לא רק עליונות יהודית. המדינה תקבע מי מייצג את הפלסטינים

המוסדות שבהם מתקיים רוב יהודי לא קיבלו סמכות בלתי מוגבלת לקבוע מי ייצג את הפלסטינים. עכשיו זה עלול להשתנות. יו"ר בל"ד סמי אבו שחאדה, נובמבר 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

לא היינו בגן עדן דמוקרטי עד היום. האזרחות של הפלסטינים בישראל מעולם לא היתה שוויונית. היא נוצרה לאחר 1948 במציאות שבה רוב הפלסטינים נעקרו או הפכו לפליטים, בעוד המדינה החדשה פעלה להעברת קרקעות לשליטה יהודית, לעידוד הגירה יהודית ולביסוס רוב יהודי וריבונות יהודית. הפלסטינים שנותרו במולדתם קיבלו אזרחות וזכויות פוליטיות מסוימות, ובהן הזכות לבחור ולהיבחר, אבל אזרחותם התקיימה מלכתחילה בתוך היררכיה ברורה בין יהודים לפלסטינים.

>> מחלוקת בחברה הערבית האם לסמוך על העליון

האזרחות הזו התקיימה בתוך מבנה קולוניאלי-התיישבותי. אין זה מושג אקדמי מופשט, אלא מבנה פוליטי ממשי של אזרחות: מבנה שבמסגרתו קבוצה לאומית אחת נהנית, באמצעות מוסדות המדינה, מכוח עודף על הקרקע, על מדיניות ההגירה, על חלוקת המשאבים ועל עיצוב המרחב הציבורי, בעוד שהקבוצה הילידית מחזיקה באזרחות פורמלית אך אינה זוכה  למעמד לאומי שווה.  האזרחות, במובן זה, אינה מבטלת את ההיררכיה הקולוניאלית-התיישבותית, היא מארגנת ומשעתקת אותה.

במושג "עליונות יהודית" אינני מתכוונת לעליונות של יהודים כיחידים על פלסטינים כיחידים, אני מכוונת  למבנה של כוח. יהודי שמגיע לישראל מכוח חוק השבות נהנה מהאפשרות לקבל אזרחות – אפשרות שאינה עומדת באותו אופן לרשות פלסטיני שנעקר מכאן או צאצאיו; המדינה מגדירה את עצמה כמימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; והקרקע, מוסדות המדינה ומדיניות ההגירה וההתיישבות עוצבו לאורך השנים כדי לשמר רוב ושליטה יהודיים. העליונות היא אפוא מוסדית ופוליטית: המדינה אינה עומדת באותו יחס לשתי הקבוצות הלאומיות החיות תחת שלטונה.

לכן טענתי איננה שפסילת סאמי אבו שחאדה, אם תאושר בעקבות הדיון היום (חמישי) בבית המשפט העליון, תיצור אי-שוויון במקום שבו התקיים עד כה שוויון. ההיררכיה היתה כאן הרבה קודם. השאלה היא אם דרך פעולתה עומדת להשתנות: האם מדובר במעבר מאזרחות שמתקיימת בתוך עליונות לאומית יהודית אך עדיין מותירה לפלסטינים מרחב מוגבל להתארגן ולבחור את נציגיהם, לאזרחות שבמסגרתה מוסדות המדינה יקבעו גם מי רשאי לייצג את הפלסטינים ומהם הגבולות המותרים של הפוליטיקה הפלסטינית.

זו תהיה המשמעות של הפסילה. אפשר להתווכח על המאמר שכתב אבו שחאדה ב-8 באוקטובר 2023. אפשר להתנגד לו בחריפות. אבל השאלה הפוליטית החשובה איננה אם יהודים מסכימים עם האופן שבו פלסטיני מפרש את המציאות הפוליטית שלו. השאלה היא מי מחזיק בכוח להגדיר אילו עמדות פלסטיניות יכולות להתקיים בזירה הפרלמנטרית ומי רשאי לייצג את הפלסטינים בתוכה.

הסכנה מתעצמת במבט על התמונה הרחבה. ועדת הבחירות פסלה הפעם לא רק את אבו שחאדה, אלא גם את רע"מ, את הרשימה המשותפת ואת ח"כ עופר כסיף. סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת ממילא מציב גבולות השתתפות הפוליטית. אחת מעילות הפסילה שהוא קובע היא שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר, הפלסטינים יכולים להשתתף במערכת הפוליטית, אך השתתפותם מתקיימת מלכתחילה בתוך מסגרת חוקתית שמגבילה את יכולתם לערער על המבנה הלאומי של המדינה. עם זאת, לאורך השנים הציב בית המשפט רף גבוה לפסילת מועמדים ורשימות. בתוך המבנה ההיררכי נשמר אפוא מרחב מסוים לפעולה פוליטית פלסטינית.

עד היום הפלסטינים בישראל פעלו בתוך סתירה עמוקה. מצד אחד, הם היו אזרחים במדינה שמעניקה מעמד לאומי מועדף ליהודים; מצד שני, הם יכלו להקים מפלגות, לבחור את נציגיהם ולהשתמש בפרלמנט גם כדי להתנגד למבנה הזה עצמו. האפשרות הזאת מעולם לא הייתה בלתי מוגבלת. בל"ד עצמה עמדה שוב ושוב בפני ניסיונות פסילה. אבל נותר גבול חשוב: המוסדות שבהם יש רוב יהודי לא קיבלו סמכות גורפת לקבוע עבור הפלסטינים מי רשאי לייצג אותם.

כשהפלסטינים לא יוכלו לקבוע מי מייצג אותם, זה אפרטהייד פוליטי. דיון של ועדת הבחירות המרכזית, 23 בספטמבר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

פסילת אבו שחאדה עלולה לסמן את שחיקתו של הגבול הזה ואת המעבר למציאות אחרת.

אם אבו שחאדה ייפסל, ההיררכיה תקבל איכות משטרית נוספת. אפרטהייד פוליטי אינו מחייב לקחת מכל פלסטיני את פתק ההצבעה. הוא יכול להתקיים גם כאשר האזרחות והבחירות נותרות על כנן, אבל ההיררכיה בין שתי הקבוצות הלאומיות חלה גם על הזכות לייצוג: קבוצה אחת לא רק בוחרת את נציגיה, אלא גם מחזיקה באמצעות מוסדות המדינה בכוח לקבוע אילו נציגים של הקבוצה האחרת רשאים בכלל לעמוד לבחירה.

במילים אחרות: את רשאית להצביע, אבל בתוך מרחב פוליטי שמישהו אחר משרטט עבורך. אתה רשאי להתארגן, אבל רק בתוך גבולות שמוסדות הנשלטים בידי הקבוצה הלאומית הדומיננטית מגדירים כלגיטימיים. אתם רשאים להיות אזרחים, אבל אינכם מחזיקים בכוח לקבוע את תנאי ההשתתפות הפוליטית שלכם.

לכן פרשת אבו שחאדה חורגת מעניינו האישי ומעניינה של בל"ד. היא נוגעת לשאלה אם ההיררכיה שכבר קיימת בקרקע, בהגירה, במשאבים ובמוסדות המדינה מתרחבת כעת גם אל לב הייצוג הפוליטי: לא רק שליטה בתנאים שבהם הפלסטינים חיים כאזרחים, אלא גם כוח לקבוע מי יוכל לדבר בשמם בתוך הכנסת.

אם בית המשפט יאשר את הפסילה תוך הנמכת הרף הראייתי שנדרש עד כה, זה יהיה רגע חוקתי משמעותי. לא משום שלפניו התקיימה אזרחות שוויונית. בדיוק להפך. האזרחות הפלסטינית התקיימה מלכתחילה בתוך היררכיה לאומית עמוקה. החידוש יהיה בצמצום נוסף של המרחב הפוליטי המוגבל שנותר לפלסטינים ובהכפפתו עוד יותר שהתקיים בתוך ההיררכיה הזאת יעשה כפוף עוד יותר לכוחה של הקבוצה הדומיננטית לקבוע מי רשאי לייצג אותם ומהם גבולות הפוליטיקה שלהם.

בעיניי, לשינוי הזה יש שם: מעבר מאזרחות קולוניאלית-התיישבותית לאפרטהייד פוליטי.

פרופ' אריז' סבאע'-ח'ורי היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים