מה צריך לעשות? לא להיות "יהודיה" אלא בת אדם. תגובה לאווה אילוז  

להפסיק את הווכחנות הכפייתית כהוכחה לאינטלקטואליות. פרופ' אווה אילוז (צילום: אביר סולטאן / פלאש90)

במאמר שפרסמה בעיתון הגרמני "די צייט", ואשר תרגום שלו בעברית התפרסם בעיתון "הארץ", פרופ' אווה אילוז שואלת "מה צריכה לעשות אינטלקטואלית יהודייה בזמנים כאלה?".

בתשובה לשאלה ישירה זו – על האינטלקטואלית היהודייה הספציפית הזו לעשות, לדעתי, שני דברים. הראשון עליה להפסיק את הווכחנות הכפייתית כהוכחה לאינטלקטואליות. ויכוח לשם ויכוח נשאר עקרות אינטלקטואלית. ויכוח שהוא חלק מדיאלוג אמור להיות פתוח מכל צדדיו. נראה שאין זו הגדרת האינטלקטואליות המקובלת על אילוז.

הדבר השני שעליה לעשות הוא לנסות ולממש בחירה בייסוד עמוק יותר של הקיום שלה על התפיסה לפיה יהודים ויהודיות הם קודם כול וראשית לכול, בני אדם. זו תפיסה אנטי גזענית יסודית. זו תפיסה אנטי אנטישמית בסיסית ביותר. במילים אחרות, התייחסות אינטלקטואלית מלאה ומקפת מחייבת את הסרת שריון הפלדה של היהודיות מעל אישיות הדוברת. יהודים הם ראשית לכל דבר ולפני כל טיעון אחר בני אדם מלאים. זהו היחס שהם חייבים לדרוש מהעולם. אלה הן החובות שהם חייבים למלא כלפי העולם. כל דרישה פוליטית אחרת וכל חובה מוסרית שונה מבטאות את הנסיגה מהאנושיות המלאה של יהודים וישראלים. אילוז נכשלת בשתי משימות יסוד אלה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

למען ההגינות, עליי להציג תחילה את מה שאילוז אומרת באופן המהימן ביותר.

ראשית, היא פותחת עם תלונה יהודית על ההיסטוריה. להיות "אינטלקטואלית יהודייה" כיום זהו מצב פרדוקסלי, שכן היא נמצאת בפרשת דרכים ונאלצת להתמודד עם "סוגים סותרים של הבל אנושי, ועם נאמנויות מנוגדות". בקיצור, היא במצב שאין ממנו מוצא ישיר או פשוט. אין דרך החוצה מהבליהם של ההמונים והנבערים, שככלל מפגינים בורות עקבית. זה נכון בכל הנוגע להיסטוריה האנושית וגם למבנה ולמהלך הרגשות האנושיים של אלה שמודעים ושל אלה שאינם מודעים. האינטלקטואלית חייבת "לפרסם את פסיקותיה" באשר לכאוס אנושי זה. עליה להאיר ערכים מרכזיים. זהו תפקידה. זוהי משימתה.

תלונה "יהודית" זו של אילוז מתאימה באופן מלא להגדרה של ההיסטוריון סול בארון אודות "התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית". באנגלית הוא הגדיר זאת "The lachrymose conception of Jewish history". לטענתו, הדרישה הקבועה להתמקד בסבל היהודי מעוותת את הבנת ההתפתחות ההיסטורית של יהודים ושל היהדות ביחסם עם העולם ועם מה שבו.

מה זו "וכחנות כפייתית"? או, במילים של הכותבת, מה זה להיות "אינטלקטואלית יהודייה"? זה כמעט תמיד לטעון שני דברים. הראשון, שלכל מצב יש שני צדדים. השני, שכל מצב מביע איזשהו עומק תרבותי שהוא נסתר במציאות ומעצב את התודעה של הפרטים. זה נכון במיוחד כשמדובר בתביעות כלפי יהודים ולמולם. משמעות הטענה כי ישנם שני צדדים לכל מצב היא שבכל מצב יש אפשרויות נוספות. למשל, מי שמבקר את מדיניותה של ישראל, אפשר לשאול האם הוא גם בהכרח אנטישמי?

מי שמבקר את מדיניותה של ישראל, האם הוא גם בהכרח אנטישמי? מחאה פרו-פלסטינית באוניברסיטת Wake Forest, צפון קרוליינה, ארה"ב, 30 באפריל 2024 (צילום: שרונה וייס / אקטיבסטילס)

אילוז פותחת בביקורת על מה שהיא מכנה "השמאל". ביקורת זו מתחילה בכך שהיא רואה התחדשות מבהילה של אנטישמיות בעולם. זהו טיעון ותיק וקבוע שלה (ראו את מאמר התגובה של עזמי בשארה לאילוז ב"שיחה מקומית"). היא רואה אנטישמיות כמעט בכל התנהגות של אנשים במערב. שנאת יהודים היא מרכיב תרבותי כל כך עמוק של התרבות המערבית (נוצרית) עד שלעיתים מזומנות אלה שהוגים ופועלים באורח אנטישמי אפילו אינם מודעים למוטיבציות האנטישמיות המניעות אותם. העובדה שישנם לא-נוצרים רבים בהפגנות המחאה נגד ישראל, ויותר מכך – ישנם גם יהודים ויהודיות רבים בהפגנות, אינה משנה את הפסיקה החד משמעית אודות העמקת האנטישמיות. אלה הן שתי עובדות הסותרות את טענת "האנטישמיות המבהילה", אך אינן משפיעות על עצם האמירה שלה.

לאחר מכן מפנה האינטלקטואלית היהודייה את מבטה ימינה. ומה היא רואה שם?

הצד השני, כמובן, הוא ביקורת על מדיניות הממשלה. שם היא מזכירה את הדרך ההרסנית שבה ממשלת ישראל רותמת את האלוהים לשורותיה; את ההכרזה על מלחמת חורמה אינסופית מצד ממשלת ישראל; את סירובה העיקש של ממשלה זו וגם של חלקים נרחבים בחברה היהודית הישראלית להכיר בהרעבה וברעב בעזה. אין היא שוכחת להזכיר לקוראים הגרמנים שלה, אך גם לאלו היהודים, את העובדה שהמוני יהודים ישראלים הכריזו השכם והערב על פעולת נקמה בקנה מידה פנומנלי בעקבות הפעולות האלימות של החמאס. היא מסכמת בכך שהממשלה הנוכחית בישראל היא ממשלה אנטי-דמוקרטית באופן מוצהר ומכוון.

אלה הם הזרמים הנושבים בפניה, בצדדיה ובגבה של האינטלקטואלית היהודייה הסובלת בצומת הדרכים אותו יצרה ההיסטוריה האנושית והיהודית. התשובה של אווה אילוז היא שיש לאמץ כיוון מורכב של תגובה רבת פנים. מחד – מאבק עיקש וקבוע באנטישמיות. מאידך – ביקורת על מדיניותה של ישראל.

אמצעי הזהירות האינטלקטואליים

איך עושים זאת? אילוז מציעה לאמץ ארבעה אמצעי זהירות.

ראשית, חייבים לשיטתה לאמץ תפיסה היסטורית ספציפית של המצב שבו נמצא הסכסוך, כלומר עכשוויות בניתוח. לכן אי אפשר לקבל את הטענה כי ישראל נולדה בחטא וחיה בפשע. מכאן שחייבים לאמץ את התפיסה לפיה מדינת ישראל והחברה היהודית-ישראלית לא נולדו בחטא ואין הן חיות בפשע.

כמובן שקבלת אקסיומות אלה נוגדות את המתודה ההיסטורית הספציפית. למשל, האם יתכן שהקמתה של מדינת ישראל גרמה עוול היסטורי לקבוצה כלשהי ביקום? פלסטינים וישראלים רבים עונים על שאלה זו בישירות ובאופן נחרץ. אפשר לומר בבוטות ברורה: "כן!". האם אפשר היה להקים את החברה היהודית ישראלית ואת מדינת ישראל באורח אחר? על כך מתקיים ויכוח ארוך שנים בין כוחות שונים בחברה היהודית בישראל ובעולם, וכמובן בין הפלסטינים בפלסטין ובעולם כולו. אם כך, אמצעי הזהירות הראשון של אילוז משמש בעיקר כאמצעי למנוע את קיומה של שיחה מעמיקה ונוקבת להבהרת ההיסטוריה של יהודים בארץ ישראל ופלסטין.

שנית, טענתה של האינטלקטואלית היהודייה היא שמדינת ישראל והחברה הישראלית-יהודית נמצאות במלחמת קבע כל חייהן. יש להן אויבים, אויבים של ממש. מכאן נובעת המסקנה הלוגית – אך לא בהכרח ההיסטורית – שישראל אינה האחראית היחידה למצב הקיים. לפלסטינים יש אחריות על מצבם. למשל, מצב הפליטות הפלסטינית אינו יכול להיות מונח אך ורק לפתחה של ישראל. אך מה היתה מדיניותה ההיסטורית הספציפית של מדינת ישראל והחברה היהודית-ישראלית לאורך שמונת העשורים האחרונים בנוגע לשאלת הפליטות הפלסטינית? האם מדינת ישראל והחברה היהודית-ישראלית עשו צעד כלשהו, מחשבתי או מעשי, במסגרת מדיניות, כדי להתמודד עם מוראותיו של מצב הפליטות הפלסטיני במזרח התיכון? גם האזהרה השנייה מתבררת כאמצעי למניעת קיומו של דיון מלא ומקיף מצד אילוז.

אמצעי זהירות שלישי שמציעה אילוז לצורך קיומו של משא ומתן אינטלקטואלי מהימן ותקף הוא שאלת האחריות על פשעי מלחמה ורצח עם. מנגנון זהירות זה פותח בהודאה לקונית וכללית: אין ספק שלישראל יש אחריות על מה שקורה כיום בעזה. אך מיד נאמר "הצד השני" – גם לפלסטינים יש אחריות. בעיקר לארגון ההתקוממות האסלאמיסטי, חמאס. חמאס אינו ארגון שחרור פלסטיני, לטענתה, אלא ארגון שהתנהלותו הפוליטית כלפי בני עמו היא צינית ושנוהג באדישות מוחלטת לתוצאות של מעשיו הפוליטיים. יותר מכך, טוענת אילוז – ישראל לא פתחה במלחמה ב-7 באוקטובר 2023 אלא חמאס.

אך היא שוכחת את ההיסטוריה שקדמה לאותה שבת. למשל, היא שוכחת את ההיסטוריה הקרובה של 17 שנות מצור על עזה, את ההיסטוריה של שנים של תמיכה מסיבית פיננסית ואחרת על ידי ממשלת ישראל בקיומו של "הנכס האסטרטגי", חמאס; הנכס היקר ביותר של הימין על מלא הישראלי.

חמאס מהווה את האמתלה הטובה ביותר להמשך אסטרטגיית ההכחשה הישראלית ביחס לקיומו של העם הפלסטיני, התובע את מקומו תחת השמש האוניברסלית. יותר מכך – ההיסטוריה העכשווית נשכחת ומוכחשת. ההרג הסיטונאי של פלסטינים ברצועת עזה; הזזת האוכלוסייה ממקום למקום תחת איום של תותחים והפצצות; ההרס השיטתי של כל המוסדות האזרחיים בעזה, החל בבתי החולים, דרך האוניברסיטאות ועד למערכות מבטיחות חיים אחרות כגון אספקת מים, חשמל וניקוז.

ההשמדה המסודרת של בסיסי חיים, כמובן, פוגעת בחיים. היתה הרעבה בעזה. זה הוצהר על ידי הממשלה. התוצר המיידי של הרעבה הוא רעב, הרעב של החלשים והחלשות ביותר. נהרגו עשרות אלפי בני אדם שאין שום דרך לייחס להם מעורבות במתרחש בעזה מעבר לכך שהם פלסטינים. זו מלחמה כנגד הקבוצה כולה. זו השמדה של חלקים משמעותיים של הקבוצה. על פי מה שקורה בעזה ועל פי ההיגיון ההיסטורי, זוהי השמדת עם. זהו רצח עם. מי שמבצע אותו הוא צבא ההגנה לישראל בשירותה של מדינת ישראל ובהסכמתה של החברה הישראלית. אלה הן עובדות היסטוריות שחייבים להתייחס אליהן בשמן הישיר והמזעזע. גם אם את אינטלקטואלית יהודייה.

האינטלקטואלית היהודייה יכולה לשכוח את 57 שנות הכיבוש של הרצועה ואת 77 השנים מאז הנכבה הפלסטינית, אך פלסטינים אינם יכולים להרשות לעצמם לשכוח עובדות אלה. פליטים פלסטינים בנכבה

האינטלקטואלית היהודייה יכולה לשכוח את 57 שנות הכיבוש של הרצועה ואת 77 השנים מאז הנכבה הפלסטינית, אך פלסטינים אינם יכולים להרשות לעצמם לשכוח עובדות אלה. עובדות אלה מעצבות את עיקר חייהם של מאות אלפים, אם לא מיליונים של פלסטינים בעזה ובכל מקום אחר בעולם הזה.

אמצעי זהירות אחרון ורביעי שמציעה אילוז הוא למעשה תלונה, החוזרת בדרך כמעט ישירה אל טענת האנטישמיות האלמותית, הנצחית והלא מודעת. כאן היא מעלה את הקובלנה כי הדרישה מישראל להיות ייחודית מכל עם וקהילה אחרת היא דרישה גזענית. בשפה ישירה ופשוטה: הדרישה מיהודים להיות שונים מאחרים היא דרישה אנטישמית, במיוחד מפני שמדינת ישראל אינה נושאת בלעדית באחריות על ההיסטוריה במזרח התיכון.

לאורך שנים תבעו ישראלים ויהודים רבים מדוברים פלסטינים ואחרים להכיר בצורך לייחד ולדייק את הביקורת שלהם; להפריד את הביקורת על מדינת ישראל מביקורת על העם היהודי או על היהדות. הטענה הקבועה היתה כי אי אפשר להתייחס לישראלים רק כאל יהודים ואי אפשר להתייחס ליהודים כאל ישראלים. זה אנטישמי. אי אפשר לדבר על מדיניות הממשלה כמייצגת את העם היהודי או אפילו את העם בישראל. יש צורך להכיר בכך שישראל והעם היהודי הם מערכות מורכבות ולהבחין בין ביקורת על ממשלת ישראל ובין ביקורת על היהודים בעולם. האשמה חד צדדית מסתכמת בטענה אנטישמית. כך מסכמת האינטלקטואלית היהודייה.

וישנם, לשיטתה, גם קווים אדומים שהמערב חייב לאמץ בקשר לממשלת ישראל הנוכחית. אם ממשלה זו תמשיך ותערער את האופי הדמוקרטי של החברה הישראלית, אם תמשיך ותפרק את הרשות השופטת העצמאית של ישראל, על העולם המערבי לפסוק כנגדה.

אלא שממשלת ישראל ממשיכה את המלחמה ללא יעד ברור. ממשלת ישראל מצהירה כי היא תמשיך שלא להכיר בקיומו של העם הפלסטיני ובנציגיו הפוליטיים. ממשלת ישראל ממשיכה לכבוש ולהתנחל בכל חלקת אדמה בין הירדן והים, לרדוף, להרוג, לשדוד ולחמוס את חייהם של פלסטינים באשר הם. אך אילוז אינה רואה זאת כחלק מתמונת המצב המענה אותה בצומת הדרכים ההיסטורי שבו היא נמצאת.

לפיכך, הצעתי אליה היא: אולי רצוי שתפסיקי להיות אינטלקטואלית המשמרת את הוויכוח לשם ויכוח. אולי תפסיקי להיות "יהודייה" ותהפכי למה שכולנו מתחילים ממנו: היותנו בני ובנות אדם.

מאיר עמור הוא סוציולוג ישראלי, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת קונקורדיה, מונטריאול, חבר באקדמיה לשוויון