בגדה תומכים במאבק המזוין, אבל לא בהכרח מצטרפים אליו

אלפים בגדה המערבית מחזיקים בנשק, אבל רק מעטים מצטרפים למאבק המזוין. חמושים בלוויה בטובאס, ספטמבר 2024 (צילום: נאסר שתאיה / פלאש90)

הטענה שהמלחמה עוברת מעזה לגדה המערבית הפכה מוסכמת כמעט על כולם בשבועות האחרונים. הפלסטינים בגדה המערבית משוכנעים בכך, בוודאי אחרי מראות ההרס שהותיר הצבא במחנות הפליטים בג'נין וטולכרם; בכירי מערכת הביטחון הישראלית מזהירים מכך, בוודאי אחרי הפיגועים האחרונים במקומות שונים בגדה המערבית ועכשיו גם בגשר אלנבי; ושרי הימין דוחפים לשם עם הצהרות מתלהמות על הצורך לרוקן יישובים פלסטיניים מיושביהם בגדה, כפי שנעשה בעזה.

>> חורבן ג'נין – מבט מבפנים

אחת השאלות המרכזיות שעולות בהקשר הזה בגדה היא מהי מידת התמיכה שם בהתנגדות מזוינת, ולא פחות חשוב מכך, מהי מידת הנכונות של פלסטינים בגדה להצטרף להתנגדות כזו, ואם ישראל מנסה לתקוע טריז בין הפלסטינים בגדה בסוגיית ההתנגדות.

בפלישות של ישראל לגדה, כתב הפרשן פלסטיני עלי אבו ריזק, עזתי החי עכשיו בטורקיה, "הכיבוש מנסה לא רק לרסק את הנוכחות הפלסטינית בגדה המערבית… אלא גם להצית מחלוקת בין שתי קבוצות פלסטיניות: העילית הכלכלית והביורוקרטית, שצמחה אחרי אוסלו ובזכות אוסלו, ותושבי המחנות (הפליטים), שישראל מאשימה אותם בצורה שקרית שהם מסכנים את עתידה של הגדה המערבית".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ברשתות החברתיות, הדיון הזה אכן קיים. אף שרוב הפלסטינים מביעים תמיכה ב"התנגדות" מול מתקפות המתנחלים והצבא בגדה, לאור המשך המלחמה האכזרית בעזה, עולה גם הטענה שארגוני ההתנגדות – חמאס וארגונים אחרים – מספקים לישראל תירוץ להרוס את הגדה המערבית בדומה למה שהיא עושה בעזה. ישנם לא מעט קולות הקוראים לא לתת לה את העילה הזו.

קולות אלו חוברים לקולות המגיעים מעזה עצמה, המותחים ביקורת על חמאס ומטילים עליו את אחריות לכניסה "להרפתקה לא מחושבת", שהביאה לכך שהמצב ההומניטרי בעזה הידרדר מעבר לכל הציפיות.

העיתונאי הפלסטיני נאסר אל-לחאם, העורך הראשי של סוכנות "מען", כתב לדוגמה ש"יש להגן על הגדה המערבית. מדינות ערב חייבות לאיים מייד לגרש את השגרירים הישראלים כדי להפסיק את המלחמה. אנחנו רוצים לבנות מחדש את עזה כדי שתהיה כמו הגדה המערבית, לא להרוס את הגדה המערבית כדי שתהפוך דומה לערי רצועת עזה".

מזכיר את עזה. מחנה הפליטים נור שמס, ב-5 בספטמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

הפוסט ספג ביקורות רבות מצד פלסטינים בגדה המערבית ובעזה, שטענו שללחאם אכפת יותר מהגדה המערבית מאשר אכפת לו מעזה. "למה כאשר העניין מתקרב אליכם (תושבי הגדה; ב"ז), נדרשת רציונליות?", כתב מישהו. מגיב אחר העיר: "האם עזה היא לא עיר פלסטינית?". אחרים האשימו את תושבי הגדה המערבית בשתיקה מול הג'נוסייד בעזה. אם הגדה המערבית "היתה תומכת בעזה מלכתחילה", נכתב, "המצב בעזה לא היה מגיע לאן שהגיע, והמצב בגדה המערבית לא היה מגיע לאן שהוא מגיע… האם הרס עזה לא היה מספיק כדי לדרוש ממדינות ערב לגרש את השגרירים?".

א', עיתונאי וחוקר פלסטיני מג'נין שהעדיף להישאר בעילום שם, אמר ל"שיחה מקומית" כי הדיון הזה מתקיים בתוך האליטה הפלסטינית, אבל לא בקרב הציבור הפלסטיני הרחב, שתומך בהתנגדות. "יש קבוצה קטנה שמקורבת לרשות, שיוצאת נגד פעולות ההתנגדות בגדה המערבית", אומר א'. "יש גם אנשים שיש להם פחדים ראויים ומוצדקים".

אבל א' מדגיש שהפלישות האלימות של ישראל למחנות הפליטים בשבועות האחרונים לא נובעות מהפעולות של ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים. "פעולות ההתנגדות שהיו לאחרונה בגדה המערבית, ויצאו בעיקר מג'נין, לא מצדיקות את התגובה הישראלית", הוא אומר. לדבריו, "האכזריות הישראלית – ההרס, ההרג והעקירה – לא קשורה בהכרח להתנגדות הפלסטינית.

"ישראל מנסה לנצל את הדיכוי והאכזריות שהיא מפגינה בעזה, כדי להגיד לומר לאנשים (בגדה) שהיא יכולה לעשות פה את מה שהיא עשתה בעזה", אומר א', "קולות ישראלים בדרגים הגבוהים ביותר אומרים שדין הגדה זהה לדין עזה". ההתנגדות המזוינת הפלסטינית היתה קיימת תמיד, הוא אומר. אין בה דבר חדש, ובכל מקרה היא "מוגבלת ולא משתווה לכלים שיש לכיבוש ולתמיכה המערבית שהוא נהנה ממנה".

הסופר והחוקר סאמי סוואלמה דוחה את הטענה שקיים קרע בין מחנות הפליטים לבין הערים, כפי שישראל מנסה לכאורה ליצור באמצעות ההתרכזות שלה בפלישות למחנות. "ההתנגדות האלימה התחילה במקור בערים, בג'נין ושכם, לפני שהיא התפתחה במחנות", אומר סוואלמה.

לטענתו, הסיבה שכעת ההתנגדות מרוכזת במחנות הפלסטינים קשורה דווקא לחיבור שנוצר בין פעילי הג'יהאד האסלאמי לפעילי פת"ח. "חמאס כבר נמצא במעקב של הרשות, ופעילותו מוגבלת בגדה", הוא אומר. "במחנות יש הרבה צעירים הנחשבים לאנשי פת"ח, אך הם נדחקו לשוליים, ולכן קל יותר לאסוף ולגייס אותם. לעיתים מי שמפעיל ומוביל את זה (פעולות ההתנגדות) הוא הג'יהאד האסלאמי, שנתמך בגלוי על ידי איראן, אבל אין לו כוחות גדולים בגדה, ולכן הוא מגייס צעירים מפת"ח. לאנשי הג'יהאד והפת"ח יש יותר חופש פעולה".

אף שיש תמיכה ציבורית במאבק המזוין בגדה המערבית, לטענתו של סוואלמה אין פירוש הדבר שרבים מוכנים להתגייס למאבק הזה. "יש פה סכיזופרניה מסוימת", הוא אומר. "כמובן שלא תמצאו רבים שמותחים ביקורת פומבית על ההתנגדות המזוינת, אבל המחשבות של האנשים זה דבר אחד, וההתנהגות שלהם זה דבר שני.

"בגדה אפילו לא יוצאים להפגין כדי להפסיק את המלחמה בעזה", ממשיך סוואלמה. "אם הפלסטינים בתוך ישראל לא מפגינים כי יש מי שמדכא אותם, מה מונע הפגנות ברמאללה ובבית לחם? תרבות ההפגנות נעלמה בקרב הפלסטינים, ולא הוקמה אלטרנטיבה אמיתית למחאה. טועה מי שחושב שהבעיה נעוצה במחסור בנשק. יש נשק בכמויות גדולות ואלפי חמושים בג'נין ובמקומות אחרים, אבל מספר המתעמתים נמדד בעשרות".

תרבות ההפגנות בגדה המערבית השתנתה. הפגנה ביום האדמה ברמאללה, ב-30 במרץ 2014 (צילום: פלאש90)

א' אינו מסכים עם הטענה שקיימת אדישות בגדה. "אחרי פרוץ המלחמה, היתה תנופת סולידריות גדולה מאוד עם עזה", הוא אומר. אבל בכל מקרה, לדעתו אם תהיה התקוממות בגדה, היא לא תהיה "למען עזה" אלא בגלל המצב בגדה המערבית. "יש פה (בגדה) מתנחלים שמאמינים שיתקרבו לאלוהים דרך הריגת פלסטינים ובאמצעות שליטה בגדה המערבית", הוא אומר. "במילים פשוטות, המצב בגדה המערבית מחייב התנגדות".

יחד עם זאת, א' סבור שייתכן שיהיה צריך לשקול מחדש את השיטות שבהן השתמשה ההתנגדות החמושה בג'נין, טובאס וטולכרם, שכן "תוצאות הפלישות הישראליות הן קטסטרופליות, בעיקר כשמדובר בחיי אדם… חייבים לחשוב מחדש איך להתנגד: אולי באמצעות קבוצות חשאיות, התנגדות עממית, או התנגדות לא אלימה, או אפילו אי ציות אזרחי".

לטענתו, הקולות הטוענים שההתנגדות המזוינת הורסת את הגדה ישתתקו עם הזמן. "השטח מציג דוגמאות רבות לכך שהתיאבון של ישראל גדול, והפתרון לזה לא יהיה בשתיקה ולא בזריקת פרחים על הכיבוש", הוא אומר. "אני מאמין שישראל יודעת את זה מהסוכנים שלה ומהמעקב שלה אחר המתרחש. ישראל צריכה להבין שכל מקרה של הרס בתים מגביר את השנאה לכיבוש, ולא מעורר כעס כלפי ההתנגדות".

א' בוחן, למשל, את מה שקורה בג'נין אחרי סיום הפשיטה הישראלית. "פעולות השיקום העממיות המיידיות, הסולידריות הגדולה. התמיכה בבחירה של ג'נין להיות מוקד של ההתנגדות – מביעים את עמדת העם ואת הכעס על ישראל", הוא אומר. "ג'נין הפכה לסמל לגבורה הפלסטינית החדשה". אין לו תשובה ברורה כיצד תיראה האינתיפאדה החדשה בגדה המערבית, "אבל בטוח שיהיה משהו. הלחץ עבר משטח C לשטח B, ואין שום ניסיון לעצור את התיאבון של המתנחלים".

על הרקע הזה, בולטת עוד יותר חולשתה של הרשות הפלסטינית. באינתיפאדה השנייה, יאסר עראפת החליט להצטרף לעימות. עכשיו הרשות שותקת, אבל מעמדה נשחק. "הרשות הפלסטינית סובלת מפופולריות נמוכה מאוד, עד כדי כך שעובדיה אינם משוכנעים בגישתה", אומר סוואלמה. אבל גם הסיטואציה הזו, לדעתו, לא דוחפת את הפלסטינים בגדה להתנגדות חמושה.

"אני מהדור שחי את האינתיפאדה השנייה", נזכר סוואלמה. "באותה תקופה אנשים חשבו שהנשק בגדה מסוגל להתעמת עם הצבא הישראלי. ראינו מה היו התוצאות. אפילו ברצועת עזה היו שחשבו שההתנגדות תמנע מהצבא הישראלי להסתער עליה ועל הערים שלה. יש מי שהימרו על מלחמה אזורית. מה קרה? כל עזה נכבשה, לא התרחשה מלחמה אזורית, וישראל ניצלה את כל זה כדי לעשות את מה שהיא עושה עכשיו בגדה המערבית, ללא דין וחשבון".

א' אומר שהמצור הכלכלי שהוטל על הגדה המערבית ומניעת כניסת עובדים פלסטינים לישראל עלולים להוביל לפיצוץ, אך השאלה היא לא רק כלכלית. "למצור הכלכלי אולי יש השפעה, אבל הוא אינו הגורם היחיד", הוא אומר. "האינתיפאדה השנייה התרחשה בימים של שגשוג כלכלי. אנשים יכולים לשאת את הסגר הודות למבנים חברתיים ולמבני תמיכה עממיים, ובאמצעות חזרה לאדמה. אבל יש סבלנות, והפלסטיני רואה בסבלנות סוג של התנגדות. הוא יכול להיות סבלני לתקופות ארוכות, אבל הוא לא יהיה סבלני לנצח".