newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כן, זה רצח עם

ברוב המקרים של רצח עם, מבוסניה עד נמיביה, מרואנדה עד ארמניה, מחוללי הרצח אמרו שהם פועלים מהגנה עצמית. העובדה שמה שקורה בעזה לא דומה לשואה, כותב חוקר השואה עמוס גולדברג, לא אומרת שזה לא ג'נוסייד

מאת:
ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת במה שישראל עשתה בעזה. פלסטינים אחרי הפצצה ברפיח, אפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת במה שישראל עשתה בעזה. פלסטינים אחרי הפצצה ברפיח, אפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כן, זה רצח עם. למרות שכל כך קשה וכואב להודות בכך ולמרות כל המאמצים לחשוב אחרת, בתום חצי שנה של מלחמה אכזרית לא ניתן יותר לחמוק ממסקנה זו. ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת מכאן ואילך באות קין של "פשע הפשעים", שלא יוכל להימחות ממצחה. ככזו היא תעמוד למשפט הדורות.

מבחינה משפטית אין עדיין לדעת מה יכריע בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, אם כי לאור פסיקותיו  הזמניות עד כה ולאור דו"חות הולכים ומתרבים של משפטנים, של ארגונים בינלאומיים ושל עיתונאים-חוקרים, נדמה שהכיוון די ברור.

מאום שמום להאג שמאג: האם הגיע הקץ לחסינות הישראלית?

כבר ב-26 בינואר פסק בית הדין ברוב מכריע (14 מול 2), שייתכן שישראל מבצעת רצח עם בעזה. ב-28 במרץ, בעקבות הרעב המכוון שישראל מטילה על עזה, הוציא בית המשפט צווים נוספים (והפעם ברוב של 15 מול 1, השופט אהרון ברק) הקוראים לישראל לא למנוע מהפלסטינים את זכויותיהם המוגנות על פי אמנת הג'נוסייד.

הדו"ח המפורט והמנומק של שליחת האו"ם המיוחדת למצב זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים, פרנצ'סקה אלבנזה, הגיע למסקנה נחרצת מעט יותר ומהווה נדבך נוסף בביסוס התובנה שישראל אכן מבצעת ג'נוסייד. הדו"ח המפורט והמתעדכן לפרקים של ד"ר לי מרדכי, המרכז את המידע על רמת האלימות הישראלית בעזה, מגיע לאותה מסקנה. אנשי אקדמיה בכירים ביותר כמו ג'פרי זקס, פרופ' לכלכלה מאוניברסיטת קולומביה (ויהודי עם יחס חם לציונות המסורתית), שראשי מדינות בכל העולם מתייעצים איתו דרך קבע בנושאים בינלאומיים, מדבר על הג'נוסייד הישראלי כדבר מובן מאליו.

תחקירים מעולים כמו אלה של יובל אברהם ב"שיחה מקומית", ובמיוחד תחקירו האחרון על מערכות הבינה המלאכותית שמשמשת את הצבא בבחירה של מיועדים לחיסול ובפגיעה בהם, מעמיקים עוד יותר את ההאשמה הזו. העובדה שהצבא התיר, למשל, להרוג 300 בני אדם חפים מפשע ולהרוס רובע מגורים שלם במטרה לפגוע במח"ט חמאס אחד, מלמדת שמטרות צבאיות הן כמעט מטרות אגביות להרג האזרחים ושכל פלסטיני בעזה הוא למעשה בן מוות. זה הגיון של רצח עם.

כרזו לאזרחים לצאת מהבתים, הפרידו את הגברים מהנשים, הפשיטו אותם ולקחו אותם. פלסטינים על משאית בבית לאהיא ב-7 בדצמבר (צילום: שימוש לפי סעיף 27 א לחוק זכויות יוצרים)

לא חייבים לחכות לפסיקה בהאג כדי להביט במציאות. פלסטינים על משאית בבית לאהיא ב-7 בדצמבר (צילום: שימוש לפי סעיף 27 א לחוק זכויות יוצרים)

כן. אני יודע, כולם אנטישמים או יהודים אכולי שנאה עצמית. רק אנו, הישראלים, שניזונים מהודעות דובר צה"ל וחשופים רק לתמונות שהתקשורת הישראלית מסננת עבורנו, רואים את המציאות נכוחה. כאילו לא נכתבה ספרות בלי סוף על מנגנוני הכחשה חברתיים ותרבותיים של חברות המבצעות פשעי מלחמה חמורים. ישראל היא ממש מקרה פרדיגמטי של חברות כאלה, מקרה שעוד יילמד בכל סמינר באוניברסיטה בעולם העוסק בנושא.

יעברו כמה שנים עד שבית המשפט בהאג יפסוק את דברו, אך אל לנו להתבונן במציאות הקטסטרופלית רק דרך משקפיים משפטיות. מה שמתרחש בעזה הוא ג'נוסייד משום שהרמה והקצב של ההרג חסר ההבחנה, ההרס, הגירושים ההמוניים, הפליטוּת, ההרעבה, ההוצאות להורג, חיסול מוסדות תרבות ודת, ריסוק האליטות (כולל הרג עיתונאים), והדה-הומניזציה הגורפת של הפלסטינים – יוצרים תמונה כוללת של רצח עם, של ריסוק מכוון ומודע של הקיום הפלסטיני בעזה.

במובנים ידועים, עזה הפלסטינית כמכלול גאוגרפי-פוליטי-תרבותי-אנושי כבר לא קיימת. רצח עם הוא השמדה מכוונת של קולקטיב או חלקו – לא של כל פרטיו. וזה מה שקורה בעזה. התוצאה היא ללא ספק ג'נוסיידית. הצהרות ההשמדה הרבות מפי בכירים בממשל הישראלי, והאווירה הציבורית הכללית המשמידנית, שעליה הצביעה בצדק קרולינה לנדסמן, מלמדים שזו גם היתה הכוונה.

ישראלים טועים לחשוב שג'נוסייד צריך להיראות כמו השואה. הם מדמיינים רכבות, תאי גזים, משרפות, בורות הריגה, מחנות ריכוז והשמדה, ורדיפה שיטתית עד חורמה של כל בני קבוצת הקורבנות עד האחרון שבהם. אירוע מהסוג הזה אכן לא מתקיים בעזה. בדומה למה שהתרחש בשואה, מרבית הישראלים גם מדמיינים שקבוצת הקורבנות אינה מעורבת בפעילות אלימה או בקונפליקט ממשי, והרוצחים משמידים אותם בשל אידיאולוגיה מטורפת וחסרת כל הגיון. גם זה לא המקרה של עזה.

מתקפת החמאס האכזרית של 7 באוקטובר היתה פשע מזוויע ונורא. במהלכה נהרגו או נרצחו כ-1,200 בני אדם, מתוכם יותר מ-850 אזרחים ישראלים (וזרים), בהם גם ילדים וזקנים רבים, כ-240 ישראלים חיים נחטפו לעזה ואף התבצעו מעשי זוועה כמו אונס. זה אירוע בעל השפעות טראומטיות קטסטרופליות, עמוקות ומתמשכות, לשנים רבות, בוודאי עבור הקורבנות הישירים והמעגל המיידי שלהם, אך גם עבור החברה הישראלית כולה. המתקפה חייבה את ישראל לתגובה של הגנה עצמית.

הסרבים בבוסניה הרגישו מאוימים. נשים בוסניות באתר להנצחת הטבח בסרברניצה (צילום: אדם ג'ונס CC BY SA 3.0)

הסרבים בבוסניה הרגישו מאוימים. נשים בוסניות באתר להנצחת הטבח בסרברניצה (צילום: אדם ג'ונס CC BY SA 3.0)

אולם אף שלכל מקרה של ג'נוסייד יש אופי שונה, בהיקף הרצח ובמאפייניו, המכנה המשותף של מרביתם הוא שהם נעשו מתוך תחושה אותנטית של הגנה עצמית. מבחינה משפטית, אירוע לא יכול להיות גם אירוע של הגנה עצמית וגם אירוע של רצח עם. שתי הקטגוריות המשפטיות האלה מוציאות זו את זו. אך מבחינה היסטורית, הגנה עצמית אינה עומדת בסתירה לרצח עם, אלא היא בדרך כלל אחד הגורמים המרכזים שלו, אם לא העיקרי שבהם.

בסרברניצה – שבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר קבע בשתי ערכאות, שהתקיים בה ג'נוסייד ביולי 1995 – נרצחו "רק" כ-8,000 נערים וגברים מוסלמים בוסנים, מעל גיל 16. הנשים והילדים גורשו קודם לכן.

מתקפת הכוחות הסרבים הבוסנים, שהיו אחראים לרצח, התרחשה בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, שבמהלכה ביצעו שני הצדדים פשעי מלחמה (אם כי הסרבים ללא שיעור יותר) ושפרצה בעקבות החלטה חד צדדית של הקרואטים והבוסנים המוסלמים להתנתק מיוגוסלביה ולהקים מדינה בוסנית עצמאית, שבה הסרבים היו מיעוט.

הסרבים הבוסנים, עם זיכרונות עבר קשים של רדיפה ורצח ממלחמת העולם השנייה, חשו מאוימים. מורכבות הסכסוך, שבו אף צד לא היה זך וחף מפשע, לא מנעה מבית הדין להכיר בטבח בסרברניצה כמעשה ג'נוסייד, שחרג מפשעי המלחמה האחרים שביצעו הצדדים, שכן הפשעים האלה אינם יכולים להצדיק את הג'נוסייד. בית הדין נימק זאת בכך שהכוחות הסרביים השמידו במכוון, באמצעות רצח, גירוש והרס את הקיום הבוסני-מוסלמי בסרברניצה. כיום, אגב, חיים שם שוב בוסנים מוסלמים, וחלק מהמסגדים שנהרסו שוקמו. אך הג'נוסייד ממשיך לרדוף את צאצאי הרוצחים והקורבנות כאחד.

המקרה של רואנדה שונה לגמרי. שם, במשך תקופה ארוכה, כחלק ממנגנון השליטה הקולוניאלי הבלגי, שהתבסס על מדיניות של הפרד ומשול, שלטה קבוצת המיעוט הטוטסית, והיא דיכאה את קבוצת הרוב של ההוטו. אולם בשנות הששים התרחשה מהפכה, ועם קבלת העצמאות מבלגיה ב-1962 השתלטו ההוטו על המדינה ונקטו מדיניות מדכאת ומפלה כנגד הטוטסי, גם הפעם בתמיכת המעצמות הקולוניאליות.

ההוטו ראו בטוטסי אויב פנימי שמאיים לפגוע בהם. אתר הנצחה בניאמטה לרצח העם ברואנדה (צילום: ויקימדיה CC BY SA 3.0)

ההוטו ראו בטוטסי אויב פנימי שמאיים לפגוע בהם. אתר הנצחה בניאמטה לרצח העם ברואנדה (צילום: ויקימדיה CC BY SA 3.0)

בהדרגה הפכה מדיניות זו לבלתי נסבלת, ובעקבותיה פרצה ב-1990 מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם, שהחלה בפלישה של צבא של טוטסי, החזית הפטריוטית של רואנדה (Rwanda Patriotic Front), שמנה בעיקר בני טוטסי שברחו מרואנדה לאחר נפילת השלטון הקולוניאלי. בעקבות זו, בעיני שלטון ההוטו, הטוטסי הפכו למזוהים באופן קולקטיבי עם אויב צבאי ממשי.

במהלך המלחמה ביצעו שני הצדדים פשעים חמורים על אדמת רואנדה, וגם על אדמת מדינות אחרות שהמלחמה גלשה אליהן. לא היו שם צדיקים מוחלטים ורשעים מוחלטים. מלחמת האזרחים הסתיימה בהסכמי ארושה, שנחתמו ב-1993 והיו אמורים להביא לשיתוף בני הטוטסי במוסדות הממשלה, בצבא ובמנגנוני המדינה.

אך הסכמים אלו קרסו, ובאפריל 1994 הופל מטוסו של נשיא רואנדה, בן שבט ההוטו. עד היום לא ידוע מי הפיל את המטוס, והדעת נותנת שהיו אלה דווקא לוחמי הוטו. אולם בני ההוטו היו משוכנעים שאת הפשע ביצעו לוחמי מחתרת טוטסיים, והדבר נתפש כאיום ממשי על המדינה. רצח העם של הטוטסי יצא לדרכו. ההנמקה הרשמית של מעשה הג'נוסייד היה הצורך להסיר את האיום הקיומי הטוטסי אחת ולתמיד.

המקרה של הרוהינגה, שממשל ביידן הכיר בו ממש לאחרונה כרצח עם, שונה מאוד. בתחילה, אחרי קבלת העצמאות של מיאנמר (לשעבר בורמה) ב-1948, נתפסו בני הרוהינגה המוסלמים כאזרחים שווים וכחלק מהגוף הלאומי, שרובו בודהיסטי. אך במהלך השנים, ובמיוחד לאחר התבססותה של הדיקטטורה הצבאית ב-1962, זוהתה הלאומיות הבורמזית עם כמה קבוצות אתניות דומיננטיות, בעיקר בודהיסטיות, שהרוהינגה לא נמנתה עליהן.

ב-1982 ולאחר מכן נחקקו חוקי אזרחות, ששללו מרוב הרוהינגה את אזרחותם ואת זכויותיהם. הם נתפשו כזרים וכאיום על קיום המדינה. הרוהינגה, שאמנם בעבר פעלו בקרבם קבוצות מורדים קטנות, עשו מאמץ שלא להיגרר להתנגדות אלימה, אולם ב-2016 רבים מהם הרגישו שבדרכי שלום הם לא מצליחים למנוע את שלילת זכויותיהם, את דיכויים, את אלימות המדינה וההמון נגדם, ואת גירושם ההדרגתי, ומחתרת של בני הרוהינגה תקפה תחנות משטרה של מינמאר.

טבח ב-9,000 בני רוהינגה הספיק לארה"ב להכריז עליו כרצח עם. בני רוהינגה שברחו ממיאנמר (צילום: סוכנות הידיעות טסנים CC BY SA 4.0)

טבח ב-9,000 בני רוהינגה הספיק לארה"ב להכריז עליו כרצח עם. בני רוהינגה שברחו ממיאנמר (צילום: סוכנות הידיעות טסנים CC BY SA 4.0)

התגובה היתה אכזרית. בפשיטות של כוחות הביטחון של מינמאר גורשו מרבית בני הרוהינגה מכפריהם, רבים מהם נטבחו והכפרים נהרסו לחלוטין. כששר החוץ אנתוני בלינקן הקריא במוזיאון השואה בוושינגטון במרץ 2022 את ההודעה המכירה בכך שמה שנעשה לרוהינגה היה ג'נוסייד, הוא אמר שב-2016 וב-2017 גורשו כ-850 אלף בני רוהינגה לבנגלדש וכ-9,000  מהם נרצחו. די היה בכך כדי להכיר במה שנעשה לרוהינגה כרצח עם השמיני שארה"ב מכירה בו, לבד מהשואה. המקרה של הרוהינגה מזכיר לנו את מה שחוקרי ג'נוסייד רבים ביססו מבחינה מחקרית, והוא רלבנטי מאוד למקרה של עזה: קשר בין טיהור אתני לרצח עם.

הקשר בין שתי התופעות כפול, ושניהם רלבנטיים לעזה, שם הרוב המכריע של האוכלוסייה גורש ממקומות מגוריו, ורק סירובה של מצרים לקלוט המוני פלסטינים בשטחה מנע את יציאתם מהרצועה. מצד אחד, הטיהור האתני מסמן את הנכונות להעלים את קבוצת האויב בכל מחיר וללא פשרות, ומשום כך הוא גולש בקלות לרצח עם או מהווה חלק ממנו. מצד שני, הטיהור האתני יוצר בדרך כלל תנאים המאפשרים או גורמים (למשל מחלות ורעב) השמדה חלקית או מלאה של קבוצת הקורבנות.

תחושת האיום בקהילת המתיישבים הקטנה בנמיביה, שמנתה רק כמה אלפים בודדים, היתה אמיתית, וגרמניה חששה שאיבדה את כוח ההרתעה שלה אל מול הילידים

במקרה של עזה, "האזורים הבטוחים" הפכו פעמים רבות למלכודות מוות ולאזורי השמדה מכוונים, ובאזורי המפלט הללו מרעיבה ישראל את האוכלוסייה באופן מכוון. משום כך ישנם לא מעט פרשנים שמעריכים שהטיהור האתני הוא מטרתה של הלחימה בעזה.

גם לרצח העם של הארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה היה הקשר. בתקופת שקיעתה של האימפריה העות'מנית, פיתחו הארמנים זהות לאומית משלהם ודרשו הגדרה עצמית. שונותם הדתית והאתנית, כמו גם מיקומם האסטרטגי על הגבול שבין האימפריות העות'מנית והרוסית, הפכו אותם לאוכלוסייה מסוכנת בעיני השלטון העות'מני.

הטורקים חשדו שהארמנים משתפים פעולה עם אויביהם הרוסים. ארמנים לפני גירושם מעיר בטורקיה (צילום: ויקימדיה)

הטורקים חשדו שהארמנים משתפים פעולה עם אויביהם הרוסים. ארמנים לפני גירושם מעיר בטורקיה (צילום: ויקימדיה)

פרצי אלימות נוראיים כנגד הארמנים התרחשו כבר בסוף המאה ה-19, ומשום כך חלק מהארמנים אכן אהדו את הרוסים וראו אותם כמשחררים פוטנציאליים. קבוצות ארמניות-רוסיות קטנות אף שיתפו פעולה עם הצבא הרוסי נגד הטורקים, וקראו לאחיהם מעבר לגבול להצטרף אליהם, מה שהוביל להעצמת תחושת האיום הקיומי בעיני השלטון העות'מני מעבר לכל פרופורציה. תחושת איום זו, שהתפתחה בשעת משבר עמוק של האימפריה, היתה גורם מרכזי בהתפתחותו של רצח העם הארמני, שגם הוא החל במהלך של גירוש.

רצח העם הראשון במאה העשרים בוצע אף הוא מתוך תפישה של הגנה עצמית של המתיישבים הגרמנים מול בני ההררו והנאמה בדרום-מערב אפריקה (נמיביה של היום). כתוצאה מהדיכוי החריף של המתיישבים הגרמנים, המקומיים מרדו ובמתקפה אכזרית רצחו כ-123 (אולי יותר) גברים גרמנים לא חמושים. תחושת האיום בקהילת המתיישבים הקטנה, שמנתה רק כמה אלפים בודדים, היתה אמיתית, וגרמניה חששה שאיבדה את כוח ההרתעה שלה אל מול הילידים.

התגובה היתה בהתאם. גרמניה שלחה צבא בראשות מפקד חסר עכבות, וגם שם, מתוך תחושה של הגנה עצמית, נרצחו בין השנים 1904 ל-1908 מרבית בני השבטים הללו – חלקם בהרג ישיר, חלקם בתנאי רעב וצמא שהגרמנים כפו עליהם (שוב בגירוש, הפעם למדבר אומאקה) וחלקם במחנות כליאה ועבודה אכזריים. תהליכים דומים התרחשו גם במהלך גירוש והשמדה של העמים הילידיים בצפון אמריקה, בעיקר במהלך המאה ה-19.

בכל המקרים הללו, חשו מחוללי רצח העם איום קיומי, מוצדק יותר או פחות, והג'נוסייד הגיע כתגובה. השמדת הקולקטיב של הקורבנות לא עמדה בניגוד למעשה של הגנה עצמית, אלא מתוך מניע אותנטי של הגנה עצמית.

ב-2011 פרסמתי בעיתון הארץ מאמר קצר על רצח העם בדרום-מערב אפריקה, וסיימתי במילים הבאות: "מרצח העם של ההררו והנאמה ניתן ללמוד כיצד שליטה קולוניאלית, המבוססת על תחושה של עליונות תרבותית וגזעית, עלולה לגלוש, אל מול התמרדות התושבים המקומיים, לפשעים מחרידים כמו גירוש המוני, טיהורים אתניים ורצח עם. המקרה של מרד ההררו צריך לשמש תמרור אזהרה מחריד גם לנו כאן בישראל, שכבר ידעה נכבה אחת בתולדותיה".

עמוס גולדברג הוא חוקר שואה ורצח עם באוניברסיטה העברית, ספרו  וזכרת: חמש קריאות ביקורתיות בזיכרון השואה הישראלי, עתיד להתפרסם בהוצאת רסלניג בשבועות הקרובים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf