כך הוצאנו את סאלי רוני בעברית, מבלי לשבור את החרם הפלסטיני
חמש שנים של שיחות בין הסופרת האירית, פעילים פלסטינים ומו"לים ישראלים הובילו להוצאת "אינטרמצו" בעברית. דווקא בתוך החרם, התברר שאפשר לבנות מודל אחר של קשר תרבותי
נקודת המוצא ביחס ל-BDS חייבת להיות המציאות הממשית שעימה מתמודד העם הפלסטיני. גרפיטי תמיכה בתנועת החרם על ישראל על חומת ההפרדה (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)
לפני חמש שנים הודיעה הסופרת האירית סאלי רוני שהיא מצטרפת ליוזמת החרם הפלסטינית. רוני, שרבי מכר פרי עטה עובדו לסדרות מצליחות, ושהוגדרה לא פעם כ"קולו של דור" אמרה אז שהיא הושפעה מהדוחות הרבים של ארגוני זכויות אדם, שיצאו באותה שנה (2021) והצביעו על כך שהמשטר הישראלי עונה להגדרה החוקית של "אפרטהייד". זו הסיבה שבעטיה נענתה רוני ליוזמה הפלסטינית הלא אלימה והאנטי-גזענית להפעיל לחץ על ישראל. באותה הודעה ממש, הכריזה רוני שהיא עדיין מעוניינת מאוד שספריה יתורגמו לעברית באופן שהולם את כללי החרם.
>> אינטרמצו – תמכו בהוצאה לאור של הספר
אנחנו, ב"שיחה מקומית" ומגזין 972+, יחד עם ההוצאה לאור "ספרי נובמבר", החלטנו מיד להרים את הכפפה. אחרי חמש שנים של שיח מעמיק עם הסופרת ועם הזרועות השונות של תנועת החרם, אנחנו מכריזים היום בהתרגשות, שבחודש הבא נוציא לאור בעברית את ספרה האחרון של רוני, "אינטרמצו". הספר ייצא באופן שמכבד את כללי החרם ועומד בסולידריות עם הדרישה הפלסטינית לחירות ולזכויות אדם.
המכירה המוקדמת החלה, וניתן לתמוך בהוצאה לאור כאן.
כמו ספריה הקודמים, גם "אינטרמצו" הוא ספר נפלא, חכם ורגיש ("אף אחד לא כותב על מין ואהבה כמו סאלי רוני", נכתב בביקורת הספר ב"הארץ"), וזו זכות גדולה להביא אותו לדפוס לטובת קהל קוראי העברית, בתרגומה של דבי אילון. הוצאת הספר היא גם זכות גדולה לתקן את הרושם השגוי שנוצר ביחס לתנועת החרם בציבור הישראלי, ובמקומות אחרים בעולם, ולהראות כי מדובר בתנועה עם דרישות פוליטיות לגיטימיות, ושבמסגרת השותפות עימה, ישראלים יכולים להמשיך ולקיים קשרי תרבות עם העולם, לרבות עם מי שבוחרים להחרים את הגופים ששותפים לפשעי המדינה.
מבלבל? כדי להבין איך אפשר לפרסם תרגום של ספר בארץ, באופן שמכבד את כללי החרם, צריך לחזור לכמה מושכלות יסוד. במקביל, אנחנו גם מפרסמים היום שיחה בין סאלי רוני לפעיל הפלסטיני-אירי סמיר אסקנדה, שבה היא עצמה מרחיבה בנושא.
כל דיכוי מוביל להתנגדות
נקודת המוצא ביחס לתנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS), חייבת להיות המציאות הממשית שעימה מתמודד העם הפלסטיני. מאז הקמת מדינת ישראל, מתמודדים הפלסטינים עם גירוש, פליטות, ממשל צבאי ואפליה. ב-1967 נוספה לכך גם ההתמודדות עם כיבוש ומשטר צבאי, שמיישם שתי מערכות חוק נפרדות בשטחים הכבושים לפי מוצא, ודיכוי קשה במיוחד נגד מי שמבקשים לעצמם חופש ועצמאות. זוהי אלימות יומיומית וכמעט בלתי נראית לרוב הישראלים, בגלל שתיקת התקשורת ורוב האופוזיציה. בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג כבר הגדיר את הכיבוש הזה כבלתי חוקי, וקיים קונצנזוס בינלאומי רחב בנוגע לכך שהוא חייב להסתיים.
הושפעה מדוחות ארגוני זכויות אדם, שהצביעו על כך שהמשטר הישראלי עונה להגדרה החוקית של "אפרטהייד". סאלי רוני, סופרת ותסריטאית אירית, תומכת בתנועת החרם (צילום: קפלאש לת'יגרה)
לאורך השנים ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש אימצה טקטיקות שונות מאוד זו מזו. חלקן לא אלימות, וחלקן אלימות מאוד; חלקן מוכרות כחוקיות לפי החוק הבינלאומי, וחלקן אסורות לחלוטין, בעיקר אלו הכוללות פגיעה באזרחים. במהלך האינתיפאדה הראשונה השתמשו הפלסטינים במגוון עצום של כלים עממיים כמו סרבנות מיסים, שביתות והפגנות גדולות (כפי שמדגים הסרט "נאילה והאינתיפאדה", שמתרכז בהנהגה הנשית של המאבק). כלי מאבק נוספים שנעשה בהם שימוש, לאורך השנים, הם אומנות ביקורתית, קידום הליכים משפטיים בינלאומיים וניסיונות ליצירת לחץ דיפלומטי. מנגד, חווינו גם שנים של פיגועים קשים בתוך ישראל, ירי רקטות בעיקר על עוטף עזה, וכמובן את זוועות הטבח של 7 באוקטובר.
אלא שברוב המקרים, התגובה הישראלית לכל סוג של מחאה היא הגברת הדיכוי. לאורך עשרות שנים, אנחנו עדים לרדיפת פעילים לא אלימים, סגירת ארגוני זכויות אדם וגופי תקשורת, הרג, פציעה או כליאה ממושכת של מפגינים, הגדרת מאמצי הפלסטינים בחו"ל כ"טרור משפטי", או "טרור דיפלומטי", ואיומים בסגנון מאפיוזי במטרה לסכל אותם. כמובן שההתנגדות הפלסטינית האלימה נענתה בדיכוי עז עוד יותר, כפי שראינו לאורך המבצעים הצבאיים והמלחמות השונות, ובעיקר במתקפה האכזרית לאחר 7 באוקטובר, שבמהלכה נחרבו חלקים גדולים מרצועת עזה ונהרגו עשרות אלפי תושבים, רובם אזרחים לא מעורבים, בהם לפחות 20 אלף ילדים. כפי שהראו תחקירים של "שיחה מקומית" ואחרים, המלחמה בעזה כללה השמדה מכוונת של משפחות שלמות, הרעבה, ירי קטלני במורעבים שמנסים להגיע למזון, ירי מכוון בצוותי הצלה ובעיתונאים, חורבן ערים במטרה לבצע טיהור אתני, ועוד. לא במקרה שורה ארוכה של חוקרים, משפטנים וארגוני זכויות אדם בארץ וברחבי העולם הגדירו את הפעולות האלה, שלוו בהצהרות של כל ראשי המדינה והצבא על כוונה להשמיד אוכלוסייה אזרחית, כרצח עם.
החרם לא צמח בחלל ריק
עם דעיכת האינתיפאדה השנייה והפיגועים הקשים שהיו חלק ממנה, פנה המאבק הפלסטיני לשני ערוצים עיקריים של מחאה לא אלימה: על הקרקע – המאבק העממי נגד הגדר וההתנחלויות, ובחו"ל – הקריאה לחרם על ישראל. "יוזמת החרם האקדמי והתרבותי הפלסטינית" (PACBI) נוסדה ב-2004, והפכה, לאחר שנה, לאחת ממייסדות תנועת החרם הלאומית. תנועה זו, שמאגדת איגודי עובדים, ארגוני נשים וזכויות אדם, מפלגות פוליטיות ועמותות, פונה לקהילה הבינלאומית בבקשה להשתמש בכלים כלכליים ותרבותיים מול ישראל – יוזמה שזכתה להיענות גוברת במיוחד בשנתיים וחצי האחרונות.
הרעיון לחרם נלקח מהמאבק באפרטהייד בדרום אפריקה, ששיאו הגיע בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, כשהצליח להוביל לבידודו של המשטר הדכאני ותרם משמעותית לקריסתו. לפי הניתוח של הפעילים, ישראל דומה לדרום אפריקה לא רק באופי המשטר, אלא גם בהיותה מדינה קטנה יחסית, שתלויה מאוד בקשר אינטנסיבי עם אירופה וארה"ב: כלכלית, תרבותית ואפילו בהגדרת הזהות העצמית שלה. בייחוד לנוכח נסיבות אלה, מדובר במהלך שיכול להשפיע על ישראל יותר מאשר על מדינות אחרות. עובדה זו היא אחד ההסברים לכך שאין קריאה דומה, למשל, ביחס לאיראן.
תנועת החרם הציבה שלוש דרישות בסיסיות, שמעוגנות בחוק הבינלאומי ובהחלטות האו"ם: סיום הכיבוש הישראלי בשטחים שנכבשו ב-1967, שוויון אזרחי מלא לפלסטינים אזרחי ישראל ומימוש זכות השיבה. דרישות אלו דומות לדרישות ההנהגה הפלסטינית לאורך כל שנות המשא ומתן עם ישראל, ולאלו שהופיעו ב"יוזמה הסעודית", שבמסגרתה הצהירו כל מדינות ערב על נכונות לשלום ולנורמליזציה עם ישראל. לאורך השנים הוצעו במשא ומתן דרכים שונות ומעניינות לפתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים ולזכותם לשוב: שילוב של שיבה למדינה הפלסטינית שתקום, פיצויים, שיקום במדינות שלישיות ושיבה ממשית לתוך ישראל של כמה עשרות או מאות אלפים. שלוש הדרישות הללו הן ריאליות, בסיסיות, נובעות מהחוק הבינלאומי ומהיגיון דמוקרטי בסיסי. מימושן יכול להבטיח גם לפלסטינים וגם לישראלים שלום צודק, ביטחון ושגשוג.
זכות גדולה להביא אותו לדפוס לטובת קהל קוראי העברית עטיפת הספר "אינטרמצו" בעברית (עיצוב: להב הלוי)
מאבק כלפי משטר פושע
מבחינת תנועת החרם, מי שמקבל את העקרונות האלה, ואף לא מקבל מימון מגופי המדינה, ולא שותף למדיניות של אפליה או פועל בהתנחלויות, פטור מהחרם. בבירור שערכו אנשי "פסטיבל פלסטין לספרות" (PalFest), יוזמה תרבותית פלסטינית, ב-2024 מול כמאה בתי הוצאה לאור בישראל, נמצא כי "ספרי נובמבר" היו היחידים שעמדתם תאמה את דרישות החרם. למעלה מ-7,000 סופרות וסופרים מרחבי העולם, לרבות זוכי פרסי נובל, בוקר ופוליצר, חתמו על מכתב שקורא להחרים את תעשיית ההוצאה לאור בארץ, בהתאם לדרישות תנועת החרם.
ההכרה של PalFest ב"ספרי נובמבר", כמו גם עבודה מאחורי הקלעים של מגזין 972+ ו"שיחה מקומית" במשך שנים, הן שסללו את הדרך לתרגום של "אינטרמצו", שיוצא לאור עכשיו.
הבחירה לחפש באופן פעיל שותפים בצד הישראלי ולמצוא דרכים לאפשר תרגומים ופעילות תרבותית בארץ במסגרת החרם, מעידה עד כמה שגויה התפיסה הנפוצה בארץ שהחרם הוא מהלך אנטישמי, ושמי שמצטרפים אליו בחו"ל הם תומכי חמאס, או סתם בורים ופחדנים. תנועת החרם, במהותה וברוב פעולותיה, מציבה דרישה פוליטית, שמבוססת על התנגדות לכל צורה של גזענות או אפליה ועל ההכרה בכך שהצורה המרכזית של גזענות ואפליה בין הירדן לים היא זו שהמשטר שלנו מפעיל, באלימות עצומה ונוראה שנמשכת כבר עשרות שנים, נגד מיליוני פלסטינים ושאותה חייבים לעצור.
"תנועת החרם, המבוססת על 'ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם', היא תנועה לא אלימה לזכויות אדם הדוחה את כל סוגי הגזענות, ובהם האנטישמיות, וקוראת לשוויון, צדק וחירות לכל בני האדם באשר הם", הסביר בעבר עומר ברגותי, אחד ממייסדי התנועה, בראיון בערבית לאתר "בוקרא" שתורגם לעברית ב"שיחה מקומית", ובתגובה לטענות מסוג זה. "המאבק שלנו מעולם לא הופנה כלפי יהודים או ישראלים כיהודים, אלא רק כלפי משטר פושע שמשעבד את בני עמנו".
כבר מראשית החרם היו מי שרצו להסביר את הטעות הזאת לציבור בארץ: כשנעמי קליין ביקשה לתרגם את "דוקטרינת ההלם", רב המכר שלה, לעברית ב-2007, היא בחרה לעשות זאת במסגרת כללי החרם, עם הוצאת "אנדלוס" (זצ"ל), והמתרגמת דבי אילון, שתרגמה עכשיו גם את "אינטרמצו". כשהאשימו את קליין, שתמיכתה בחרם תוביל לניתוק מהציבור הישראלי, ושסביב מצבי עימות יש צורך בהגברת הדיאלוג ולא בצמצומו, השיבה קליין כך: "תוכנית ההוצאה הצנועה שלנו הצריכה עשרות שיחות, מיילים והודעות טקסט בין תל אביב, רמאללה, פריז, טורונטו ועזה. ברגע שמתחילים לאמץ את אסטרטגיית החרם, הדיאלוג צומח באופן דרמטי".
הדוגמה של קליין קצת נשכחה עם השנים, ולכן, כשבאנו לשחזר את היוזמה ההיא, עברנו גם אנחנו מסלול דומה עם "אינטרמצו": חמש שנים של שיח מעמיק ומרובה צדדים, בין סופרת אירית, סוכנת בריטית, מו"לים ישראלים, פעילים פלסטינים בשטחים ובתוך ישראל ובגולה, שחברו יחד להצלחת מפעל התרגום. מרגע שהראינו שהדבר אפשרי, גם סופרים וסופרות אחרים, וגם הוצאות אחרות יוכלו ללכת באותה הדרך, ואני מקווה שמתוך סולידריות עם המאבק הפלסטיני, כך אכן יעשו.
כישראלים, יש לנו אינטרס רב בכך שכלי המאבק הפלסטיני הלא אלימים, כמו יוזמת החרם, יזכו לתמיכה ולהצלחות ממשיות. יש לנו גם אינטרס להקשיב – באמת – למה שאומרים לנו המחרימים כמו סאלי רוני, נעמי קליין, ג'ון מקסוול קוטזי, עומר אל-עקאד ואחרים. כך נוכל להבטיח עתיד טוב וצודק יותר קודם כול לפלסטינים, הצמאים לחירות, אבל גם לעצמנו, ועל הדרך נרוויח ספרים נפלאים בעברית, כמו "אינטרמצו".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
