גם אם נתניהו ינצח, חומת העליונות היהודית נסדקה

"נתניהו, זה טוב ליהודים". זו היתה הססמה שנמרחה על שלטי חוצות רגע לפני הבחירות ב-1996, והבטיחה לבנימין נתניהו את הניצחון הדחוק על שמעון פרס.

למעט רומן קצר עם ניאו-ליברליזם וקיצוץ קצבאות שהסתיים עם 12 מנדטים בבחירות 2006, זה היה בעצם הרעיון שסביבו נתניהו גייס את בוחריו בשמונה מערכות הבחירות שהתמודד בהן בראשות הליכוד: אם אתם בעד ה"יהודים", תצביעו לי. אם אתם בעד "הערבים", תצביעו ל"שמאל", ולא משנה אם לשמאל קראו קדימה, יש עתיד או מפלגת העבודה.

עד הבחירות באפריל 2019, זה עבד מצוין. נתניהו לא רק הצליח לנצח בבחירות על יסוד התפיסה הזו, הוא גם הצליח לייצר בלוק מוצק למדי, שלמרות ההבדלים העצומים בין מרכיביו – מהחרדים לדתיים הלאומיים, מש"סניקים עד יוצאי בריה"מ לשעבר – היו מאוחדים בכך שהם "יהודים", או במלים פשוטות יותר "לא ערבים".

על הרקע הזה אפשר להבין מדוע הציע  נתניהו גרסה משלו ל"חוק נאמנות" ב-2010, מדוע הזהיר מפני "הערבים (ש)נעים בכמויות" לקלפיות ב-2015, מדוע דחף את חוק הלאום ב-2018, מדוע הסית נגד הציבור הערבי ונציגיו שוב ושוב.

אז איך קרה שנתניהו הפך לאוהב ערבים, מוזג קפה לשייח'ים בדואים בנגב, מזיל דמעה כשקוראים לו "אבו יאיר", ורעייתו שרה מגלה לפתע שחנות הבגדים האהובה עליה נמצאת דווקא בשפרעם? מדוע הוא נזכר בקול נרגש איך תושבי אבו גוש הם שחילצו את אביו, אותו ואת אמו ואחיו כשנתקעו עם רכבם ליד הכפר?

איך הוא מסביר לתושבי אבו גוש שילדי הכפר "צריכים לקבל את אותן הזדמנויות שמקבלים כל ילד וילדה בישראל", ולמה השינוי הגדול הוא לא השלום עם האמירויות ובחריין אלא "שינוי היחסים ביין יהודים וערבים בישראל"?

ההסבר הוא כמובן הבחירות. אם הסקרים קרובים לאמת, ברור שהציבור היהודי מאס בנתניהו. בבחירות לפני פחות משנה, הגוש של המפלגות שהודיעו מראש שיתמכו בו קיבל 58 מנדטים בקלפי. היום הגוש הזה מקבל 47 מנדטים.

הליכוד עצמו, לפי הסקרים, מאבד בין שבעה לתשעה מנדטים לעומת הבחירות האחרונות, ירידה של בין 20% ל-25%, וזה אחרי שבאפריל 2020 הליכוד קיבל 42 מנדטים בסקרים. בשני סקרים שונים לפחות, קואליציה שנעה בין נפתלי בנט למרצ מקבלת 20% יותר מקאוליציה שנעה מבנט עד בן גביר.

בסיטואציה הזו, הדרך היחידה למעשה של נתניהו להישאר בשלטון היא באמצעות המצביעים הערבים – אם על ידי הגדלת מספר הערבים-פלסטינים שיצביעו ישירות לליכוד (הסקרים מראים שהוא מקבל בין מנדט וחצי לשניים מהציבור הערבי, לא הרבה, אבל עשוי להספיק לו למנוע מגוש המתנגדים המוחלטים לו להגיע ל-61); אם על ידי טיפוח הרשימה האסלאמית כך שתתפתה לפרק את הרשימה המשותפת; ואם על ידי ביזוי המשותפת והמאסתה על בוחריה כך שיישארו בבית (הסקרים האחרונים מראים ששיעור ההצבעה ברחוב הערבי יהיה כ-60%, 5% פחות מהבחירות הקודמות).

לנתניהו ברור שאם המשותפת היתה שומרת על 15 מנדטים, לא היה לו מה לחפש בבחירות האלה, משום שגוש אנטי ביבי היה נושק ל-65 מנדטים במקרה כזה. הריצה אל הבוחרים הערבים היא לא מכיוון שנתניהו נזכר במורשת ז'בוטינסקי, כפי שהכריז באבו גוש, אלא מכיוון שהוא רוצה לשמור על מורשת בלפור. הבית בבלפור.

אבל הרווח האלקטורלי המיידי לא מספיק כדי להסביר את המהלך של נתניהו. הוא נובע מתהליכים עמוקים יותר. בכך שנתניהו המיר למעשה את מה שכונה "המחנה הלאומי" בימיו של מנחם בגין ויצחק שמיר ב"מחנה היהודי" המתבסס על על האמירה "נתניהו טוב ליהודים", הוא הפך את הפוליטיקה הישראלית לדו-גושית, עם יכולת קטנה של מעבר בין שני הגושים.

אם בממשלות של אהוד אולמרט, אהוד ברק ויצחק רבין יכלו לשבת מפלגות חרדיות, ובממשלות של נתניהו ב-2009 וב-2013 יכלו לשבת מפלגת העבודה או יש עתיד, היום הדבר כמעט בלתי אפשרי. או שאתם "יהודים" ומצביעים לימין, או שאתם "שמאלנים" או "אזרחים" או "ערבים" רחמנא ליצלן ומצביעים למחנה השני.

היהודים השתנו, הערבים התחזקו

הדמוגרפיה שירתה לכאורה את המהלך הזה. החרדים, הדתים הלאומים, ויוצאי בריה"מ לשעבר, יחד עם הקהל המצביע מסורתית לליכוד (שחלקו הניכר מזרחי מסורתי, אבל לא רק) הם רוב ברור בחברה הישראלית.

על היסוד החישוב הדמוגרפי הפשוט הזה, כשנכנסנו לבחירות באפריל 2019 התחושה הרווחת גם בקרב הפרשנים וגם בקרב נתניהו ואנשיו היתה ששלטון הימין מובטח לנצח. הפוליטיקה האנטי-ערבית של נתניהו נראתה כמו קלף מנצח, שכן היא הצליחה לשמור במחנה אחד קבוצות כה מנוגדות זו לזו אבל מאוחדות בכך שהן "טובות ליהודים", ובאופן משתמע "רעות לערבים".

אבל אז דברים התחילו להשתבש. במהלך הגיבוש של מחנה הימין, הצד הלאומי של המחנה הזה, הליכוד בעיקר, הפך יותר דתי (ומכאן עליית השיח ה"מסורתי"), ואילו הצד הדתי, החרדים בעיקר, הפכו יותר לאומים.

לדתיזציה הזו של הימין היתה תוצאה לא צפויה. יוצאי בריה"מ לשעבר, שחלקם בכלל אינם נחשבים יהודים לפי ההלכה ובאורחות היומיום שלהם רחוקים מהעולם הדתי, התחילו להרגיש זרים במחנה הזה. לעזיבה של אביגדור ליברמן ומפלגתו את המחנה הזה, שהחלה ב-2019 והתחזקה מאוד מאז, יש רקע אישי כמובן הנטוע ביחסיו של ליברמן עם נתניהו, אבל יש לה גם בסיס חברתי-תרבותי עמוק יותר. הרוב האוטומטי של מחנה הימין הפך קצת פחות אוטומטי.

מצד שני, דווקא ההצרה המתמדת של רגלי המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל וההסתה המתמשכת נגדו גרמו לו להתאחד ולהקים את הרשימה המשותפת ב-2015. נתניהו זיהה את הסכנה הזו מהרגע הראשון, ולכן יצא בכל כוחו נגד הרשימה המשותפת ונגד האפשרות שהיא תחבור לשאר המרכיבים של המחנה ש"משמאל לימין", כפי שנוהג להגדיר החוקר אמיר פא'חורי. זה מה שהוביל לאמירה המפורסמת של "הערבים נעים באוטובוסים" וזה מה שהוביל בהמשך לחוק הלאום.

אולם הרשימה המשותפת הצליחה לשרוד את הפיצול של אפריל 2019, ולקראת הבחירות בספטמבר 2019 יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה הלך צעד נוסף קדימה, והכריז שלא רק שהוא רואה את הרשימה המשותפת – כלומר את נציגי המיעוט הפלסטיני – כחלק מ"גוש חוסם" נגד הימין, כפי שעשו חד"ש ומד"ע בממשלת רבין ב-1992, הוא רואה את הרשימה המשותפת כחלק מהממשלה. בקיצור, הוא רוצה להבטיח למיעוט הפלסטיני מקום ליד ההגה. דבר כזה לא אירע למעשה אז הקמת המדינה ב-1948. לא לחינם פאח'ורי הגדיר את המהלך הזה כ"רגע עודיאני".

המהלך הזה של הרשימה המשותפת הקשה על הפוליטיקה של נתניהו משני כיוונים. מצד אחד, מבחינה מספרית פשוטה, העובדה שהרשימה מהמשותפת הגיעה לשיא של 15 מנדטים בבחירות האחרונות, תוך עלייה מרשימה בשיעור ההצבעה כך שהתקרב לשיעור ההצבעה ברחוב היהודי, גרמה לכך ש"הרוב האוטומטי" של מחנה הימין התערער ונראה בסכנה.

מצד שני, העובדה שהציבור הפלסטיני בישראל, באמצעות נציגיו ברשימה המשותפת, ירד מהגדר והחליט לתבוע את מקומו במשחק הפוליטי הישראלי – הביאה בסופו של דבר לשבירת המחיצות בין המפלגות היהודיות-ציוניות במרכז שמאל לבין המפלגות הערביות-פלסטיניות.

מה שהתחיל במפגש הגלוי והמצולם בין בני גנץ לעודה ואחמד טיבי אחרי הבחירות בספטמבר 2019 התפתח למו"מ של ממש בין כל חלקי המשותפת לבין כחול לבן אחרי הבחירות במארס 2020 ולהסכמות על הקמת ממשלת מרכז-שמאל בתמיכת המשותפת. ההסכמות האלה לא הבשילו להקמת ממשלה רק בגלל עריקתם של אורלי לוי-אבקסיס, יועז הנדל וצבי האוזר ברגע האחרון ממש.

ההתחזקות של הנציגות הפוליטית של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל באה על רקע התחזקות חברתית-כלכלית של אותו מיעוט. העלייה הדרמטית במספר הסטודנטיות והסטודנטים הערבים, עלייתו של מעמד ביניים ערבי, והכניסה המסיבית של הערביות והערבים לתחומים כמו משפטים ובעיקר רפואה – כל אלה גם נתנו לציבור הערבי-פלסטיני תחושה של כוח, וגם גרמו לציבור היהודי להסתכל על הציבור הזה באופן אחר, לא רק כ"אחר" המבוזה כפי שנתניהו ניסה להציג אותו.

זה בוודאי בא לביטוי חזק מאוד בימי הקורונה, כאשר הייצוג העודף של הערבים במקצועות הרפואה יצר תחושה של שותפות ושל תלות הדדית הרבה יותר מאי פעם.

תוצאות לא מכוונות

בחשיבה של נתניהו, לכוח יש עוצמה מוסרית. בעיניו, העובדה שישראל חזקה היא הוכחה לכך שהיא צודקת. לכן הוא מבין היטב את שפת הכוח שהרשימה המשותפת דיברה אתו. זו הסיבה שמיד אחרי ההישג האדיר של המשותפת בבחירות האחרונות במארס 2020, נשלח נאמנו ח"כ מיקי זוהר לאולפנים כדי לומר ש"הליכוד צריך ללכת לערבים", כי רק מהם תבוא ישועה לימין.

החיזור הלא נסתר של נתניהו אחרי מנצור עבאס במטרה לערער את המשותפת נובע מאותו מקום. זה המקום שממנו נובעת "מתקפת האהבה" של נתניהו כלפי הערבים בבחירות הנוכחיות.

ברור אם כן מה נתניהו מקווה להשיג מהציבור הערבי: המשך שלטונו. אבל הרבה פחות ברור, ייתכן שגם לנתניהו עצמו, מה הוא מוכן לתת. יאיר לפיד, אותו לפיד שדיבר בזמנו על הזועבי'ז, אומר היום שעבר מהפך והוא בעד ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. בכיר ברשימתו, ח"כ מיקי לוי, אף אמר כי אינו פוסל תרחיש של ישיבה עם הרשימה המשותפת בממשלה. "מדובר ב-20% מאזרחי ישראל", אמר לוי בכנס התאחדות המלאכה והתעשייה. "כבר היה שר ערבי בממשלה".

זו דרמה שאי אפשר להמעיט בערכה. כל מרכיבי המשותפת היום – ובעניין הזה אין הבדל ממש בין עודה, טיבי וסמי אבו שחאדה – רואים ומציגים את עצמם כחלק מהעם הפלסטיני, כחלק מהמיעוט הפלסטיני בישראל. אם המשותפת תמנה שר מטעמה, תהיה זו בעצם הפעם הראשונה שהרוב היהודי בישראל יוותר, ולו במעט, על המונופול המוחלט שלו על השלטון לטובת הענקת כוח ממשי למיעוט הלאומי הפלסטיני החי בישראל.

נתניהו עוד לא שם. החיזור הנמרץ שלו אחרי הבוחרים הערבים לא גורם לו לוותר על רעיון העליונות היהודית המוחלטת בישראל או להפנים שהוא יצטרך לשלם מחיר במתן שותפות בכוח למיעוט הערבי-פלסטיני.

באותו מפגש באבו גוש, הבטיח נתניהו שימנה את נאיל זועבי, מספר 39 ברשימת הליכוד, לשר בממשלתו, אבל זועבי מציג את עצמו, וככה גם נתניהו מציג אותו, כ"ערבי ישראלי", כלומר מי שמקבל על עצמו את העליונות היהודית. רק אתמול הכריז שר המודיעין אלי כהן שלא רק המשותפת אלא גם מנצור עבאס הם "גיס חמישי" המקבלים הוראות "מאיראן ומהרשות הפלסטינית".

אבל כפי שנתניהו עצמו נוכח לראות, למעשים שלו יש גם תוצאות לא מכוונות. הגט שנראה כרגע סופי עם חלקים ניכרים מהציבור של יוצאי בריה"מ לשעבר, כמו גם ההתחזקות של הרשימה המשותפת וההצלחה שלה לשבור חלק מהמחיצות בינה למפלגות המרכז-שמאל הציוניות – הן תוצאות לא מכוונות כאלה.

השאלה המעניינת היא אם העובדה שכדי לנסות להיבחר שוב ולחמוק ממשפט ואולי גם מכלא, נתניהו נותן למעשה לגיטימציה לקול הערבי ולבוחר הערבי – לא תיצור תוצאה לא מכוונת נוספת.

במלים אחרות, השאלה היא אם נתניהו יהיה זה שיסיר סופית את החרם הפוליטי על הציבור הערבי-פלסטיני וייתן לו לגיטימציה להיות חלק מהשלטון. גם אם נתניהו שוב יזכה, (וזה ממש לא בטוח), בראשות הממשלה, השאלה היא אם הוא יוכל לגלגל לאחור את "מתקפת האהבה" הזו ולחזור לפוליטיקה של הדרה ולשפה של הסתה נגד האזרחים הערבים.

זה בהחלט אפשרי, אבל לא בטוח שהוא כבר יוכל לשלוט בתהליך. ואז מערכת הבחירות הזו תיזכר כעוד לבנה קטנה שנפלה מחומת העליונות היהודית.