לא "שלום" טראמפ ולא "ניצחון" נתניהו ישיבו את הזמן לאחור

"איזה ניצחון זה היה, נכון?" נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, וראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת, ב-13 באוקטובר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

23 פעמים אמר הנשיא דונלד טראמפ את המילה "שלום" בנאומו בכנסת. כ-10 פעמים השתמש במילים "ניצחון", או "ניצחתם", ביחס לישראל. ה"שלום" שטראמפ דיבר עליו היה מעורפל מאוד ולא נפרט לפרטים; לא מדינה פלסטינית ולא צורות אחרות לסיום הסכסוך. בוועידה בשארם א-שייח' שבאה בעקבות הנאום – פחות ועידה ויותר צילום קבוצתי עם טראמפ – הדברים לא התבהרו, שכן בהודעת הסיכום של הוועידה, צמד המילים "מדינה פלסטינית" לא הופיע.

ה"ניצחון" היה מעורפל עוד יותר, וההקשר שבו טראמפ התייחס ל"ניצחון" הישראלי בנאום בכנסת רמז, אולי באופן לא מודע, שאינו חושב שישראל ניצחה. "איזה ניצחון זה היה, נכון?", הוא אמר בנימה שהיתה אמורה להיות כשמן בעצמות שומעיו הישראלים, אבל אז סתר את עצמו במשפט הבא: "אם הייתם ממשיכים לעוד שלוש, ארבע שנים, נלחמים, נלחמים, נלחמים, זה היה נעשה רע". דקה קודם לכן הוא למעשה הסביר מה "היה נעשה רע" עבור ישראל. "אמרתי [לרון דרמר]: 'אתה יודע, העולם הוא גדול והוא חזק', ורון, בסופו של דבר העולם מנצח". במילים אחרות, "העולם" – המחאות נגד הג'נוסייד והבידוד הגובר של ישראל – עמדו לנצח את ישראל ולא ההפך.

>> נקמת ההיסטוריה: הסכם אוסלו של חמאס ונתניהו 

ביקור טראמפ בישראל, וגם מה שקדם לו, המחישו עד כמה ישראל, ובראש ובראשונה בנימין נתניהו עצמו, מגיעים להסכם הפסקת האש מנקודת חולשה. סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר, שישבו בשני צידיו של נתניהו בישיבת הממשלה שאישרה את ההסכם, נראו כמו גובי כספים שבאו להבטיח שבעל החוב יעמוד בתשלומים. ההתרפסות בפני טראמפ בישיבת הכנסת נראתה לקוחה מסיפורי הגביר שבא לעיירה. ישראל כבר נכנעה בעבר לתכתיבים אמריקאים – הנסיגה מביירות ב-1982 בפקודת הנשיא רונלד רייגן, או ההליכה לקנוסה של ועידת מדריד ב-1991 במצוות הנשיא ג'ורג' בוש האב – אבל אז היא לפחות שמרה על מראית עין של עצמאות החלטה. לא עכשיו. קולוניה אמריקאית על מלא.

החולשה הזו, וטראמפ למעשה רמז לה בנאומו, נובעת מכישלונה של ישראל להשיג את מטרותיה במלחמה. חמאס לא חוסל, ואנחנו רואים זאת שוב בימים האלה ממש. החטופים לא הוחזרו בפעולה צבאית אלא בהסכם לסיום המלחמה, כפי שחמאס דרש מהרגע הראשון. והעיקר – הטיהור האתני וההגירה מרצון לא התממשו, אף שמאז פברואר השנה הם הפכו למטרה המוצהרת של הממשלה והצבא הפך לקבלן הביצוע שלה, גם אם לא הודה בכך באופן רשמי.

החטופים לא הוחזרו בפעולה צבאית אלא בהסכם לסיום המלחמה, כפי שחמאס דרש מהרגע הראשון. משפחות החטופים במסיבת עיתונאים בבי"ח איכילוב, ב-14 באוקטובר 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

דווקא כשישראל נכנסה לשלב שבו הרס הערים הפלסטיניות, גירוש תושביהן והשימוש בחלוקה או אי-חלוקת מזון לצורכי הכנעת האוכלוסייה הפכו לדוקטרינה צבאית, היא הבינה שאין לפעולה הזו כל תכלית. גם אם ישראל היתה משלימה את הרס העיר עזה ואת גירוש כל תושביה, היא עדיין היתה "נתקעת" עם שני מיליון פלסטינים שאין לה לאן להעביר אותם. לכך אולי התייחס טראמפ כשדיבר על מלחמה שהיתה עלולה להימשך עוד "שלוש-ארבע שנים". ייתכן שזה מה שהוא מה ששמע מנתניהו עצמו או מהגנרלים שלו. מלחמת ההשמדה בעזה אולי אילצה את חמאס להסכים לתנאים שלא הסכים להם בעבר כדי לא לאבד את שארית התמיכה שהיתה לו ברחוב הפלסטיני (ולהציל את המעט שנותר מעזה עצמה), אבל זה לא ניצחון צבאי. זו סחיטה באיומים.

בעוד המלחמה נכשלה בהשגת כניעה של חמאס, היא הובילה לתוצאה שישראל אולי לא ציפתה לה, ובכל מקרה לא נערכה לה. תמונות הרעב, ההרג, ההרס והגירוש ההמוני הולידו תנועת סולידריות עולמית עם פלסטין, שגם ותיקי המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות ה-80 אינם זוכרים כמותה. מאות אלפים, לפעמים אפילו מיליונים, יצאו לרחובות הערים הגדולות באירופה וגם באמריקה בדרישה להפסיק את הג'נוסייד הישראלי בעזה. הלחץ הזה שבא מלמטה אחראי להכרה המתרחבת במדינה פלסטינית, כמו גם ליוזמות החרם שהלכו וגברו, ממניעת אספקת נשק עד מהלכים להוצאת ישראל מהאירוויזיון או מפיפ"א. נאום ספרטה של נתניהו ביטא את החולשה הישראלית ואת החשש מהבידוד ההולך ומתהדק. "העולם מנצח", אמר טראמפ, בלי להודות ש"העולם" ניצח גם אותו, כלומר הזיז אותו מהתמיכה המוחלטת בטיהור האתני ובהרג.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

החלטת נתניהו והצבא להסתמך אך ורק על הכוח הצבאי הישראלי כדי ליצור "סדר חדש" במזרח התיכון יצרה תגובת נגד, במיוחד אחרי המתקפה על משלחת המשא ומתן של חמאס בקטר. העובדה שישראל הוכיחה שהיא יכולה לתקוף בכל מקום במזרח התיכון לא אילצה את מדינות האזור לקבל על עצמן את העליונות הישראלית. למעשה, התוצאה היתה הפוכה.

מאז הסכם השלום עם מצרים ב-1979, ישראל הצליחה לפורר את הקואליציות האזוריות נגדה. הסכמי אברהם היו אמורים להביא את המהלך הזה לשיאו. אולם אחרי התקיפה בקטר, התגבשה קואליציה של מדינות ערביות ומדינות מוסלמיות – בעיקר קטר, טורקיה ומצרים – שנדמה שכמותה לא ראינו מאז 1973 וחרם הנפט. קואליציה זו אומנם מחוררת ורוויית ניגודים, אך היא הצליחה להציב משקל נגד לעוצמה הפוליטית הישראלית, במיוחד במה שנוגע להשפעה בוושינגטון. הכוחנות הזו מדברת לטראמפ, שמעריך כוח ואך רק וכוח. העובדה שטראמפ רצה שנתניהו יגיע לפסגה בשארם א-שייח', אבל הווטו שהטיל נשיא טורקיה ארדואן על נוכחות נתניהו שם גבר על רצונו, עשויה ללמד על השינוי הזה.

טראמפ בא לעזרת נתניהו

בנאומו בכנסת אמר טראמפ כי עכשיו, אחרי הסכם הפסקת האש, "אין לישראל מה לדאוג יותר". זו כמובן אחת ההגזמות הפרועות של טראמפ, המלמדות על הקשר הרופף שלו עם המציאות, אבל האמירה הזו משקפת כנראה רצון אמיתי לעזור לנתניהו. הפסקת מלחמת ההשמדה בעזה מחלצת את ישראל, לפחות זמנית, מהבידוד שלה. מדחיית ההצבעה על הרחקת ישראל מהאירווויזיון עד עצירת ההליכים להקפאת חלקים מהסכם האסוציאציה עם האיחוד האירופי – רווחיה של ישראל מההסכם הם מיידיים.

גם בזירה הפנים-ישראלית, ההסכם הפחית לחץ מנתניהו. הוא אומנם השיג בינתיים רק אחד מחמשת התנאים שהציג להפסקת אש – שחרור כל החטופים החיים – אבל הוא עשה זאת בעוד הצבא נשאר ביותר ממחצית שטחה של רצועת עזה, בניגוד לתביעת חמאס לנסיגה מלאה תמורת עסקה מלאה. גם האופציה של פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה נמצאת בהחלט על השולחן (אבל לא הדרישה לשליטה צבאית ישראלית מלאה ברצועה, שנתניהו הציג אותה כתנאי מאז תחילת 2024). נתניהו כנראה אינו זוכר מתי מהלך שלו זכה לתמיכה של 82% מהציבור, ויש לו סיבה להאמין שזה יתבטא גם בסקרים. את הפרחים הוא צריך לשלוח לטראמפ.

אבל אפילו יותר מהסקרים או מהאירוויזיון, טראמפ מסייע לנתניהו בכך שהוא מחזיר את השיח על הסכמי אברהם ועל שלום אזורי, תוך הזזת העניין הפלסטיני הצידה. זו היתה אבן הפינה של האסטרטגיה המדינית של נתניהו לפני 7 באוקטובר: הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות, בראש ובראשונה סעודיה, תוך התעלמות מהעניין הפלסטיני. העובדה שבהודעת הסיכום של הפסגה בשארם א-שייח' לא דובר על מדינה פלסטינית יכולה לעזור לנתניהו לחזור ל-6 באוקטובר; כאילו לא היתה פלישה של חמאס, שנתניהו מימן כדי לבלום מו"מ על מדינה פלסטינית, כאילו לא היתה מלחמת השמדה בעזה שריסקה את מעמדה המדיני של ישראל.

הקושי לחזור אחורה

ובכל זאת, יהיה קשה לחזור ל-6 באוקטובר. הדיונים על שלב ב' של ההסכם מכניסים את נתניהו למלכוד. מצד אחד, אם הדיונים האלה מתעכבים, ישראל אומנם נשארת במחצית מהרצועה, אבל חמאס נשאר בחלקה השני ומבסס מחדש את שלטונו. זה יהיה הרסני ל"תמונת הניצחון" שנתניהו מנסה לשדר לציבור הישראלי ולעולם. מצד שני, שלב ב' אמנם יכלול ויתור של חמאס על השלטון בעזה והתפרקות כלשהי מנשקו, אבל גם יציב כוחות בינלאומיים ברצועה, ובעיקר עשוי להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה. זה יכול להיות המחיר שתדרוש אותה קואליציה ערבית-מוסלמית תמורת תמיכתה הכספית והצבאית בשלטון החדש בעזה. הכי הפוך לפנטזיה שמכר נתניהו על המשך שליטה צבאית ישראלית בעזה, בלי חמאס ובלי הרשות.

גם בזירה הפנימית מצפים לנתניהו חיים קשים. מפלגות הימין מנסות בינתיים לנכס את שחרור החטופים להתעקשותן על לחץ צבאי ובכך להצדיק את הישארותן בקואליציה, אבל דוברים יותר אידיאולוגיים של הימין מודעים לעומק הכישלון בעזה, להחמצת ההזדמנות ההיסטורית, מבחינתם, לרוקן את רצועת עזה מתושביה ולרסק את התנועה הלאומית הפלסטינית. מחאות קפלן ובגין, מנגד, מנכסות את החזרת החטופים להפגנות שלהן ולטראמפ, ושוללת מנתניהו כל קרדיט להישג הזה. גם הלחץ להקמת ועדת חקירה ממלכתית, שיגבר עכשיו עם סיומה המעשי של המלחמה, יעמיד את נתניהו במצב לא נוח.

הפסקת האש בהחלט הקלה את המצור על ישראל, אבל ראוי לזכור שבמשך שנה וחצי, הממשלות במערב כמעט לא עשו דבר כדי לעצור את המלחמה. רק התגברות גל ההפגנות היא שדחפה אותן להתחיל לפעול, וגם זה באופן חלקי. קשה לנבא ברגע זה מה יקרה לתנועת הסולידריות הבינלאומית עם פלסטין אחרי הפסקת האש, אבל רוב הסימנים מצביעים על כך שהיא תישאר אתנו, ושהיא לא תסתפק בכך שישראל הפסיקה להרוג פלסטינים באופן מסיבי בעזה. הדרישה כי "מהנהר לים, פלסטין תהיה חופשית" אינה צפויה להיעלם.

ממשלת ישראל, הצבא והמתנחלים ניצלו את העובדה שתשומת הלב העולמית הופנתה לעזה כדי להעצים את המתקפות על הפלסטינים בגדה המערבית ולהרחיב את ההתנחלויות. ייתכן שבימין מתכננים עכשיו רק להגביר מאמץ זה, גם מתוך תסכול על כשלון "תוכנית ההכרעה" בעזה, אבל ייתכן גם מצב הפוך: מרגע שההשמדה בעזה חדלה, תשומת הלב העולמית, במיוחד של תנועת הסולידריות, עשויה לעבור מעזה לגדה. "כל העיניים על הגדה" במקום "כל העיניים על עזה".

הדרישה כי "מהנהר לים, פלסטין תהיה חופשית" אינה צפויה להיעלם. הפגנה להפסקת אש בלונדון, באוקטובר 2023 (צילום: Steve Eason / CC BY-SA 2.0)

מהדיבורים הגדולים של טראמפ על שלום נעדרת, כאמור, תוכנית ממשית לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית. נתניהו, ובעצם גם המועמדים להחליף אותו כמו נפתלי בנט, מקווים שהודות לדיבור העמום הזה על "שלום אזורי", הם יוכלו למנוע משא ומתן אמיתי עם הפלסטינים.

אבל גם כאן אין ביטחון שיצליחו. המלחמה בעזה דחפה יותר ויותר מדינות במערב ובמזרח התיכון להכרה שהמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכנה ליציבות האזור והעולם כולו. ההסכם שיושג לגבי שלב ב' בעזה, במיוחד במה שנוגע לתפקיד שימלאו המוסדות הלאומיים הפלסטיניים בניהול הרצועה ובקשר בין הרצועה לגדה, יכול לסמן את הכיוון: האם אנחנו חוזרים לסטטוס קוו של "ניהול הסכסוך", או שנראה את ראשיתה של תזוזה מדינית, כמו בוועידת מדריד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה.

טראמפ אוהב להציג את עצמו כמי שמניע את העולם. בפועל, העולם מניע אותו לא פחות משהוא מונע על ידיו. המהפך שעבר עליו בנוגע לאוקראינה ורוסיה, כמו גם המעבר שלו מרעיון הריביירה נטולת הפלסטינים בזה שהעלה בפברואר לעידוד הפלסטינים להישאר בעזה בהסכם שהושג עכשיו, הם הוכחה לכך. אם טראמפ יראה רווח בהליכה למדינה פלסטינית כתוצאה מאותה קואליציה ערבית-מוסלמית ומשינוי בדעת הקהל בארה"ב, הוא עשוי לאמץ אותה ללא קושי. ואז הימין בישראל עשוי להתחרט מאוד על כך שהכתיר את טראמפ כחצי אל, הידיד הכי טוב שהיה לישראל אי פעם בבית הלבן, "ובפער גדול", כפי שאמר נתניהו בכנסת.