לא זכויות חסרות לנו. כוח חסר לנו

שנים התרגלנו לחשוב שהאזרחות הישראלית שלנו, גם כשהיא חסרה, מפלה וקולוניאלית, מספקת בכל זאת קו הגנה. הפגנה נגד אלימות בחברה הערבית, בתל אביב, בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

שלוש השנים שעברו מאז 7 באוקטובר לימדו את הפלסטינים באזרחות הישראלית כמה דברים שאולי ידעו קודם, אבל לא עד כמה. החשוב שבהם הוא שאזרחות יכולה להימחק הרבה יותר מהר מכפי שחשבנו. המחיקה הזאת אינה מחייבת שלילה פורמלית: המעמד יכול להישאר על כנו בעוד תוכנו נשחק ונעשה מותנה. והיא אינה מתרחשת רק מלמעלה. גם אזרחים יהודים נעשים שומרי סף של אזרחותם של הערבים – מנטרים דיבור, אבל, מחאה והזדהות, ומסמנים היכן עובר כביכול גבול האזרחות הלגיטימית. כך, האזרחות יכולה להישאר רשומה בתעודת הזהות ובה בעת להצטמצם במובן העמוק יותר: ביכולת לדבר, להתאבל, למחות, להזדהות עם בני עמך ולהשתתף בקהילה הפוליטית בלי לחשוש שהאזרחות עצמה תועמד בסימן שאלה.

שנים התרגלנו לחשוב שהאזרחות הישראלית שלנו, גם כשהיא חסרה, מפלה וקולוניאלית, מספקת בכל זאת קו הגנה. היא הבדילה בינינו ובין הפלסטינים בגדה ובעזה, הנתינים של אותו משטר. היא העניקה חופש תנועה, זכויות חברתיות, נגישות למוסדות ובעיקר מידה מסוימת של הגנה מפני כוחו של הריבון. ולפרק זמן קצר היא העניקה גם אשליה של אפשרות להמיר אזרחות לכוח פוליטי: להצטרף לשלטון, או לפחות לעבור ממעמד של גוש חסום למעמד של גוש חוסם. אחרי 7 באוקטובר התברר עד כמה ההגנה הזאת אינה מוטמעת באזרחות עצמה. היא תלויה בריסון העצמי של הרוב, במוסדות שהוא מוכן לקיים ובגבולות שהמדינה מוכנה להציב לכוחה. זכויות, התברר, אינן מגינות על עצמן. וכשהרוב משתנה, כשהמדינה משתנה, גם תוכנה של האזרחות יכול להצטמצם במהירות.

זו אולי ההתפכחות המפחידה ביותר: אין בהכרח מישהו אחר שיבוא להגן עלינו. בית המשפט, האקדמיה, התקשורת, המפלגות היהודיות והחברה האזרחית התגלו ברגעי מבחן כחלשים, מפוחדים או אדישים בהרבה מכפי שדמיינו. הפלסטינים באזרחות הישראלית גילו כמה קל להשתיק אותם; כמה מהר אפשר להפוך משפט, פוסט, הפגנה או אפילו אבל אנושי לראיה לחוסר נאמנות. הם גילו שהם לבדם יותר מכפי שהאמינו – ולכן גם חלשים יותר מכפי שחשבו. נוצרה תחושה מובהקת של יתמות פוליטית: לא שאין עוד בעלי ברית, אלא שאין עוד מוסד, מחנה או ציבור שאפשר להניח מראש שיעמוד בינינו ובין כוחו של הרוב ברגע המבחן.

עזה אינה עוד "שם"

במקביל נחשפה סתירה עמוקה יותר. הפלסטיני באזרחות הישראלית אינו מחזיק בשתי "נאמנויות" מאותו סוג. ישראל היא המדינה שבתוכה הוא חי והאזרחות היא המסגרת המשפטית והפוליטית שמסדירה את חייו; פלסטין היא שייכותו הלאומית. הבעיה מתחילה כאשר האזרחות חדלה להיות מסגרת של זכויות וחובות ותובעת להפוך גם למבחן של שייכות לאומית: כאילו שכדי להיות אזרח לגיטימי על הפלסטיני להפוך את המדינה גם למושא נאמנות לאומית, ולדחוק את פלסטיניותו אל המרחב התרבותי, המשפחתי או הפרטי. ברגע ששתי השייכויות מוצגות כשתי נאמנויות מתחרות, עצם האפשרות לקיים בתוך ישראל פוליטיקה פלסטינית לאומית עצמאית נעשית חשודה. האזרחות אינה רק מסדירה את היחסים עם המדינה; היא מתחילה לתבוע סמכות גם על האופן שבו הפלסטיני רשאי להבין את עצמו כבן עמו.

שלוש השנים האחרונות החריפו את הסתירה הזאת. לא מפני שנוצר לפתע "קונפליקט בין שתי נאמנויות", אלא מפני שהאזרחות מחייבת את הפלסטיני לחיות במסגרת מדינתית שמפעילה כוח הרסני נגד בני עמו, בעוד מרחב המחאה, האבל והסולידריות שלו עצמו מצטמצם. עזה אינה עוד "שם". משפחות, חברים, שפה, זיכרון ותודעה לאומית חוצים את קו האזרחות – והאזרחות אינה מבטלת אותם, אלא מחריפה את המתח בינם ובין המדינה שבתוכה חיים והופכת אותו לחריף וקשה יותר ויותר לשאתו.

זהו משטר המרה סלקטיבי: השתלבות בלי בעלות, סמכות בלי ריבונות, הצלחה בלי כוח. שלט בחירות של איתמר בן גביר על רקע הסרת שלט של ח"כ אחמד טיבי (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

כאן המלכוד נעשה למלכודת. אותה אזרחות שאמורה היתה להעניק כוח, ניידות והשפעה מחייבת עכשיו לחיות במדינה שמפעילה אלימות נגד הקולקטיב שאליו אתה משתייך. אינך יכול לעצור את האלימות, אינך יכול להתנתק מהמדינה, ולעיתים רבות אפילו אינך יכול למחות נגדה בלי לחשוש. גם אחרי ההשמדה והחורבן, אתה נשאר בתוכה. האזרחות, שהיתה אמורה לשחרר מנתינות, מתגלה גם כמנגנון של לכידה.

וזו אולי הבושה העמוקה ביותר בשלוש השנים האלה: לא הצלחנו להציל את בני עמנו. עמדנו בתוך המדינה, דוברי עברית, בעלי אזרחות, השכלה, מקצועות, קשרים, נגישות למוסדות ומעמד חברתי שלא היה לדורות קודמים – וגילינו כמה מעט מכל זה אפשר להמיר לכוח פוליטי כאשר באמת נדרש כוח. חשבנו שאנחנו חזקים יותר. חשבנו שהסמכות שצברנו בתוך מוסדות המדינה ניתנת להמרה לכוח על המדינה; גילינו שההמרה נעצרת כמעט בדיוק במקום שבו מתחילה הריבונות. אפשר להיות מי שמציל חיים ברמב"ם ועדיין לא להיות מי שנחשב שותף לגיטימי בקבלת ההחלטות בקבינט.

מגפת הקורונה גרמה לנו לרגע להאמין אחרת. רופאים, אחיות ורוקחים פלסטינים נעשו סמל ל"שותפות גורל". הקמפיין "שותפים לגורל, שותפים לממשל" ניסה לבצע המרה פשוטה: אם אתם מפקידים בידינו את חייכם ברמב"ם, מדוע איננו לגיטימיים בקבינט? והטענה הזאת לא הופיעה בחלל ריק. היא השתלבה באפיזודה פוליטית יוצאת דופן שבה האזרחים הערבים נדמו לרגע כלשון המאזניים – "בידת אל-קבאן" – שבכוחה להכריע מי ישלוט ואף להשתתף בעצמה בעיצוב השלטון.

שלוש השנים האחרונות הראו עד כמה ההמרה הזאת שברירית. רמב"ם עצמו המחיש עד כמה סמכות מקצועית אינה חוצה אוטומטית את הגבול הלאומי: אפשר להיות נחוץ, מוסמך ואחראי לחיי אדם – ועדיין לא להיחשב שותף שווה בבעלות הפוליטית. אפשר להיות הכרחי במערכת הבריאות ועדיין להישאר מחוץ ל"קהילת הבעלים" של המדינה. זהו משטר המרה סלקטיבי: השתלבות בלי בעלות, סמכות בלי ריבונות, הצלחה בלי כוח. שותפות הגורל של הקורונה נמחקה במהירות ברגע שהרופא חזר להיות מסווג בראש ובראשונה כפלסטיני.

פוליטיקה של הצלה, שוויון וצדק

גם ההבטחה החברתית נשחקה. במשך שנים נאמר לפלסטינים באזרחות הישראלית שחייהם, למרות האפליה, טובים מחיי מרבית הערבים באזור. אבל מה משמעות ההשוואה הזאת כאשר חברה שלמה חיה תחת משטר של פשיעה מאורגנת והמדינה נכשלת שוב ושוב בהגנה עליה? כאשר ההפקרה נעשית עקבית, היא מפסיקה להיראות רק ככשל שלטוני ונעשית בעצמה חלק מתנאי האזרחות. אין צורך להניח שהמדינה מפעילה את הפשיעה, או מתכוונת למשול באמצעותה, כדי לראות את התוצאה: כאשר ההגנה נעדרת לאורך זמן, הפשיעה ממלאת בפועל חלק מן החלל שהמדינה מותירה, והיעדר הביטחון נעשה מאפיין קבוע של היחסים בין האזרח למדינה. האזרחות אמורה היתה להבטיח מעבר מנתינות לביטחון; בפועל, אפשר לעבוד, ללמוד ולצרוך ועדיין לא להיות בטוח שחייך מוגנים.

ומעל הכול, הפלסטינים באזרחות הישראלית הבינו שהעולם עצמו משתנה. הסדר הליברלי, שמעולם לא היה נקי מצביעות ומאלימות, העניק בכל זאת לשפת הזכויות, למשפט הבינלאומי ולהגנת האזרחים כוח מוסרי ומוסדי מסוים. הסדר הזה נשחק לטובת פוליטיקה מאפיוזית של כוח, עסקאות, איומים ובריונות. ישראל אינה רק משתתפת בפרימתו; היא נעשית במובנים רבים אחת ממובילותיו ומציגה דגם של מדינה המבקשת להחליף מגבלות משפטיות ומוסריות בעליונות כוחנית.

ובתוך השבר הזה נפתחות גם אפשרויות חדשות. ככל שיותר יהודים ישראלים מגלים שהאזרחות שלהם עצמה יכולה להפוך למותנית – שיובל אברהם ורחל שור יכולים בן רגע להידחק לעמדה המזכירה את זו שהפלסטינים מכירים היטב – נוצר בסיס חדש להבנת הסכנה המשותפת. אבל עדיין לא השכלנו להמיר את ההכרה הזאת לפוליטיקה דו-לאומית: לא רק הגנה על פלסטינים מפני המדינה, ולא רק הגנה של יהודים על הדמוקרטיה שלהם, אלא מאבק משותף על עצם השאלה מי שייך לקהילה הפוליטית ובאילו תנאים.

הפרדוקס דומה גם בזירה הבינלאומית. ככל שישראל נעשית מוקעת, חשודה ומבודדת בחלקים הולכים וגדלים של העולם, נפתחים מרחבים חדשים לפעולה פלסטינית. השאלה כבר אינה רק כיצד להשתמש בלחץ הבינלאומי כדי להגן על הפלסטינים, אלא כיצד להפוך אותו לכוח של ריסון ותיקון: כיצד להגביל את יכולתה של ישראל להפעיל כוח ללא גבול, לא כדי למוטט את המקום הזה אלא כדי לאפשר לו להיבנות מחדש עבור שני העמים. האתגר הקשה עוד יותר הוא להפוך גם את הדרישה הזאת לדו-לאומית: לבנות שותפות עם יהודים ישראלים שמבינים כי הגבלה מתקנת של העוצמה הישראלית אינה איום על עתידם אלא תנאי לתקומה משותפת. בלי ריסון ממשי של כוח הרסני כמעט בלתי מוגבל, לא יהיה כאן תיקון – לא לפלסטינים ולא ליהודים.

כאן מתגלה חולשה נוספת. האזרחות אִכזבה אותנו, ובכל זאת אנחנו עדיין מתקשים לחשוב מחוץ לה. במשך עשורים היא היתה גם שפת התביעה שלנו וגם גבול הדמיון שלנו: עוד זכויות, עוד שוויון, עוד ייצוג, עוד השתתפות ואף שותפות. עכשיו אנחנו יודעים שכל אלה יכולים להתקיים בלי שיהיה לנו די כוח להגן על חיינו או על בני עמנו. ובכל זאת עדיין לא בנינו שפה פוליטית אחרת – שאינה מוותרת על האזרחות, אבל גם אינה מקבלת אותה כאופק האחרון של הפוליטיקה הפלסטינית.

זה אולי הלקח העמוק ביותר של שלוש השנים האלה: לא רק אזרחות שוויונית חסרה לנו. חסר לנו כוח המרה – היכולת להפוך השכלה, מעמד, מספרים, מוסדות, קשרים בינלאומיים ואפילו צדק מוסרי לכוח שמסוגל להגן על חיים ולעצב מציאות.

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אנחנו יודעים שהאזרחות אינה חומה אלא קליפה פריכה: היא יכולה להעניק זכויות, תנועה והגנה, אבל היא נסדקת כאשר התנאים הפוליטיים שמחזיקים אותה משתנים. האירוניה היא שבמשך שנים דמיינו שהמיקום שלנו בתוך האזרחות הישראלית יאפשר לנו לקרב את בני עמנו אל מרחב של חירות, זכויות, אזרחות ועצמאות. בשלוש השנים האחרונות קרה במובנים מסוימים ההפך: במקום שאנחנו נקרב אותם אל מצבנו, אנחנו התקרבנו אל מצבם – אל חוויית הנתינות מול כוח שאיננו שולטים בו. האתגר עכשיו אינו לצאת מן האזרחות וגם לא להסתגר בתוכה, אלא להבין כיצד לשמור על ההגנות שהיא עדיין מעניקה ובו בזמן לבנות כוח פוליטי שאינו תלוי רק בה.