newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אל תפרסמו מצעים

מערכת הבחירות הזאת היא הישרה והמהותית ביותר שאני זוכר. במקום שהעבודה או לבני יעמידו פנים שיש להם רצון או יכולת לסיים את הכיבוש ואז יישבו בממשלה שבונה התנחלויות, ובמקום שהימין ידבר על ביטחון ושגשוג, יש פה את הפוליטיקה הישראלית כמו שהיא: קרב בין שבטים ומעמדות מעורבב בכסף זר ושנאה הדדית

מאת:

כולם מתלוננים שמערכת הבחירות "לא רצינית", שלא מתקיים עימות ושהליכוד עוד לא פירסם מצע. באמת שאני לא מבין את זה. המאפיין העיקרי של הבחירות האלו הוא שאין בהן שום דמות שאנחנו לא מכירים היטב, חוץ אולי מאיימן עודה, שמוביל את הרשימה המשותפת. עודה עדיין אלמוני אפילו ביחס לאלמוניות הכללית של חברי הכנסת הערבים בישראל.

אבל הרצוג, לפיד, לבני, כחלון, ישי, דרעי, ליברמן ובנט? האנשים האלו נמצאים בסביבה, בפרופיל מאוד גבוה, כבר לא מעט זמן. נותנים ראיונות, כותבים בפייסבוק, מופיעים בתוכניות אירוח, נכנסים לממשלות ויוצאים מהן, מצביעים ומתנגדים. זה אפילו לא עניין של דימויים ציבוריים. אנחנו ראינו את הפוליטיקה של האנשים האלו בפועל. מאיפה נולדה עכשיו הדרישה לקבל אותה בקובץ פי.די.אף?

הדבר המדהים ביותר הוא שיש איזו הסכמה שמצעים לא נועדו להיות מיושמים (כי יש אילוצים קואליציוניים וכו'), אבל הדיון עליהם "חשוב". כאילו הדברים שפוליטיקאי אומר משמעותיים יותר ממה שהוא עושה. קראתי לא מעט מצעים בחיים שלי, ואפילו השתתפתי בניסוח של כמה "תוכניות פעולה" שכאלו. הסעיפים שם מתחלקים להצעות מהפכניות ושטחיות שלא מיושמות (שוב, כי אף מפלגה או מועמד לא נהנים מרוב מוחלט) ולעניינים עמומים כמו "מחויבות למשא ומתן מדיני", שלא אומרים כלום וממילא תלויים בנסיבות הפוליטיות ואזוריות. למעשה, כשקורה משהו באמת דרמטי, כמו הסכמי אוסלו או ההתנתקות, הוא בדרך כלל מתרחש תוך הפרה בוטה של ההתחייבויות שנתן המועמד ערב הבחירות (לא לדבר עם אש"ף, דין נצרים כדין תל אביב וכו').

> הכי קל להרוס בתים של נשים עניות

חוק הלאום מבדיל בין דם ודם, בין אנשים החיים יחד באותה עיר, בין שכנים באותו רחוב. בנימין נתניהו (חיים צח / לע"מ)

נתניהו. אזרחי ישראל כבר מכירים אותו היטב. מה כבר המצע יעזור? (חיים צח / לע"מ)

אני חושב שהאובססיה הזאת למצעים קשורה לרצון שלנו לראות את הפוליטיקה כתרגיל אינטלקטואלי, ולא כמו מה שהיא באמת – מאבק על כח בין קבוצות אינטרס. זה בולט במיוחד בשמאל, שמסתיר טוב יותר את האינטרסים שלו מאחורי שפה אוניברסלית. ברור שהדרישה לעימותים גם קשורה לאלמנט הבידורי בפוליטיקה – משהו שמזכיר תחרות ספורט. אבל מעבר לבידור או לתועלת הפוליטית לאחד הצדדים, מה כבר נלמד משיחה עמוסה בקלישאות בין הרצוג לביבי? פה זה לא ארצות הברית, כשהקהל מקבל הזדמנות לבחון מועמדים שאינם מוכרים מחוץ למדינות שלהם. מה בדיוק אנשים מצפים לשמוע מליברמן או מלבני בעימות, שהם לא שמעו כבר אלף פעמים קודם? הרי כל אחד מאיתנו יכול לכתוב את הטקסטים שלהם מתוך שינה.

נתניהו צודק: המצע של הליכוד מיותר לחלוטין. ביבי הוא ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן מאז בן גוריון. אנחנו כבר יודעים בדיוק מיהו. למעשה, אנחנו מכירים אותו יותר טוב מכל הצהרה או מצע בכתב. נגיד שהליכוד יפרסם מצע שבו הוא מתחייב לחתור לשלום. או שהוא דווקא לא יתחייב. מה זה כבר חשוב? מה המשמעות של הדיבורים האלו? לא הרבה יותר מנאום בר אילן, שכל כך הרבה התעסקו בו אבל במבט לאחור היה חסר חשיבות לחלוטין. כל ההתעסקות במשמעות ה"היסטורית" שלו היתה הסחת דעת אחת גדולה, ועדיף שנחסוך מעצמנו עוד סיבוב של ניתוחי טקסטים כאלו.

רוב המצעים הם פשוט רמאויות. נפתלי בנט משווק כבר שתי מערכות בחירות את "תוכנית ההסדרה" שלו, על פיה ישראל אמורה לספח 60 אחוז משטחי הגדה המערבית. מה המשמעות של התוכנית הזאת? כלום. בנט לא יכול להגשים אותה, וגם אם הוא היה יכול, היא מנוגדת לאינטרסים שלו. מפעל ההתנחלות לא היה יכול לקום במסגרת חוקי מדינת ישראל, עם ועדות תכנון ובנייה ותמ"א 35. הממשל הצבאי, שבו צו של אלוף הופך לחוק, נח הרבה יותר. אז למה לקלקל? זו הסיבה שרק מיעוט קטן מבין המתנחלים שוקל סיפוח, וגם אצלם זה ברמת דיבורים מאוד לא מחייבים.

אותו דבר לגבי מפלגת העבודה והקמת המדינה הפלסטינית. מה המשמעות של מצע שקורא להפסיק לבנות בשטחים ולהקים מדינה פלסטינית, אם לעבודה אין שום בעיה להיות בממשלות שעושות בדיוק את ההפך? המחויבות של הימין לסיפוח היא תמונת המראה של המחויבות של השמאל הציוני לשתי המדינות. אולי במצב דמיוני שני הצדדים היו מגשימים את התוכניות שלהם (ספק גדול), אבל במציאות אלו סתם דיבורים, שמכסים על השלמה עם המצב הקיים. המכנה המשותף של כל המערכת הפוליטית הישראלית כרגע הוא קבלת הסטטוס קוו. זו המחויבות האמיתית. מי שאצלו שינוי הוא דרישה מהותית ולא דיבורים במצע, מימין או משמאל, הוא זה שמראש נשאר מחוץ לקואליציות.

הבחירות האלו, שבהן יש מינימום דיבורים אידיאולוגיים ומקסימום יריבות אישית, הן אמיתיות יותר מכל מה שראינו בעשורים האחרונים. הן מייצגות את הפוליטיקה הישראלית כמו שהיא באמת: מאבק של זהויות ומעמד; תחרות בין שבטים על עמדות כח, על הון והשפעה, שבה הנושא הפלסטיני, למשל, לא מעניין אף אחד. זו המציאות, למה לייפות אותה?

מכיוון שהמתמודדים בכל זאת צריכים לומר משהו, הייתי שמח לשמוע מהם על קווים אדומים. למשל עם מי הם לא ישתפו פעולה, מה הם לא יעשו בשום פנים ואופן. גם עמדות בסוגיות ספציפיות הן עניין חשוב. אפשר היה ללמוד על המחנה הציוני מההתייצבות שלהם לצד ביבי בהסלמה בצפון או הזיגזג בנושא זועבי יותר מאשר בכל תוכנית לתיקון ישראל במאה ימים, שממילא לא תצא לפועל. גם העובדה שלבני ממשיכה להאשים את מחמוד עבאס בכשלון המשא ומתן מלמדת הרבה על מה שיש או אין לה להציע.

אבל בסופו של דבר, כל מה שבולט בבחירות האלו: המעורבות של כסף זר מכל הצדדים והכיוונים, הטינה האישית בין המועמדים, האלימות שבאוויר, האדישות לנושאים ערכיים שמאחוריה מסתתרת קבלה של המצב הקיים (קפיטליזם, כיבוש) – זו מהותה של הפוליטיקה הישראלית ברגע הנוכחי. עדיף שנראה אותה כמו שהיא מאשר שננהל דיונים עקרים שממילא יישכחו דקה אחרי הבחירות.

> תנו לבנט לעלות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf