרנו הקבוצה היחידה שמאמינה פה בשלום
אף שמדובר במלחמה הקשה והארוכה ביותר על עזה מכל המלחמות הקודמות, המחאות בחברה הערבית בתוך ישראל מעטות בהרבה מבעבר. לכך סיבות רבות, ובראשן הצלחתה של ישראל בדיכוי החברה הערבית. התהליך החל בגל מעצרים נרחב בעקבות אירועי מאי 2021, ונמשך במעצרים נרחבים עם תחילת המלחמה הנוכחית, איסור מצד המשטרה על התארגנות להפגנות ועצרות מחאה, בתמיכה כמעט מוחלטת של מערכת המשפט. מעצרים בתחילת המלחמה לא פסחו על איש – אמנים, דמויות משפיעות, ואף מנהיגים פוליטיים. בהפגנה בשבת באום אל-פחם נעצר מזכ"ל מק"י באזור המשולש, מוריד פריד. לפני יומיים נעצר מנהיג בתנועת "בני הכפר", רג'א אגבריה, בביתו באום אל-פחם, ומעצרו הוארך בטענה שקיים "קשר עם סוכן זר", זאת לאחר שבועות ספורים ממעצרו של העיתונאי סעיד חסנין – שטרם שוחרר – בעקבות ראיון שהעניק לערוץ פלסטיני. נוסף על כך, נערכו שורה של מעצרים מנהליים בקרב צעירים ביישובים הערביים השונים. חלקם עדיין במעצר.
ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי מסרה בתגובה למעצרו של אגבאריה: "הממסד השלטוני ממשיך בקמפיין הדיכוי וההפחדה, תוך תפירת תיקים לפעילים פוליטיים במטרה להפליל את העשייה הפוליטית והחברתית, ולהפליל את זכותנו לומר את דברנו ולעמוד לצד עמנו באופן טבעי".
מעצרים בתחילת המלחמה לא פסחו על איש. הפגנה למען סיום המלחמה בעזה באוניברסיטה העברית בירושלים, 28 במאי, 2024 (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)
נרבה בתפילות
"אבו ת'איר", פעיל מדרום המשולש, תהה ברשת חברתית מדוע רוב ההפגנות נערכות לאחרונה דווקא באום אל-פחם, ומהו תפקידן של שאר הערים הערביות. "יותר ממאה ערים וכפרים ערביים, שני מיליון תושבים – האם אום אל-פחם היא העיר הערבית היחידה? האם רק אום אל-פחם קשורה בקשרי דם לעזה, וכל השאר זרים?", כתב. "השתיקה שלנו? היא אור ירוק למפלי הדם. איפה טייבה, קלנסווה, טירה? איפה המשולש של יום האדמה – סח'נין, עראבה, דיר חנא? איפה נצרת – בירת הציבור הערבי? איפה יישובי הנגב והערים המעורבות? ביום הדין נישאל על ההתרשלות הזו. ויותר מזה – גם תורנו יגיע".
אבל אפילו הקולות שמבקרים את השתיקה הפכו נדירים. נכון שהפוסטים המביעים הזדהות עם הקורבנות בעזה התרבו לאחרונה, אחרי תקופה של שתיקה מפחד, אבל כמעט ואין ביקורת פנימית אמיצה בתוך החברה הערבית. זאת, כך נראה, מחשש להאשמות בהסתה. עד כדי כך, ששייח' מנצרת מופיע בסרטון שהופץ לפני כמה ימים, בשיא התקיפות בעזה, כשהוא מסתפק באמירה: "העמידה שלנו לצד עזה היא בכך שנרבה בתפילות, כדי שאלוהים יקבל את תחינותינו ויגמור את המצוקה שם".
החברה הערבית שקועה באסון אחר. עקורים חוזרים לבתיהם בצפון רצועת עזה דרך רחוב ראשיד, ב-27 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)ההפגנות שכן התקיימו מאז תחילת המלחמה, ואינן רבות, לא זכו להיענות רחבה מצד האזרחים הפלסטינים. פחד עדיין שולט ברחוב הערבי. לצד זאת, ישנה סיבה נוספת ועמוקה: החברה הערבית שקועה באסון אחר, לא פחות חמור מהמלחמה בעזה – מגפת הפשיעה המאורגנת, שממשיכה לקפד את חיי צעיריה, מול היעדר כמעט מוחלט של התערבות מצד המדינה ומוסדותיה. ועדיין, הציבור הערבי כמעט שלא נקט בפעולה קולקטיבית, למעט יוזמות הסיוע לעזה, כמו קמפיין התרומות והעזרה ההומניטרית, בעיקר בקיץ האחרון.
תחושת נחת מדומה
אבו ארתימה סבור ש"חוסר האונים" שמפגין העם הפלסטיני, כמו גם שאר העמים באזור, כלפי מה שמתרחש בעזה, לא נובע רק מפחד. "אי אפשר להפריד בין חוסר האונים הזה לבין המאפיינים הכלכליים והחברתיים שעיצבו את אישיותו של האדם הצרכני המודרני", כתב. "זהו אדם השקוע באינדיבידואליזם ובמסורות החיים המודרניות, שמזינות את יצר הצריכה שלו והופכות את ריבוי נכסים ולהתפארות חברתית למושא דאגתו העיקרי בחיים. הוא כבול באזיקים הדוקים לעול העבודה, המשכורת, וההלוואות ארוכות הטווח שעליו להחזיר לחברות ולבנקים – מצב שמצמצם את מרחב החופש בנפשו ודוחף אותו להתכנסות כתוצאה מהדאגה הכללית אל הדאגה האנוכית האישית".
הוא מאשים גם את אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות: "מה שבעבר דחף אנשים לצאת לרחובות וליזום עימותים אינטלקטואליים ופוליטיים אמיתיים, הוחלף היום בשחרור רגשי ברשתות החברתיות – הם כותבים, משתפים, מביעים זעם, מקללים – ואז חווים תחושת נחת מדומה מכך שלכאורה מילאו את חובתם. הקפיטליזם יצר אדם מעוות, שהשפע הכלכלי הסיח את דעתו עד ששכח את מהות רוחו ואת שליחותו בחיים."
אך ישנם גם מי שמתבוננים בהתפתחויות האחרונות באור חיובי. החוקר והמרצה עלי אבו רזק, תושב עזה המתגורר כיום בטורקיה, מבקר כבר תקופה את שתיקת שאר חלקי העם הפלסטיני ואת היעדרן של פעולות מחאה לתמיכה בעזה. הוא סבור שהתפתחויות השבוע האחרון ראויות לתשומת לב, לא רק פלסטינית אלא גם כלל-ערבית :"נראה כי ההיענות לקריאות להפגנות למען עזה הפעם גבוהה מבעבר. והחשוב יותר – היא מתרחשת בו-זמנית. התקיימו הפגנות בירדן, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, מאוריטניה, מרוקו, סוריה, תימן, טורקיה, אינדונזיה, וגם באום אל-פחם. חזרת ההפגנות התכופות חשובה מאוד – אלו ההפגנות הראשונות שמתרחשות בתקופת טראמפ, שכבר מתמודד בעצמו עם גל מחאות בתוך ארה"ב".
אבו רזק הדגיש גם את המוקדים שבהם התקיימו האירועים: "מרבית ההפגנות נערכו מול שגרירויות התומכות בהשמדה – ובראשן השגרירות האמריקאית. חשוב מאוד להמשיך ככל האפשר – לחזור לעוצמה שהיתה, ולבנות דעת קהל ערבית ואסלאמית מתנגדת ומוחה. ההשמדה עדיין נמשכת, זוועותיה עברו את ימי המלחמה הראשונים, הרעב בשיאו, מערכת הבריאות קרסה, והמיקוד הפעם הוא בהרג של כמה שיותר ילדים".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
