בכיים של הילדים הרעבים הפך לחלק משגרת היומיום בעזה

ההרג והמוות מרעב נמשכים. דודו של פאדי אל-נג'אר, בן שלושה חודשים, נושא את גופתו אחרי שמת מתת-תזונה, במתחם הרפואי נאסר בח'אן יונס ברצועת עזה, ב-19 ביולי 2025 (צילום: דואה אלבז / אקטיבסטילס)

כמו כל הורים, אחמד דראימלי ואשתו, ואעד, נאחזו בתקווה שבנם הבכור, זאין, יגדל בריא, חזק ומלא חיים. אבל בספטמבר האחרון, זמן קצר אחרי שנולד במתחם הרפואי אל-סאחבה בעיר עזה, הרופאים מצאו שיש לזאין זיהום חיידקי בדם. הם אמרו שזו כנראה תוצאה של חולשת המערכת החיסונית, שבתורה נבעה מתת-תזונה בזמן ההיריון.

"במהלך ההיריון עשיתי כמיטב יכולתי כדי לקנות את כל המזון שהצלחתי למצוא – ביצים, תפוחי אדמה, כל דבר בריא. אבל זה לא היה רק יקר. פעמים רבות פשוט לא היה אוכל בחנויות", אמר דראימלי למגזין 972+. "ואעד איבדה הרבה שיער בהיריון, והעצמות שלה כאבו מאוד".

ואעד סבלה גם מחשיפה ממושכת לעשן שהגיע משריפת עצים לבישול ולאבק שהגיע מההפצצות הישראליות הסמוכות לבית שבו מצאו מחסה באזור א-דרג' במזרח העיר עזה. "הם פגעו בשכונה שלנו שלוש פעמים", אמר דראימלי.

בחודשי חייו הראשונים, בריאותו של זאין היתה רופפת. ואעד נאבקה להניק אותו בגלל התזונה הלקויה שלה עצמה, וכמעט לא היה ניתן להשיג תמ"ל. התינוק בכה כל הזמן. הוא סבל מכאבים ולעיתים קרובות היה לו חום גבוה. זמן קצר אחרי שנולד, משחזר דראימלי, "הוא נשאר בבית החולים [של אגודת ידידי המטופלים; א"א] 17 ימים וקיבל הזנה לתוך הווריד. הרופאים שחררו אותו בסופו של דבר, אבל כל הזמן חזר לו החום".

הוריו הביאו אותו שוב ושוב לבית החולים במרכז העיר עזה. לפעמים הרופאים אמרו שמצבו יציב והוא רק צריך תזונה הולמת. פעמים אחרות הם חשדו במחלה חמורה יותר, אבל לא יכלו לאשש את החשד בלי סריקת MRI, והמכונה היחידה שהיתה שם נהרסה בהפצצה ישראלית. בסופו של דבר הרופאים קבעו שזאין זקוק לטיפול רפואי דחוף בחו"ל, דרישה בלתי אפשרית לנוכח המצור ההרמטי על הרצועה.

"אני מקווה שאף ילד נוסף בעולם הזה לא ימות כמו שהבן שלי מת". אחמד דראימלי מראה תמונה של משפחתו לפני מות בנו, זאין, בביתו בשכונת א-דרג' בעיר עזה, ב-20 ביולי 2025 (צילום: אחמד דרמלי)

בסוף מרץ, מצבו של זאין החל להידרדר. ב-17 ביולי גופו התחיל לקרוס. ואעד הבהילה אותו לבית החולים, והרופאים חיברו אותו למכונת הנשמה. "חשבנו שזה כמו בכל הפעמים האחרות", אמר דראימלי, "אבל כמה דקות לאחר מכן הוא מת. ואעד קראה לי והתמוטטתי. כשהגעתי לבית החולים היא עדיין שכבה על הרצפה, כשהיא אוחזת בגופתו".

מאז תחילת המלחמה מתו מרעב 147 בני אדם, מהם 88 ילדים – כך לפי נתוני משרד הבריאות בעזה, נכון ליום שני. רובם מתו בשבועות האחרונים. יותר מ-100 ארגוני סיוע בינלאומיים הזהירו שעזה עומדת בפני "רעב המוני", ולפי האו"ם אחד מכל חמישה ילדים בעיר עזה סובל מתת-תזונה, שהמצב מחמיר מדי יום.

למרות כניסה מוגבלת של משאיות סיוע הומניטרי מאז סוף מאי – ההתקפות הישראליות הבלתי פוסקות על אזרחים שמבקשים לקחת סיוע באתרי החלוקה של GHF, יחד עם פגיעה ביכולת של ארגונים הומניטריים שמנסים לספק סיוע מציל חיים, ממשיכות לגבות חיים ומותירות את רוב האוכלוסייה ללא גישה למזון.

גם כעת, אחרי שישראל הסכימה להפוגות לצורך הכנסת סיוע, נמשך ההרג והמוות מרעב: אתמול נהרגו 78 פלסטינים בהתקפות ישראליות ברחבי רצועת עזה, ולפחות 14 אנשים מתו מרעב.

>> "ישראל לא הרעיבה את עזה בטעות, היא ידעה מה היא עושה"

"הרעב מתגבר ומתפשט ברחבי רצועת עזה, במקביל לסגירה המוחלטת שישראל ביצעה לכל המעברים במשך 145 יום", נכתב בהודעה דחופה של משרד התקשורת בעזה מ-24 ביולי. "אנחנו קוראים לכל מדינות העולם, בלי יוצא מן הכלל, להסיר באופן מיידי את המצור, לפתוח את המעברים באופן קבוע ולאפשר כניסה של פורמולה לתינוקות וסיוע ליותר מ-2.4 מיליון אנשים שלכודים ברצועת עזה".

כמו רבים אחרים בעזה, זאין מת משילוב של סיבוכים ניתנים למניעה, שהוחמרו כולם בגלל המחסור במזון ובאספקה רפואית. "הוא היה הכול בשבילי ובשביל אישתי. הוא היה האור בביתנו", אמר דראימלי. "אני מקווה שאף ילד נוסף בעולם הזה לא ימות כמו שהבן שלי מת".

"הכל כואב מרעב"

החל מ-19 ביולי, מאות פלסטינים יצאו לרחובות עזה – גברים ונשים, צעירים וזקנים – למחות על שתיקת העולם לנוכח ההרעבה ההמונית שמבצעת ישראל. בין המוחים היתה ויסאל מערוף, בת 34, שנעקרה מביתה יחד עם תשעה בני משפחתה, בהם בעלה ובתה הקטנה, לאוהל צפוף באצטדיון אל-ירמוכ במרכז העיר עזה.

"לפני חודשיים, כשקילו קמח עלה 40 שקל, יכולנו לקנות שתי חתיכות לחם לכל אדם", אמרה מערוף למגזין 972+. "עכשיו אם בכלל אני מצליחה למצוא קמח, הוא עולה 200 שקל לקילו. לפעמים אני יכולה להרשות לעצמי לקנות 100 גרם, מספיק לחתיכת לחם לבתי בת ה-6 מירה. היא בוכה רוב היום, ולעיתים קרובות שואלת אם אני יכולה לעשות יותר. היא לא יודעת שאני ואבא שלה נותנים לה את המנות שלנו. לא נשאר שום דבר".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

במאי, אחרי סדרת הפצצות על השכונה שלהם בבית לאהיא שבה נהרגו 10 משכניהם, עלי, בעלה של מערוף, נפצע קשות ברגלו בזמן שברח מאוהל שהוצב על הריסות ביתם. עכשיו הוא לא יכול ללכת, ועול הקיום היומיומי מוטל על כתפיה של אשתו. היא אוספת עצי בעירה, מביאה מים ומחפשת מזון. כל יום היא הולכת שעות בתקווה למצוא נקודת חלוקת סיוע, אבל ברוב הימים היא חוזרת בידיים ריקות.

המשכורת הצנועה של בעלה, 1,200 שקל בחודש, היא חסרת משמעות כיום, לנוכח האמרת מחירי המזון בעזה לרמות דמיוניות. קילו אורז עולה 180 שקל, קילו עדשים 100 שקל, עגבניות מגידול מקומי עולות 80 שקל ומלפפונים 70 שקל. גם הגישה לכסף אינה פשוטה. כדי למשוך מזומנים, הם נסמכים על מתווך שלוקח עמלה של 45%, מה שמותיר למשפחה 660 שקל בחודש. במחירים הנוכחיים, זה לא מספיק אפילו לשבוע.

"לא אכלנו יומיים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות שום דבר בשווקים. קרובי משפחה נתנו לי קצת עדשים, ונתתי אותן לבתי במשך כמה ימים", אמרה מערוף. "מירה מבקשת כל הזמן מלפפון או עגבנייה, אבל אפילו אם הייתי יכולה לקנות לה, איך הייתי יכולה לתת לה לאכול את זה מול הילדים האחרים באוהל?"

"הלוואי שאנשים מחוץ לעזה היו יכולים להרגיש באמת את הרעב שלנו". ויסאל מערוף ומשפחתה מול האוהל שלהם באצטדיון אל-ירמוכ במרכז העיר עזה, ב-19 ביולי 2025 (צילום: אחמד דרמלי)

תת-התזונה גובה מחיר גם ממערוף. "הגב שלי, העצמות שלי, הזרועות שלי – הכל כואב מרעב. אני הולכת לישון רעבה ומותשת". ב-12 ביולי היא קרסה ברחוב. כשהיא בקושי מסוגלת ללכת, היא הגיעה לבית החולים של הסהר האדום ליד א-סראיא במרכז העיר עזה. "בכיתי, ונשענתי על הקירות כדי להתקדם", היא מספרת. רופאים נתנו לה עירוי ואבחנו אותה כסובלת מתת-תזונה חמורה, כמו גם מבעיה במעי הגס שנגרמה ככל הנראה מצריכת יתר של עדשים, וזיהום חיידקי בבטן.

החיים באוהל, היא אומרת, גורמים למצב תמידי של פחד וחוסר אונים – גם בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות מהאוויר, וגם בגלל הרעב. "אני רבה עם בעלי כל יום. אנחנו על סף גירושים. אנחנו מתפרקים תחת כובד הסבל הזה".

נואשת להאכיל את בתה, מערוף שקלה ללכת לאחד מ"מרכזי חלוקת הסיוע" של GHF. מאז שהמרכזים האלה נפתחו בדרום ובמרכז עזה בסוף מאי, לפחות 1,026 פלסטינים נהרגו בזמן שניסו לקבל סיוע. רובם נורו על ידי חיילים ישראלים או מאבטחים זרים שהוצבו ליד המרכזים.

"הלוואי שאנשים מחוץ לעזה היו יכולים להרגיש באמת את הרעב שלנו. אולי אז הם היו עושים ככל שביכולתם כדי לעזור. אם לא יגיע אלינו מזון, ואם הוא לא יחולק לכל משפחה בימים הקרובים, כולנו נמות מרעב".

"יותר מכובד למות מאשר לחיות ככה"

כמעט כל אנשי עזה נפגעים מההשלכות הישירות או העקיפות של הרעב, אך הפגיעים ביותר – ילדים וקשישים, שלגופם יש את המסוגלות הנמוכה ביותר לסבול תקופות ממושכות בלי תזונה הולמת – נמצאים בסיכון הכי גבוה.

עבדאללה אבו ג'לילה, בן 82, פליט נכבה במקור מהכפר הוג' בצד השני של הגדר בין ישראל לעזה, גר כיום באוהל מאולתר בשכונת א-סראיא במרכז העיר עזה. הוא חולק את האוהל הצפוף עם אשתו ו-12 מילדיו ונכדיו. שני הבתים שלו במחנה הפליטים ג'באליה נהרסו בהפצצות ישראליות באוקטובר 2024.

אחרי שישראל הפרה את הפסקת האש עם חמאס במרץ והטילה סגר של חודשיים על כניסת סיוע הומניטרי ומזון לעזה, אבו ג'לילה ומשפחתו חיו על ארוחה אחת ביום שסיפקו להם קבוצות צדקה מקומיות. אבל לרוב המטבחים הקהילתיים נגמרה האספקה, ואלה שעדיין פועלים יכולים להכין רק מנות צנועות: מרק דליל או מעט עדשים, שלעיתים קרובות מחולקים לעשרות אנשים.

>> המטבחים הקהילתיים בעזה: פרויקט סיזיפי, אך מציל חיים

"ביום שלישי חילקו מזון במחנה", סיפר אבו ג'לילה. "המרק נשפך על אנשים מרוב הדחיפות. קיבלתי רק מנה אחת – קצת נזיד מימי. נתתי אותו לילד בן 10 שבכה מכיוון שלא הצליח להשיג שום דבר. מעולם לא דמיינתי שאחווה רמה כזאת של רעב, חולי ותשישות בחיי. מילים לא יכולות לתאר את ההשפלה. יותר מכובד למות מאשר לחיות ככה".

אבו ג'לילה היה עובד של הרשות הפלסטינית עד שפרש לגמלאות לפני 20 שנה. הוא חי בעבר על הפנסיה החודשית שלו, אבל לנוכח האמרת מחירי המזון והעמלות הגבוהות של המתווכים שמושכים את הכסף, כמעט לא נותרה לו כל הכנסה. "אנחנו צריכים לפחות 100 דולר ליום רק כדי להשיג חצי פרוסת לחם וכמה עדשים", הוא אמר. "אני בדרך כלל נותן את החלק שלי כדי שהנכדים יוכלו לאכול. הם בוכים כל היום מרעב עד שהם נרדמים מיואשים".

כשאבו ג'לילה דיבר, לא רק הנכדים שלו בכו בסמוך – קול הילדים המתייפחים הדהד מכל האוהלים שמסביב. בעזה היום, בכי של ילדים רעבים הפך לחלק רגיל משגרת היומיום.

"מעולם לא דמיינתי שאחווה רמה כזאת של רעב, חולי ותשישות בחיי". עבדאללה אבו ג'לילה, בן 82, עם נכדו אדם, בן 6, באוהל מאולתר בשכונת א-סראיא במרכז העיר עזה, ב-18 ביולי 2025 (צילום: אחמד דרמלי)

אבו ג'לילה אמר שהוא חלש ומסוחרר בגלל הרעב. "אני לא יכול ללכת כמו שהלכתי בעבר. אני מרגיש סחרחורת כמעט כל הזמן. במשך יותר מ-70 שנה אכלתי פירות כל יום ושתיתי תה עם סוכר. עברו שבועות מאז הפעם האחרונה שטעמתי סוכר.

"ישראל משתמשת במחסור ובהרעבה כנשק נגד אנשים חפים מפשע בעזה. איזה פשע ביצענו כדי שזה יגיע לנו? אם לא יפתחו את המעברים ויכניסו מזון, כולנו נמות בקרוב".

סארה מערוף, בת 53, סובלת מרעב קיצוני, תשישות והיפוגליקמיה (ירידה מסוכנת ברמת הסוכר בגוף). היא גרה באוהל מאולתר עם ארבעת בניה והמשפחות שלהם, ברחוב עומר אל-מוח'תאר במרכז העיר עזה, אחרי שהפצצות ישראליות הרסו את ביתם בבית לאהיא שבצפון רצועת עזה בדצמבר 2024.

כמו משפחות עקורות רבות, הם נאלצו להתפנות שוב ושוב בגלל צווי פינוי שהוציא הצבא. אבל במשך רוב המלחמה, אמרה מע'רוף, המאבק הדחוף והבלתי פוסק העיקרי שלהם היה להשיג את הארוחה הבאה. "אני מרגישה סחרחורת רוב הזמן", היא סיפרה למגזין 972+. "התעלפתי פעמיים בשבוע שעבר. הילדים שלי נשאו אותי למרפאה סמוכה. הרופאים אמרו שרמת הסוכר בדם שלי צנחה לרמות מסוכנות, מכיוון שאני לא אוכלת מספיק".

"אני מרגישה סחרחורת רוב הזמן". סארה מערוף, בת 53, עם נכדה מול האוהל שלהם ברחוב עומר אל-מוח'תאר במרכז העיר עזה, ב-18 ביולי 2025 (צילום: אחמד דרמלי)

לפני המלחמה, בניה עבדו בחקלאות ובסחר בחיות משק. אבל אחרי הפלישה הישראלית לצפון עזה, האדמות שלהם הושמדו, היבולים נהרסו וכל העיזים נהרגו או מתו מרעב. "נהגתי לחלק ירקות לשכנים ולקרובי משפחה", סיפרה מערוף על הימים שלפני המלחמה. "אפילו נתתי כסף לאנשים במצוקה. עכשיו אני מתחננת בפני זרים שייתנו לי משהו – חתיכת אוכל, או כמה שקלים כדי לקנות משהו לאכול".

בנה בן ה-20 בילאל, אב לשלושה, יצא שלוש פעמים עם חברים לאזור ליד מסדרון נצרים בתקווה להשיג סיוע הומניטרי מהמשאיות שנשאו אותו. "פעם אחת הוא הצליח לקחת שק של 25 ק"ג קמח ממשאית, אבל פושעים עצרו אותו ואיימו לדקור אותו אם לא ייתן להם את השק, אז הוא נתן להם. מנעתי ממנו לחזור לשם. זה מסוכן מדי – החיילים הישראלים יורים באנשים, וכנופיות פשע מקומיות אורבות למי שמנסים לשרוד.

"ישראל רוצה להרעיב אותנו למוות בעזה", היא אומרת בקול יציב אך עייף. "אנחנו לא חמאס. למה שהילדים שלנו ימותו מרעב?"

אחמד דרמלי הוא עיתונאי מעזה שפרסם בין השאר ב-Middle East Eye, Mondoweiss ו-The Intercept. כיום הוא לומד באיטליה אחרי שעזב את עזה במאי 2026. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס