החלטנו ב'בצלם' לקרוא למשטר בין הים לנהר בשמו: אפרטהייד
כדי לשנות את המציאות, צריך קודם כל להכיר בה כהווייתה: בכל מרחבי השליטה הישראליים, משני צדי הקו הירוק, מתקיים משטר אחד החותר לבסס ולהעמיק את העליונות היהודית, באופן בלתי הפיך. קוראים לזה אפרטהייד
אחת המשימות הקשות ביותר העומדת בפני מי ששואפים לשנות את המציאות, היא ההכרה במציאות עצמה.
זוהי סכנה האורבת תדיר לפתחם של יחידים וקבוצות הפועלים לשינוי חברתי, פוליטי או אחר: לא פעם אנחנו נוטים להיות כל כך מרוכזים בפעילות למען המטרה שהצבנו לעצמנו, עד שאנחנו לא ערים לכך שהנסיבות שבתוכן אנחנו פועלים השתנו באופן מהותי. שאנחנו משחקים לא רק על מגרש משחקים אחר, אלא משחק אחר לחלוטין. כאשר מנגד פועלים כוחות רבי עוצמה כדי לטשטש את מהותה של המציאות הזו, אזי המשימה להכיר בה, לקרוא לה בשמה המדויק, הופכת לחיונית עוד יותר.
את הדבר הזה בדיוק עושה כיום ארגון בצלם, בקביעה כי בין הים התיכון לנהר הירדן שורר משטר אחד, משטר אפרטהייד החותר לבסס ולהעמיק את העליונות היהודית, על כל השטח, באופן תמידי ובלתי הפיך.
למילה אפרטהייד יש קונוטציות קשות מאוד. המטענים הרגשיים שהיא נושאת מצמררים. כחברת הנהלה בארגון אני יכולה להעיד שהדיונים עד לקבלת ההכרעה בעניין זה היו מרובים, מורכבים וקשים. הקביעה כי מדינת ישראל מקיימת שלטון אפרטהייד משני צדי הקו הירוק לא היתה פשוטה לאיש מאיתנו – לא רק כחברי ארגון זכויות אדם, אלא בראש ובראשונה כאזרחים ישראלים.
ואולם חשוב לזכור כי לא מדובר במילת גנאי ששמאלנים נוהגים להטיח כשהם כועסים מאוד, אלא בצורת משטר בעלת מאפיינים ברורים: משטר שהעיקרון המארגן שלו הוא קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם על קבוצה אחרת, שלא באופן זמני. בפתח שנת 2021, זהו בדיוק המצב בשטח שבין הים לנהר.
מאז הכיבוש ב-1967, קיומו של הקו הירוק – המבחין, כביכול, בין ישראל הריבונית והדמוקרטית לבין "השטחים" הפך במידה רבה למעצב-העל של השיח הפוליטי בישראל, מימין ומשמאל. בו בזמן, במשך מרבית שנות קיומה, ישראל עשתה כל שביכולתה למחוק דה-פקטו את קיומו של הקו הירוק, לא רק על ידי הקמת התנחלויות – שהן כולן מנוגדות לחוק הבינלאומי – אלא גם על ידי קידום מדיניות זהה במהותה משני צדי הקו, שתכליתה שימור העליונות היהודית האבסולוטית והבלעדית, על כל השטח.
המנגנונים והטקטיקות דרכם מדיניות זו מיושמת משני צדי הקו הירוק דומים: הנדסה דמוגרפית של המרחב על ידי החלוקה לתתי יחידות והסטטוסים האישיים הנבדלים עבור פלסטינים שחיים בכל יחידה (ישראל, ירושלים, גדה, עזה), לצד מדיניות קרקעות מפלה וגזלנית; מדיניות הגירה וחופש תנועה המפלה באופן בוטה לטובת הדמוגרפיה היהודית; הגבלת ההשתתפות הפוליטית על בסיס השתייכות לאומית – כן, גם בתוך גבולות הקו הירוק – במטרה לשמר את העליונות היהודית, ועוד.
פיקציית הקו הירוק
עם הקמתו ב-1989, המנדט שקבע לעצמו בצלם הוגבל לגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ולרצועת עזה. בהתאם לפרדיגמה המקובלת של "ישראל" מחד ו-"השטחים" מאידך, הארגון לא עסק במצב זכויות האדם בתוך שטחי מדינת ישראל שקמה ב-1948 או במבט כולל על כל השטח שבין הירדן לים. מנדט הפעילות של בצלם לא משתנה, אך בתום 32 שנה, לא ניתן עוד להבין את המתרחש בשטחים במנותק מהמתרחש בכל השטח הנמצא בשליטתה של ישראל. המושגים השגורים כדי לשקף את המציאות – כמו "כיבוש מתמשך" או "מציאות של מדינה אחת" – אינם הולמים עוד. הקריאה למציאות הנוכחית בשמה המדויק תסייע, בין היתר, לארגון לבצע את עבודתו בצורה אפקטיבית ומדויקת יותר.
מי שמבקש להבין כיום את המדיניות הישראלית בשטחים במנותק מחוק הלאום, למשל, עושה שקר בנפשו. מי שמבקש להבין את ההרס המסיבי של ישובים וקהילות של פלסטינים בשטחי הגדה – לצד הבנייה האינטנסיבית של ההתנחלויות ליהודים – במנותק מהרס אום אל-חיראן לטובת בניית היישוב היהודי חירן, עושה שקר בנפשו. מי שמבקש להבין את הקלות שבה הכוחות החמושים הישראליים יורים למוות בפלסטינים בשטחים ללא כל השלכות, לא יכול להתעלם מהרג 13 האזרחים הפלסטינים בידי המשטרה באוקטובר 2000, עליו איש לא נתן את הדין. בלתי אפשרי להבין לאשורה את החרב המונפת מעל חאן אל-אחמר, באזור מישור אדומים שבשטחים, מבלי להתייחס לחרב היורדת פעם אחר פעם על אל-עראקיב שבנגב.
נכון, האפרטהייד הישראלי חסר כמה מהמרכיבים "הויזואליים" יותר של האפרטהייד הקלאסי בדרום אפריקה. הוא אינו מסמן ספסלים המותרים ליהודים בלבד – אם כי הפרדה אפרטהיידיסטית "קלאסית" מהסוג הזה, כולל כבישים המותרים לתנועה ליהודים בלבד, קיימת גם היא, למשל בחברון. אבל אפרטהייד איננו רק, ואפילו לא בעיקר, ספסלים נפרדים לפי צבע העור, אלא חלוקת בני האדם שנמצאים בתחומי המשטר לקטגוריות היררכיות נוקשות, לעליונים ולנחותים, וחלוקת המשאבים הציבוריים ומתן – או מניעת זכויות – בהתאם. כזאת היא בדיוק המציאות בכל שטחי השליטה הישראליים, בתוך ומחוץ לקו הירוק.
ההיגיון המסדר הזה יצר מציאות שבה היהודים נהנים ממרחב רציף אחד משני צדי הקו הירוק – להוציא את הכלא הפתוח שיצרה ישראל עבור הפלסטינים בעזה – בעוד הפלסטינים לכודים בתוך תתי-קטגוריות של שטחי איי, בי, סי, ירושלים המזרחית, עזה וישראל בשטחי 48', כאשר כל אחד מהם מגיע עם ההגבלות הייחודיות שכופה עליהם ישראל. כך, בניגוד ליהודים, תושב פלסטיני בגדה לא רק שלא יכול לחצות את הקו הירוק ללא היתר מיוחד, אלא חופש התנועה שלו גם בתוך הגדה מוגבל תדיר על ידי ישראל.
גם אפרטהייד, גם כיבוש
חשוב להדגיש כי הקביעה לפיה משטר האפרטהייד הישראלי מושת על כל השטח שבין הים לנהר, אין משמעה ביטול קיומו של הכיבוש. הכיבוש בשטחי 67' קיים ומוחשי מאוד לקורבנותיו הפלסטינים, ומהווה קטגוריה משפטית נפרדת – בתוך משטר האפרטהייד הכולל. לא זו בלבד שהוא איננו חורג ממשטר זה, אלא הוא ביטוי מובהק שלו. העמדה אותה בצלם מציג כיום לא שואפת למחוק את ההבדלים הקיימים בין מציאות החיים בגדה, בעזה, בירושלים המזרחית ובאום אל-פחם, אלא להעמיד את כולם בקונטקסט הרחב אותו ישראל חותרת בהתמדה להעלים: בכל המקומות הללו ישראל היא השולטת דה-פקטו, ובכולם היא מקדמת באדיקות משטר של עליונות יהודית, על שלל צורותיה.
כאמור, העמדה הזו התקבלה בארגון בלב כבד ובכובד ראש. אחרי 32 שנים, לא פשוט לשנות פרדיגמת עבודה. אנחנו חיים ופועלים בתוך החברה הישראלית, אנחנו חלק אינטגרלי ממנה ומודעים היטב לרתיעה שהמילה הזו, אפרטהייד, מעוררת בשיח הציבורי. אבל התעלמות מהמציאות החולה שיצרה ישראל ביד מכוון במשך עשורים היתה חוטאת למנדט שהארגון לקח לעצמו לפני יותר משלושה עשורים.
שינוי – כל שינוי – מתחיל בקריאה נכונה של המציאות אותה מבקשים לשנות. להביט בה בעיניים פקוחות לרווחה, לקרוא לה בשם. למציאות השוררת כיום בין הים לנהר יש שם. קוראים לזה אפרטהייד. התכחשות לה לא תעלים אותה, אלא תסייע להעמקתה. ההכרה בה היא צעד הכרחי לקראת תיקונה. ארגון בצלם מזמין את הציבור הישראלי להביט במציאות באומץ, להפנים את מלוא המשמעות של הניבט ממנה ולפעול לתיקונה, בדרך לזכויות אדם מלאות ושוות לכל יושבי הארץ.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן