newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה לא מחרימים את איראן? על הצביעות של תנועת החרם

דאעש הרבה יותר רצחני מישראל, וארה"ב פולשת להרבה יותר מדינות. אז למה תנועת החרם נטפלת דווקא אלינו?

מאת:

אחת מהתגובות הנפוצות ביותר לתנועת החרם, שמנסה לשים סוף לכיבוש, היא ההאשמה שמדובר בצביעות. "למה הם לא מחרימים את איראן / סוריה / חמאס / דאעש?", שואלים פה לא פעם.

התשובה היא שדווקא כן מחרימים. איראן וסוריה נמצאות תחת משטר סנקציות נוקשה מאוד. חמאס מוכר כארגון טרור בכל אירופה וארה"ב, והרצועה בשליטתו נמצאת תחת מצור כבד מכל הכיוונים. בערך כל מדינה בעולם הערבי, המזרח תיכוני והמערבי נמצאת במלחמה עם דאעש, שנעה בין צעדים כלכליים לבין הפצצות ולחימה של ממש. סנקציות ועיצומים וחרמות יש גם על צפון קוריאה וסודן, קובה הייתה תחת אמברגו במשך כמה עשורים טובים, רוסיה סובלת עכשיו ממשטר סנקציות, והרשימה נמשכת. (ואלה גם רק המדינות והגופים שסובלים מסנקציות רשמיות – ויש עוד כל מיני יוזמות חרם עממיות על כל מיני מדינות, משטרים ועוד).

ישראל, לעומת זאת, נחשבת למדינה מערבית, דמוקרטית, שותפה להסכמי סחר בינלאומיים גדולים, נהנית ממעמד של חצי מדינה אירופית כמעט (בסחר, ביחסים אקדמיים, אירוויזיון ועוד), מקבלת כמויות עצומות של כסף ונשק מארה"ב (באופן שאין לו אח ורע בעולם כולו), שותפה ב-OECD, זוכה להשקעות בינלאומיות, ועוד ועוד.

הטענה של פעילי החרם (או אחת מהן) היא שלא יכול להיות שמדינה תהנה מכל הפריבילגיות האלה של שייכות לקהילת המדינות המפותחות, ובו זמנית תהיה אחת המדינות היחידות בעולם שמתחזקות משטר צבאי, עם מליוני נתינים חסרי זכויות ועבירות על החוק הבינלאומי, במשך עשרות שנים ברציפות וללא סימן לסיום קרוב.

אם נקודת המוצא של ישראל הייתה מצב בינלאומי דומה לזה של סודן, סוריה, איראן או סומליה, נגיד, אי אפשר היה ממש להרים קמפיין חרם מהסוג שמתנהל כרגע. פשוט כי המדינה ממילא הייתה מוחרמת, לא היו מוצרים שלה בשווקים במערב, אמנים לא היו באים להופיע בה, בנקים זרים לא היו משקיעים בה, תיירים לא היו נוהרים אליה, ולא היה מול מי להפגין או למחות או לדרוש משיכת השקעות.

"אבל מה עם ארצות הברית? גם היא שולחת חיילי כיבוש למדינות רבות בעולם, הורגת הרבה יותר אזרחים בהפצצות מאשר ישראל, ומשליטה את מרותה על חצי עולם לפחות. למה לא מחרימים אותה?"

למה? כי זאת ארצות הברית. פעילות פוליטית צריכה לשאוף להיות מעשית. ריאליסטית. אין דרך מעשית להחרים את ארצות הברית, ואין אפשרות לגייס מספיק תמיכה בפרויקט כזה (בין אם במישור העממי ובין אם דרך סנקציות של מדינות) כדי שהוא יצליח. ארצות הברית היא אולי מדינה איומה ונוראה ופושעת, אבל ריאלית – לא כלי החרם או הסנקציות הוא זה שישנה אותה.

ודבר אחרון: כל ההשוואות האלה מתעלמות מדבר אחד פשוט, והוא שתנועת החרם היא תנועה פלסטינית. הפלסטינים, שניסו פחות או יותר כל דרך אפשרית לגרום לישראל לסיים את הכיבוש – מזריקות אבנים עד רצח אזרחים, מהפגנות עממיות עד כלים דיפלומטיים – הם אלה שהחליטו שהם משתמשים בכלי הזה עכשיו, והם אלה שמבקשים את עזרת העולם. הם, כעם שמנסה להשתחרר משיעבוד, לא חייבים באיזה אובייקטיביות או איזון. הם לא צריכים להוכיח שהם גם מחרימים את דאעש או את ארה"ב.

הפלסטינים מבקשים סולידריות במאבק הספציפי שלהם (ואפשר לקרוא את זה כאן, בראיון החשוב של רמי יונס עם עומר ברגותי, מראשי תנועת החרם), ואנשים בעולם בוחרים אם להיענות או לא. זה הכל. אפשר להסכים עם תנועת החרם או לא להסכים איתה, אבל אלה הסיבות שבגללן ישראל על הכוונת.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> "אנחנו הופכים למיינסטרים": ראיון עם עומר ברגותי, ממנהיגי תנועת החרם

הפגנה בקריאה לחרם על ישראל (flickr/ Stephanie Law CC BY-NC 2.0)

הפגנה בקריאה לחרם על ישראל (flickr/ Stephanie Law CC BY-NC 2.0)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf