מאחורי הדרישה ל"חובת דיווח" עומד החזון האנטי חינוכי של קיש

כבר כיום, משרד החינוך מחייב את בתי הספר לרכוש תוכנות לניהול בית הספר ומערכת השעות. שר החינוך יואב קיש במסיבת עיתונאים על התוכנית החדשה ל-AI במערכת החינוך, 3 בפברואר 2025 (צילום: אבשלום ששוני/Flash90)

בשבוע שעבר קיבלו מנהלות ומנהלי בתי הספר הודעה לגבי העמקת חובות הדיווח על תלמידים ומורים בשנת הלימודים הבאה, באמצעות מערכת הניהול הממוחשבת. עוד באותו יום חזר בו משרד החינוך וטען כי את ההנחיות הפיצה אחת מספקיות התוכנה לניהול בתי ספר, ללא אישורו.

נראה שהעמקת חובות הדיווח והגברת הפיקוח על המורות והמורים נעשו על פי החלטת שר החינוך, כחלק מיישום מדיניות ההפרטה והפיכתו של המשרד ל"גוף רגולטורי רזה". הבעיה היא שגם מפלגות גוש השינוי מצהירות על אותה מדיניות איומה, שמטרתה להפשיט את משרד החינוך מתפקידו הפדגוגי. אם מישהו מעוניין בשיפור הישגים וצמצום פערים, הדרך הנכונה היא הדרך ההפוכה – משרד חינוך שמשמש כבית לתורה פדגוגית, ופיקוח באמצעות שרשרת הניהול הקיימת בבתי הספר: רכזות מקצוע ורכזות שכבה.

>> תוכנית שורשים של השר קיש: לא תוכנית ולא חינוך

על כן אל תמהרו להתפתות להאמין להכחשה שיצאה ממשרד החינוך. בתוכנית העבודה של משרד החינוך לשנה הנוכחית נכתב במפורש (עמוד 16) שהמשרד שם לו למטרה לסנכרן את כל מקורות המידע והנתונים במערכת החינוך, על ידי "ייבוא כל הנתונים מספקי התוכנות לניהול פדגוגי, ומהרשות למדידה והערכה בהתאם להחלטת השר". משמעות הדבר, בפועל, היא העמקת חובות הדיווח של המורות והמורים.

לשם השוואה, בתוכנית העבודה לשנת תשפ"ג (עמוד 18), הכלי לניהול דיגיטלי הוצג כהמלצה "לשימוש וולונטרי" (כלומר רק מי שרוצה), כשהמידע שנאסף הוא רק "לשימוש פנים בית ספרי", "לשולחן המנהל" וללא העברתו למשרד החינוך.

כבר כיום, משרד החינוך מחייב את בתי הספר לרכוש תוכנות לניהול בית הספר ומערכת השעות. ההנחיה כוללת דיווח של כל מורה לכל שיעור על נושא השיעור, נוכחות והתנהגות תלמידים, ציונים והערכות. תוכלו להתרשם מהתוכנה בסרטון הדרכה קצר של חברות משו"ב, אחת מספקיות התוכנה לניהול בתי ספר.

השינוי שדובר בו בשבוע שעבר הוא כמותי ואיכותי כאחד. יותר סעיפי דיווח, ותדירות דיווח גבוהה יותר. לפי אחת הדרישות החדשות, המורות והמורים לא יוכלו עוד לקבוע מה נושא השיעור ולהגדירו בשפתם, אלא יהיו חייבים לבחור נושא מתוך רשימה נתונה, שאותה כתבו אנשי הפיקוח של המשרד.

דה-הומניזציה של החינוך, לטובתכם כמובן

באופן מרושע, העמקת הדיווח והפיקוח מוצגת כמהלך שהוא לטובת המפוקח: התלמיד, המורה או המנהל. כך למשל, מובטח שהתוכנה לניהול פדגוגי מקדמת "תרבות ארגונית" (לא פחות), "ניהול אפקטיבי" וקבלת החלטות "מבוססות נתונים". בתוכנית העבודה שהוזכרה, מובטח שבזכות הפיקוח המצמית, יזכה בית הספר ל"שיפור תוצאות התלמידים". לא מוסבר מה הקשר בין פיקוח להישגי תלמידים, פשוט משום שאין כזה.

בסרטון שיווקי של חברת משו"ב מוצגים שני מורים, שמודאגים מאוד לנוכח המידע הרב, שאליו הם נחשפים במהלך שיעור, ושנעלם מיד בתום השיעור. למשל, תלמידה "שעובדת יפה", או תלמיד שנרדם, לא עלינו. התוכנה, כך מוסבר, עונה על הצורך (המפוברק), לתיעוד המידע.

ד"ר מירה המאירי, שייסדה את חברת משו"ב, הסבירה בהרצאה שבזכות מאגרי המידע אנו מקבלים "יעילות ואפקטיביות". איך זה קורה? המורים מזינים מידע למערכת ומשתפים אותו עם המורים האחרים. כך, "במקום לבזבז את הזמן ברדיפה אחרי המידע, משקיעים את הזמן בקיום שיח פדגוגי וקבלת החלטות מבוססות נתונים".

נראה לכם? תשאלו מורות ומורים והם יספרו לכם שבמקום לדבר אחד עם השני "ולקיים שיח פדגוגי", הם מקדישים את מעט זמן המנוחה שלהם להזנה אין סופית של מידע מיותר למערכת. אם תשאלו אותם מה מצב הכיתה, או מה מצבו של תלמיד פלוני, הם יידעו להשיב לכם גם בלי לפתוח את מאגר הנתונים, פשוט מפני שזאת העבודה שלהם.

אם תשאלו מורים מה מצב הכיתה הם ידעו להשיב לכם, פשוט משום שזאת העבודה שלהם. תלמידים מתקבלים על ידי מורות ביום הראשון ללימודים, 1 בספטמבר 2024 (צילום אייל מרגולין/Flash90)

לטרפת יצירת המידע המיותר (והמזיק) אין גבול. באותה הרצאה (משנת 2022), הציגה המאירי בגאווה יישומון חדש שישאל את התלמידה בכל בוקר: "איך את מרגישה היום?", והתלמידה תסמן בטלפון את הרגשתה. היתרונות הם רבים, לדעת היזמת. "התלמידה תעצור רגע ותתבונן בעצמה", תהיה לה הזדמנות לשתף את היועצת, או את ההורים ("ילדים אוהבים לשתף"), ומעל הכול: הישומון יאפשר "לצוות בית הספר לקבל מיפוי על המצב הרגשי החברתי שקיים כרגע".

האם צריך להסביר לנשות ואנשי חינוך שמדובר בחזון מפלצתי של אבדן האנושיות? כל מערכת המידע הזאת משקפת דה-הומניזציה של התלמידה והתלמיד, המורה והמורֶה, המנהלת והמנהל. אם מעניין אתכם לדעת איך מרגיש תלמיד, תשאלו אותו בשיחה בארבע עיניים, לא במילוי טפסים באפליקציה שיתופית.

הכול התחיל בהפרטה

בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20, הובילו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת החינוך לימור לבנת את מדיניות ההפרטה. לשם כך, מינתה אז לבנת את ועדת דברת, אשר המליצה לבטל את תפקידו של משרד החינוך כגורם פדגוגי ולהשאירו כגוף "מתקצב, שקובע סטנדרטים ומפקח על ביצועם". לשם מילוי תפקידו, קבעה הוועדה שיש צורך במערכת "שתרכז את כל המידע הנוגע לפעולות מערכת החינוך מרמת התלמיד והמורה", כדי לקבל "תמונת מצב על ביצועיה של מערכת החינוך".

באותה תקופת כהונה, הומצאו גם המבחנים הארציים הסטנדרטים (המיצ"ב), שהיו אמורים (גם הם) לספק מידע על מצב התלמידים, לטובת שיפור ההוראה והלמידה בבתי הספר. כפי שהעידה שולמית עמיחי, מנכ"לית המשרד דאז, מהר מאוד התברר ש"במקום כלי למידה ושיפור פנימי, נהפך המיצ"ב לכלי מדידה ארצי". המורים נאלצו "להתאים את עצמם למבחנים", וכלי המדידה "נהפך לחזות הכול".

האגף לתוכניות לימודים היה אחד מאגפי המשרד, שבאוצר דרשו אז להפריט ולחסל. זה היה מאבק בין מינהל לבין פדגוגיה, כפי שהעיד משה אילן, מנהל האגף (ראו מכתבו בהד החינוך, עמוד 6). האגף הזה היה מוקד המקצוענות הפדגוגית, שהתווה מדיניות חינוכית באמצעות תוכניות הלימודים. הוא פעל לצד המזכירות הפדגוגית, שבה יושבים המפקחים המרַכְּזים של המשרד. משחוסל אגף הפיתוח, נותרנו רק עם הפיקוח.

חזון משרד החינוך כרגולטור הרזה

את המדיניות הרעה הזאת מוביל בשנים האחרונות פורום קהלת. אביטל בן שלמה, אשת הפורום, שמונתה על ידי שר החינוך יואב קיש לתפקיד משנה למנכ"ל, הסבירה את הדברים במאמר שפורסם לאחרונה. על פי חזונה, "משרד החינוך יהפוך מאופרטור לרגולטור. הוא יפסיק לפעול כגורם מייצר תוכניות חינוכיות […] ובמקום זאת יתמקד בהכוונת המערכת באמצעות ניהול תוצאות".

קשה להאמין, אבל לפי הצעתה, משרד החינוך אמור לכלול שתי יחידות בלבד: הרשות הארצית למדידה והערכה, ומינהל רישוי בקרה ואכיפה. זהו. חוץ מפיקוח לא צריך חינוך בישראל.

הצרה היא, שזה לא נגמר בממשלת הליכוד. מפלגות השינוי מאמינות באותה מדינות ממש. כך, בתוכנית החינוך של נפתלי בנט: "המשרד מתווה מדיניות, המשרד מודד, והיתר עובר לרשות [המקומית] ולבית הספר". המשרד "לא נכנס יותר לאיך ללמד [פדגוגיה]. זה לא עניינו". כך גם תוכנית החינוך של יש עתיד, אשר שואפת "להפוך את משרד החינוך למטה רגולציה". ואפילו מפלגת ישר! של אייזנקוט, עוד לא קמה וכבר הבטיחה בסעיף חינוך "לבזר את המערכת".

יותר מ-25 שנות הפרטה, סטנדרטיזציה ופיקוח, לא הניבו שום שיפור בתהליכי ההוראה, או הלמידה. ההישגים נותרו נמוכים והפערים גבוהים. אבל במערכת הפוליטית מסרבים ללמוד, וממשיכים לטעון שכל הליקויים יתוקנו אם רק נפריט את המעט שנותר, ונגביר את הפיקוח על המרות והמורים.

כמו שציינתי בפתיחת הטור, הדרך הנכונה היא כמובן הדרך ההפוכה. לכל מורה יש (לפחות) שתי מנהלות ישירות: רכזת המקצוע (תחום הדעת שהיא מלמדת), ורכזת השכבה (שכבת הגיל שבה היא מלמדת). כשם שכל מורה יודעת היטב מה מצבם של כל תלמידה ותלמיד, גם בלי מאגרי מידע מיותרים, כך כל רכזת יודעת בדיוק מה מצבה של כל מורה. זה קורה בזכות העבודה הצמודה היומיומית, ללא כל עזרים דיגיטליים.

משרד החינוך צריך להיות גוף מקצועי, בית התורה הפדגוגית של מדינת ישראל. במקום רגולציה מערכתית, יש לתת אמון בשרשרת הניהול הקיימת בבתי הספר.