יושבים במיניבוס קבור באדמה: כך מתגוננים בנגב מפני טילים
בכפרים בדואיים רבים גם רסיסי היירוטים הם סכנת חיים. מכיוון שהמדינה לא עושה דבר ופיקוד העורף אומר גם עכשיו ש"אינו מספק מרחבים מוגנים לציבור", תושבים לוקחים יוזמה ובונים מקלטים מאולתרים
"כל המשפחה, גם תינוקות, באים לפה. זה הפתרון היחיד בכל הכפר". איברהים אבו ע'נאים במיניבוס שקבר בחצר ביתו בכפר ח'שם זנה, ב-22 ביוני 2025 (צילום: אורן זיו)
עומר אל את'מי, בן 34, עורך לנו סיור במחסה המשמש אותו ומאות מתושבי הכפר הלא מוכר ח'שם זנה מפני טילים: צינורות ניקוז ומנהרות למעבר בעלי חיים מתחת לכביש 25 המוביל מבאר שבע לדימונה. בזמן התראה, מאות אנשים שועטים למקום בכלי הרכב שלהם או בריצה כדי לתפוס מחסה מהטילים, בהיעדר מקלטים ציבוריים או מרחבים מוגנים ביישוב שלהם.
"המצב נהיה יותר גרוע אחרי שההתראות התקצרו לעשר דקות", אומר אל את'מי, אב לשניים. "אני זורק את הילדים לאוטו ונוסע מהר בגלל המרחק. אני מגיע לצומת ורואה כבר את היירוטים. וזה לא רק אני, כולם ככה. יש כאלה שאין להם גשר ליד, הם נשארים בבית ומקווים לטוב".
המקרה של ח'שם זנה אינו ייחודי, אלא מייצג את כלל 35 הכפרים הלא מוכרים, וגם כפרים נוספים שהוכרו על הנייר אך בפועל לא פותחו, ולכן אין בהם מקלטים ציבוריים או ממ"דים. רוב הבתים בכפרים הלא מוכרים, שבהם מתגוררים יותר מ-100 אלף תושבים, עשויים מלוחות פח, כך שגם הרסיסים מהווים סכנה גדולה עבורם. "הבית עשוי איסכורית (פח דק המשמש לקירוי והקשחה של מבנים; א"ז), הרסיס יכול להיכנס, זה לא גג מבטון", אומר אל את'מי.
לפי נתוני המשטרה, מאז יום שישי האחרון אותרו כ-70 זירות נפילה של חלקי יירוט ברחבי הנגב, כשחלק מהפגיעות היו בבתי מגורים ללא מיגון בסיסי. באוקטובר 2023 דווח כי הרשויות לא מאפשרות לתושבים לרכוש מיגוניות מחשש שיהפכו למבני קבע, ובהריסות שבוצעו בתקופה האחרונה בכפרים שונים נהרסו גם מיגוניות. באום אל חיראן, למשל, כפר שנהרס לגמרי בשנה שעברה, הרסה המדינה מיגונית במקום להעביר אותה למקום אחר. בתנועת "עומדים ביחד" הצליחו לגייס יותר מחצי מיליון שקל לרכישת מיגוניות שאפשר להציב בשטח, כשעלות של כל אחת מהן היא עשרות אלפי שקלים.
"אני מגיע לצומת ורואה כבר את היירוטים". עומר אל את'מי, במעבר מתחת לכביש 25 ליד הכפר ח'שם זנה שבו תושבים מסתתרים מהטילים, 22 ביוני 2025 (צילום: אורן זיו)
"אנחנו לא יוצאים מהבית, יושבים עם הטלפון ומחכים להתראה. בהתחלה נשארנו מתחת לכביש יומיים, אבל זה היה בלתי נסבל, חשוך בלילה, אין קליטה וצריך לצאת לבדוק מה קורה, מה נפל. אין פה שירותים, והיו מלא אנשים. אנחנו מקווים שהמלחמה תיגמר", אומר אל את'מי.
היעדר המיגון משתקף היטב באתר המפות הממשלתי. כך לדוגמה, בכפר ביר הדאג', שבו מתגוררים כ-3,000 תושבים, אין אף מקלט, בזמן שבקיבוץ הסמוך רביבים עם כ-800 תושבים יש 17 מקלטים.
"הילדים מפחדים בלילה ואין לי איפה לשים אותם"
על רקע המציאות הקשה הזאת, כמה תושבים לקחו יוזמה והתחילו לבנות מקלטים מאולתרים. המקומות שבהם ביקרנו כבר ספגו אבדות או פציעות ממטחים בעבר, ולכן תושבים החליטו שאם המדינה לא עושה דבר, הם יפעלו כדי למגן את עצמם.
אחד מהתושבים הללו הוא איברהים אבו ע'נאים, בן 44, אב לארבעה וסב לשלושה, שקבר שלד של מיניבוס בחצר ביתו וחפר אליו גישה דרך חלון צר. הכניסה נעשית בזחילה. בפנים הוא ריפד את הרצפה במזרונים.
"כשהתחילו הטילים מתימן, לא היה לנו מקום להסתתר בו. הגשרים רחוקים, ובלילה צריך להעיר את כל הילדים ולהתניע את האוטו ולנסוע אל הגשר, שכבר מלא באנשים", הוא מספר. "מצאתי את המיניבוס כשבעל הבית שלי הביא אותו לפירוק, וביקשתי לקחת את השלד שלו. שכרתי טרקטור לחפור איתו, שמתי את השלד ומעל שמתי אדמה, כמה שיכולתי להעמיס עליו, שלא יתרסק מהמשקל. ככה יש לנו משהו קרוב לבית".
לדבריו, "כל המשפחה, גם תינוקות, באים לפה. זה הפתרון היחיד בכל הכפר. השאר אין להם, כולם הולכים לגשרים. אני מצאתי פתרון להגן על עצמנו קצת, לפחות מהרסיסים. מהטיל גם ממ"ד לא יעזור, אבל מהרסיסים כן".
יש מי שלקחו את הרעיון הזה רחוק יותר. בכפר אל פורעה שליד ערד, מוחמד גבועה, בן 44, לקח שני חלקים אחוריים של משאיות, הפך אותם וכיסה אותם בחול, וכך יצר מחסה שיכול להכיל עשרות אנשים. "הילדים מפחדים בלילה ואין לי איפה לשים אותם", הוא מספר, "אז שאלנו את השייח' שלנו והוא אמר 'תעשו מקלטים כאלה'. הבאנו ארגזים (של משאיות; א"ז), שמנו עליהם אדמה. זה פחות או יותר בסדר, לא מאה אחוז, אבל בסדר. אנחנו יכולים לעשות יותר טוב, אבל המדינה לא מאפשרת לנו, אני יכול לשים בטון כמו בממ"ד, אבל יהרסו לנו".
באפריל 2024 נפצעה קשה הילדה אמינה אל חוסייני בת השבע, לאחר שרסיס מטיל איראני שיורט חדר לתוך ביתה. היא היתה מאושפזת חודשים ארוכים בטיפול נמרץ. כל מי ששוחחנו איתו הזכיר את המקרה שלה.
גבועה מציין כי "אין פה בכלל מקלטים. כשיש התראה, כל המכוניות נוסעות, אנשים בורחים לערד, מתחת לכביש 31, לגשרים. אני שמתי את זה פה בשביל הילדים שמפחדים כששומעים את האזעקה ורצים לפה. אני מצפה שאחרי המלחמה יהרסו לנו. הרבה באזור עשו כמוני, אבל יש גם אנשים שלא יכולים. המדינה צריכה לדאוג להם. זה עולה יותר מ-15 אלף שקל לעשות את זה". גם אחיו של גבועה, נאיף, בנה מקלט דומה ליד ביתו הסמוך.
אמיר גבועה, בן 55, נציג תושבי אל פורעה, מציין כי "הטילים הם סכנה ממשית. לאנשים אין איפה להתגונן, אין מקלטים, בגלל המדיניות. זה לא תנאי חיים, זו סכנת חיים. כבר שנתיים שהסכנה הזאת מרחפת מעל לראשינו ואף אחד לא טרח לעשות מיפוי".
אמיר גבועה, ששירת 27 שנה במשטרה וכיום מדריך טיולים, אומר: "הכעס שלי הוא גם על הציבור שמתעלם מהשכנים. אני בן 50 פלוס, אני מכיר את המדינה ואת היהודים על בוריים, את העדות והמנהגים, למה הם לא טורחים להכיר את השכן? בשעת חירום לא ראיתי הרבה שמציעים עזרה. ראיתי שראש עיריית שדרות הציע עזרה לתושבי המרכז. כל הכבוד, זה מבורך, אבל ציפיתי שהוא יציע עזרה לשכנים שלו, שב-7 באוקטובר באו להגן על אנשים בשדרות. נפל שם בחור, עאמר אבו סבילה, שהציל אישה ואת הילדים שלה. איפה ראשי עיריית אופקים, דימונה, באר שבע? איפה הדו קיום?"
באחד הגשרים של כביש 31, תושב הכפר אל פורעה שהעדיף לא להזדהות בשמו אומר שהוא מגיע למקום מדי ערב לחכות. התושבים סידרו מזרנים, מים ויריעות יוטה בכניסה למעבר מתחת לכביש, וגם הפרדה בין נשים לגברים.
בכפר אל באט שבין חורה לערד נהרגו ב-7 באוקטובר ארבעה ילדים ממשפחת אל קוראן: מאלכ ומוחמד בני 16, ג'וואד בן 12 ואמין בן 11. באזור נהרגו באותו היום נער נוסף ושני מבוגרים. לאחר מכן, פיקוד העורף הציב ליד משפחת הקורבנות "מיגונית" שמכונה "הסקו". ה"מיגונית" הזאת עשויה שקי חול עטופים רשת פלסטיק, ללא דלת, ועוד יותר מרתיח – ללא גג. נראה שמאז לא השתנה יותר מדי.
אל באט הוא כפר שהוכר רשמית אך לא פותח. שני תושבים, חיילי מילואים עם נשק ומדים, מציינים כי מאז תחילת המלחמה הם ביקשו מהמפקדים שלהם לחזור הביתה לילדיהם. "איך אני יכול להילחם כשלילדים שלי אין הגנה?" אומר אחד מהם, ומציג שברי יירוט שנפלו סמוך לביתו, שגם הגג שלו עשוי מפח. "המפקד הבין אותי ונתן לי לצאת". חייל אחר הביא כמה חלקי בטון שמשמשים למערכת ביוב תת קרקעית, ושם הילדים שלו מתחבאים בזמן האזעקות.
התושבים במקום מציגים התכתבות עם פיקוד העורף, במסגרתה נאמר להם ש"פיקוד העורף אינו מספק מרחבים מוגנים לציבור". בהודעה נוספת נאמר שעליהם לפנות למועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, וניתן להם מספר הטלפון של דובר המועצה, נתי יפת – אף שלא מדובר במועצה רשמית, אלא באגודה שמאגדת את הכפרים. הכפר, יש לציין, נמצא בשטח השיפוט של המועצה האזורית אל קסום.
המאבק על הדיור הוקפא. " מתמקדים בלשרוד"
המלחמה פרצה בשיאה של מחאה חסרת תקדים של תושבי הכפרים הלא מוכרים נגד העלייה החדה במספר הריסות הבתים. בחודש לפני המלחמה התקיימו שתי הפגנות שבהן השתתפו אלפים רבים בבאר שבע בדרישה להקפיא את הריסות הבתים, שהקצב שלהן הואץ תחת עידודו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר וכלל הרס של שכונות שלמות, גם במקומות שתושביהם הסכימו לפינוי ולהסדרה. המחאה כללה גם חרם חסר תקדים על עסקים בבאר שבע.
כעת, בזמן שאנשים נאבקים על חייהם, המאבק הזה הוקפא. "הנושא של הבתים, התחושה שאנחנו לא מעניינים אף אחד", אומר אמיר גבועה, "זה לא עניין של שנה-שנתיים, אלא של 70 שנה. אם יש דבר שמאחד את העדה הבדואית זה הריסות הבתים, כי זה נוגע בכולם. המדינה השפילה אותנו, הקימה יחידות מיוחדות, למה להביא כל כך הרבה כוחות ולהפחיד את הילדים? מה התועלת והרווח של המדינה? הנושא מאוד ברור, מדובר באנשים שיושבים על האדמה הזאת מאות שנים, למה קשה למדינה לקבל צורת מחיה שאנשים רוצים בה, כמו קיבוצים ומושבים?"
>> רשות הבדואים כושלת – והבדואים נענשים
בכפר א-סר שליד באר שבע נהרסו 70 בתים בחודש שעבר, כולל הריסות עצמאית שהתושבים ביצעו מחשש לקנסות. ההרס הזה היה אחד הזרזים למחאה. פגשתי שם בחודש שעבר את יאסר אל ח'רומי, בן 39, שנאלץ להרוס את ביתו שעמד במקום משנות ה-50. כיום הוא גר באוהל ליד הבית ההרוס. בכפר נהרס גם ביתו של חבר הכנסת המנוח סעיד אל ח'רומי.
בביקור בחודש שעבר ציין אל ח'רומי כי "אף שחתמו על הסדר בינואר, אמרו לי שזה משאיר אותנו עם צווי הריסה. ברמ"י (רשות מקרקעי ישראל) התעקשו על ההריסה, וגם רשות הבדואים לא שיתפה פעולה, וזה המצב שנקלענו אליו. אבל אנחנו נישאר פה. אין לנו ברירה".
השבוע אומר אל ח'רומי: "המצב מפחיד, מחריד ומסוכן. צריך להתמודד עם אתגרים ביחד עם הילדים, שעברו את הטראומה של ההריסות ועכשיו האזעקות. הם נשכבים על הרצפה ושמים את הידיים על הראש. זו המציאות. כל הבתים פה עם גג של איסכורית. לפני ההריסות היו כמה בתים עם קירות של בטון, אז היה אפשר להתחבא בזווית של החדר".
מחאה חסרת תקדים. הפגנה בבאר שבע מול רשות הבדואים נגד הריסת בתים בנגב, ב-28 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)
הוא מציין כי "לפני שנתיים באו ארגונים אזרחיים, חפרו באדמה וטמנו שם קונטיינרים. בהריסות בחודש שעבר הרסו את זה. אצלנו הביאו מיגונית אחת, כי אנחנו כביכול שכונה של שגב שלום. עכשיו אנחנו גרים באוהלים, ומיגונית אחת לא נותנת מענה. יש פה 20 משפחות בשכונה שלנו, והמיגונית מספיקה למשפחה אחת, אולי שתיים או שלוש. אנחנו נשארים מתחת לכיפת השמיים. אני מתפלל שלא ייפול עלינו טיל. אנחנו גם מפחדים מהשיגורים שמיירטים את הטילים. הגשרים רחוקים. היום מי שיש לו גשר ליד הבית הוא בר מזל".
אל ח'רומי מוסיף כי המאבק למען דיור וחיים בכבוד הוקפא. "כל מה שקשור לשכונה נעצר. אפילו רשות הבדואים, שהיתה אמורה להגיע בשבוע שעבר להמשך הסקר, כולם בצו שמונה. התהליך נעצר לגמרי. שכחנו ממנו, עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם משהו חדש, אזעקות וטילים, מתמקדים בלשרוד. כשתסתיים המלחמה נחזור לנושא הדיור".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "הנושא מוכר, ואם יהיו תוכניות הן יפורסמו לציבור".
מפיקוד העורף נמסר כי הפיקוד "החל בפריסה מחודשת של מיגוניות Hesco למגזר הבדואי ברחבי הנגב, המאפשרות להגן על כמות גדולה של אנשים. ההקמה תוכננה כשיטת ביצורים אמריקאית-מרשתות פלדה ובד יוטה הממולא בחול ומהווה כמיגון זמני, אפקטיבי ומהיר לתושבי הפזורה הבדואית בנגב. כל מגנן יכול להגן על עשרות רבות של תושבים בפזורה הבדואית.
הצבת מיגוניות ואמצעי מיגון חלופיים נעשית מתוך תפיסת אחריות מרחיבה של פיקוד העורף ומתוכננות עשרות מיגוניות מסוג זה בנוסף לעשרות שהוקמו עד כה".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
