newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בבחירות הקרובות אני תורם את הקול שלי לפלסטיני מהשטחים

הייתי שמח להצביע למפלגה שאני מאמין בה. אבל אם אני, שהגעתי לארץ רק לאחרונה, יכול להצביע, בעוד שמיליוני פלסטינים שנולדו כאן לא יכולים, אז יש בעיה בדמוקרטיה הזאת. לכן אני צריך לתרום את קולי למי שצריך אותו

מאת:

כותב אורח: ע. דניאל רוט

מיליוני אנשים ילכו לקלפיות ב-17 במרץ כדי להחליט מי ייצג אותם בכנסת הבאה. מיליונים אחרים לא יוכלו לעשות זאת. מתוכם, כ-4.5 מיליון פלסטינים חיים תחת כיבוש ותחת מצור בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה. למיליונים האלה אין שום זכות להצביע לממשלה שמכריעה את גורלם בפועל.

העובדה שמיליוני אנשים חיים תחת שליטה ישראלית ללא כל ייצוג פוליטי בה וללא זכויות אזרח בסיסיות היא עלבון לעצם הטענה שיש כאן דמוקרטיה. לכן אני עומד "לתת" את הקול שלי בבחירות הקרובות (הראשונות בהן אשתתף אי פעם) לאדם אחר, שחי תחת המשטר הצבאי. אני אפנה לחבר שחי בשטחים הכבושים, אשאל במי הוא תומך בבחירות האלה, ואצביע בהתאם לבקשתו.

לפני כל דבר אחר, דמוקרטיה היא מוסכמה חברתית שמשמעותה היא שהאנשים השונים בחברה רואים זה בזה כבעלי זכויות שוות. גם אם המוסכמה הזאת ממומשת במלואה רק לעתים נדירות, אם בכלל, הכללים הבסיסיים של הדמוקרטיה נועדו לעזור להגן על קבוצות שונות מפני אפליה ודיכוי.

מזה חמישה עשורים של כיבוש נכשלים המנגנונים הדמוקרטיים של ישראל ולא מספקים למיליוני נתיני המשטר הצבאי חסרי האזרחות הגנה מפני ההשפלה והאלימות המובנים בכל מערכת לא דמוקרטית. לא נוח לי עם הרעיון שאני נותן את הקול שלי למישהו אחר, אבל במצב הנוכחי אני חושב שזה חשוב. רובנו כישראלים נהנים משורה ארוכה של חירויות דמוקרטיות, כמו חופש העיתונות והזכות לבחור ולהבחר, אבל הכיבוש מטיל על הזכויות האלה צל כבד מאוד.

הצבעה היא לא הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות במדינה דמוקרטית, אלא רק אחד ממגוון הכלים שעומדים לרשותנו כדי ליצור שינוי. אולי חשוב יותר מהבחירות עצמן הוא הזמן בין מערכת בחירות אחת לשנייה, שבו גם כיחידים וגם כחברה אנחנו יכולים לנהל דיון ציבורי ער, לעסוק בחינוך ולנקוט בפעולות ישירות לא אלימות. אני עברתי לישראל כדי לפתח את הקשר שלי לתרבות שלי, לעם שלי, וכדי לתרום לבניית כלים דמוקרטיים לטובת מציאות שלווה וחופשית יותר. במיוחד התכוונתי להצטרף לתנועה שמנסה לקרב במהרה את סוף הכיבוש.

> מחאת הנוער האתיופי: המשטרה מסמנת את כולנו כעבריינים

אזרח מצביע בבחירות לכנסת ה-19, ינואר 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עשרות שנים שמונעים ממיליונים להצביע. (אילוסטרציה: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בתור יהודי אני הגעתי לכאן, למקום בו נטועים שורשי עמנו ושאנחנו קוראים לו "בית", ומהר מאוד הצלחתי להשתלב ולהיות מעורב בחיי הקהילה. המצב הזה הוא פריבילגיה. הוא עומד כתמונת מראה מטרידה מול חוויותיהם של מיליוני פלסטינים שנמצאים כאן מזה דורות, ועדיין לא יכולים להשתתף בחיים הפוליטיים של המדינה כמוני. בדיוק לכן, ומסיבות נוספות, בחרתי להשתמש בפריבילגיה שלי ככלי במסגרת המאבק באי-שוויון. זה מהלך שהוא חלק מאסטרטגיה של גיוס המשאבים והפריבילגיות שיש לנו כדי לחנך, לסנגר ולפעול למען הזכות להגדרה עצמית של כל העמים במרחב הזה.

יש הטוענים, שלפלסטינים בעזה ובגדה יש גופים שמושלים בהם ומייצגים אותם, והם צודקים – במידה מסוימת. אבל הכוח העליון בין הירדן לים הוא ממשלת ישראל. אם בעזה רוצים לבנות מפעל לקוקה קולה, הוא ייבנה רק אם צה"ל יאשר את זה. גם בשטחי איי בתוך הגדה המערבית, לכאורה בשליטת הרשות הפלסטינית, הצבא פועל בחופשיות כאוות נפשו.

אופיה הדמוקרטי של מדינה חייב להתבסס על מעורבות פעילה מצד האנשים שעליהם היא שולטת, שחורגת ממעשה הבחירות. מוסדות המדינה חייבים לשקף את התהליכים החברתיים ואת האינטרסים המשתנים והדינמיים של החברה. הם חייבים לאפשר לנתינים ליהנות מחירות, ביטחון והשתתפות בהליכים הנוגעים להם. אם המוסדות לא עושים את כל זה, ומתקיימים רק לצורך שימור עצמי, אזי שהם נכשלו.

החלטתי "לתת" את הקול שלי לפלסטיני מהשטחים היא לא מהלך קיצוני וגם לא תקדימי. היא בסך הכל הצהרה שאומרת את הדבר הפשוט ביותר, שכל מצב שאינו שוויון וחירות לכולם אינו מצב מקובל. זו מחווה קטנה בדרך למימוש הזכות להגדרה עצמית של כל העמים.

אני מאוד מעריך את עצם העובדה שיש לי זכות להיות כאן, שיש לי זכות להצביע, ושיש לי את הזכות לכתוב טורים כמו זה. מאוד הייתי רוצה להצביע עבור מפלגה שתייצג את אמונתי האידיאולוגית. אבל אני מוותר על הזכות הזאת בבחירות האלה כי רבים כל כך שחיים תחת הממשלה הזאת לא יכולים להצביע כלל, וחובתנו היא לתקן את זה. אני מתכוון לנקוט בכל דרך לרשותי כדי לסיים את הכיבוש ולבנות פה דמוקרטיה אמיתית.

ע. דניאל רוט הוא עיתונאי ומחנך, תושב דרום תל אביב ומייסד שותף של קולקטיב All That's Left, הפעיל נגד הכיבוש. אפשר לקרוא מאמרים שכתב ולראות תמונות שצילם באתר allthesedays.org, ולעקוב אחריו בטוויטר הזה: @adanielroth . הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי חגי מטר.

> חסרי בחירה: האנשים שלא יכולים להצביע מדברים

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מימין: מחמוד דרוויש. משמאל: סמיח אלקאסם (צילומים: האתר הרשמי של מחמוד דרוויש; Anarbati)

מימין: מחמוד דרוויש. משמאל: סמיח אלקאסם (צילומים: האתר הרשמי של מחמוד דרוויש; Anarbati)

בין גלות לגלות

מחמוד דרוויש חי בגלות והשתוקק אל המולדת. סמיח אלקאסם נשאר במולדת אבל הרגיש כלוא. חילופי המכתבים בין שני המשוררים הגדולים יוצאים עכשיו בתרגום לעברית. ראיף זריק על ההתכתבות והרלוונטיות שלה לקורא העברי היום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf