חמישה הרהורים על הסירוב, ועל ההכרח, להתאבל

החברה הישראלית מצויה בימים אלה בצומת של הכרעה. בית שנשרף במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 בקיבוץ ניר עוז, ב-5 באוגוסט 2026 (צילום: צפריר אביוב / פלאש90)

1. הספר "The Inability to Mourn: Principles of Collective Behavior" מאת אלכסנדר ומרגרטה מיצ'רליך, שראה אור בגרמנית ב-1967 תחת השם "Die Unfähigkeit zu trauern", הוא ניסיון פסיכואנליטי להבין את גרמניה שלאחר הנאציזם: לא רק כיצד חברה מתמודדת עם פשעיה, אלא מה קורה כאשר היא אינה מסוגלת להתאבל באמת על מה שאבד בתוכה.

הטענה המרכזית של הכותבים היא שהגרמנים לאחר 1945 לא עברו עבודת אבל ממשית ביחס לנאציזם, להיטלר ולחורבן שהנאציזם חולל. במקום אבל הופיעו הכחשה, ניתוק רגשי, הדחקה והשקעה מסיבית בשיקום ובהצלחה כלכלית. מה שנראה מבחוץ כהסתגלות מהירה מפורש על ידי המחברים כהגנה: עשייה אינטנסיבית שמאפשרת לא לחשוב, לא להרגיש ולא לזכור; סירוב להתאבל המגן מפני אשמה ומפני הכרה באחריות.

אני מזכירה את הספר הזה עכשיו מפני שגם החברה הישראלית מצויה בימים אלה בצומת של הכרעה. ההכרעה איננה בין מפלגה זו למפלגה אחרת; ההכרעה היא בין ההכרה בהרס העצום שנגרם מאז 7 באוקטובר 2023, לא רק לנו אלא גם על ידנו, ובין ההכחשה של ההכרה הזו – הכחשה שעשויה ללבוש תצורות שונות, החל מן ההתעקשות על הכרחיות מלחמת ההשמדה בעזה וכלה בהתעקשות על מעמדנו כקורבן היחיד, המוחלט, ובהתעלמות מהגבול הדק המבחין בין הצורך הלגיטימי בהגנה עצמית ובין הרעב לנקמה אולטימטיבית.

2. תהליכים של אבל הם תמיד תהליכים בעלי כיווניות כפולה: מצד אחד הם מכוונים לשחרור של האובייקט האבוד (יהיה זה אדם, רעיון או אידיאל) מהעולם הממשי – ומצד שני הם מכוונים לדיאלוג מתמשך עימו בתוך העולם הפנימי. האחד תלוי באחר: כדי לשחרר יש לקיים דיאלוג עשיר עם מה שאנחנו מנסים לשחרר; אך כדי לקיים דיאלוג עשיר, עלינו להסכים לשחרר את נמען הדיאלוג הזה ממעמדו הקונקרטי, הממשי.

3. רגע לפני 7 באוקטובר, רגע לפני טקסי האבל והמחאה הקשורים ביום הנורא הזה, יש מקום לשאול את עצמנו: האם אנחנו באמת מתאבלים? השאלה איננה אם אנחנו כואבים את כאב קורבנות הטבח, או אפילו את כאב קורבנות ההרס מהצד האחר של הגבול. השאלה היא אם אנחנו מוכנים להישיר מבט לא רק אל מי שאיבדנו, אלא גם אל מה שאיבדנו: האם אנחנו מוכנים להתייצב, קודם כול בינינו ובין עצמנו, לא רק מול אובדן הצלם האנושי של האחר אלא גם מול אובדן צלם האנוש שלנו, מול קריסת גבולות הגזרה האנושית שלנו, מול המקומות שבהם הצער שלנו עצמנו הפך למנוע הרס הזורה סביבו חרון אין אונים, אין קץ?

האם אנחנו מוכנים לקיים עם הצער דיאלוג שאינו ממקם אותנו רק כקורבנות פסיביים, אלא גם מאפשר לנו לקבל אחריות על חלקנו האקטיבי ברצף המתמשך שבתוכו הצער ממוקם? שהרי אחרי 7 באוקטובר אי אפשר להתעלם עוד מההבנה שאיש מאיתנו איננו חסין – לא מפני האפשרות לספוג רוע, לא מפני האפשרות לחולל רוע. מכל צד של הכאב הזה ישנם "בלתי מעורבים" ששילמו, ועודם משלמים, בחייהם הפיזיים והנפשיים על הסירוב להישיר מבט בדיוק אל העובדה הזו.

היפוכו של הסירוב להתאבל איננו סיומו המוצלח של האבל והחזרה לחיים. יכר החטופים בתל אביב, ב-4 באוקטובר 2026 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

4. היפוכו של הסירוב להתאבל איננו סיומו המוצלח של האבל והחזרה לחיים, אלא היכולת לשמור על גבולות הגזרה האנושית דווקא בתוך אובדן בלתי נגמר; היכולת להפוך את היגון ממה שחוסם את האפשרות לחשוב למה שמגולם ביכולת לחשוב, ממה שמגולם בחסימת שדה הראייה למה שמרחיב את היכולת לראות. גם את סבלו של האחר.

5. קפקא כותב באחד האפוריזמים היפים שלו (אפוריזם מס' 103 באוסף "The Zürau Aphorisms"): "אתה יכול להפנות גב לסבלות העולם. אבל הפניית הגב הזו היא אולי הסבל היחיד שהיית יכול למנוע".

הסירוב להתאבל הוא במובנים רבים הפניית הגב הזו. אך הפרדוקס של הפניית הגב, או פניית העורף, קשור בכך שבכל פעם שאנחנו מפנים גב לסבלו של העולם אנחנו מפנים גב גם לסבלנו אנו. באופן עלום, וגם בהיר להפליא, הדרך היחידה להישיר מבט אל צערנו אנו היא להישיר מבט אל צערו של האחר. זו המשמעות העמוקה של מלאכת האבל: להפוך את הפצע מהצדקה לעדות, ממה שמשמש להזנת השנאה למה שמעיד, דווקא מלב התופת, על האהבה.

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית-מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; פרופ' מן המניין וראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה; יו"ר תוכנית "זרמים" לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; משוררת וסופרת