רשות הבדואים כושלת – והבדואים נענשים

ה"רפורמה" גובשה ללא הידברות עם בעלי העניין הבדואים עצמם. הכפר א-סר ליד באר שבע, שרבים מבתיו נהרסו בחודש האחרון, ב-20 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)

עמיחי שיקלי, שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, הוא גם השר למלחמה בבדואים. שיקלי, נדמה, חותר להיות תשובת הליכוד להתפארויות של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, באלימות המשטרתית, בתחרות על אהדת ה"בייס" בדרום. במסגרת תפקידו, שיקלי גיבש בעבר את "תוכנית המיקודים" – מהלך להאצת העקירה של הבדואים בנגב באמצעות פינויים משישה מרחבים וריכוזם ביישובי הקבע שהוכרו. בימים אלה אושרה בממשלה תוכנית המשך, שיעדה שלילת זכותם של הבדואים לקרקעותיהם גם בתוככי יישוביהם.

>> הבשורה בתוכנית שיקלי: משטרה פרטית לרשות הבדואים

ה"רפורמה" של שיקלי גובשה בידי הרשות להתיישבות הבדואים, ובעצם הרשות לעקירת הבדואים, ללא כל הידברות עם בעלי העניין הבדואים עצמם. היא הובאה להכרעה בממשלה תוך התעלמות מעמדת ראשי הרשויות המקומיות הבדואיות, שאותם כביכול היא נועדה לשרת, ואף בלי ידיעתם. וצריך להוסיף גם: כהרגלה בקודש. ה"פיילוט" יופעל בעיירות לקיה וכסיפה, בכפרים המוכרים סעווה ואבו תלול, ובמתחם היישובים המתפתח "מרעית רבתי".

התוכנית מיועדת לאלץ את המשפחות הגדולות התובעות בעלות במקרקעין ביישובים אלה לנהל "הידברות" עם המדינה על ניצול הקרקע שבתביעתם. אם עד כה סברו ראשי המשפחות שאדמתם הכלולה בתחומי יישוביהם מוגנת מפני התנכלויות המדינה – הסתבר שהיא לא. כפי שרשות הבדואים מכתיבה לראשי הרשויות הבדואים איך יעוצבו שכונות והיכן יוקמו בתי הספר, כך תכפה עליהם הר כגיגית את התכנון והבנייה בנכסי הקרקע הפרטיים של המשפחות. וליתר דיוק, בשארית רכושן, שכן הקרקע שמחוץ לתחום היישובים נגזלה מהן זה מכבר, ולחילופין נגזלת בנקל כעת.

כמנהג המקום, התוכנית מעוגנת במקלות וגזרים. המדינה מציעה קצת גזר – ושורה של מקלות. מהות הגזר טרם התבהרה, אבל נראה שהמדינה מוכנה לסייע חלקית במימון עבודות התכנון. לעומת זאת, רשימת המקלות ארוכה: ראשית, התושבים נאלצים להיכנס לתהליך "הידברות" כפוי על בנייה באדמתם. שנית, הם נדרשים להסכים לכך במהירות, כנראה בתוך חצי שנה.

שלישית, הם יהיו אנוסים להתקדם בקצב מהיר: ה"תמורה" על כל דונם קרקע תוגדר כנתונה בנסיגה, ומשפחה שלא תיכנס להסדר השנה תמצא שה"תמורה" הממשלתית המתקבלת עבור אדמתה פחתה. כלומר, הגזל הולך וגדל. רביעית, הם נדחקים להשלים עם כך שהממשלה כופה את שיעורי ה"תמורה" ולא מנהלת הידברות. חמישית, מתכונת הבנייה תיכפה עליהם, לרבות היקפה ואופייה. ולבסוף, המדינה מחזיקה באופציה של הפקעת הקרקעות, כמעין נשק יום הדין נגד המסרבים לכפייה.

נכון, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מקדש את זכות הקניין. אבל המדינה אינה מכירה בזכות הקניין של הבדואים. וגם למדנו זה מכבר שממשלת הימין על מלא אינה רואה בזכויות אדם מכשול לגחמותיה, ודאי כשמדובר בזכויות ערבים.

ממשלת הימין על מלא אינה רואה בזכויות אדם מכשול לגחמותיה, ודאי כשמדובר בזכויות ערבים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי, בכנסת, ב-26 ביוני 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

המלל הרשמי של התוכנית מטעה: המדינה מציגה את התהליך כאילו הוא מיועד לצורכי הציבור הבדואי. בפועל, המדינה מפלה את הציבור הבדואי בסיטונות, ולמשל מותירה את בתי הספר במבנים יבילים, שחלקם מרופטים ומתפוררים. לפיכך, הבדואים לא ממש מתלהבים מהבעת הדאגה לצורכיהם. בנוסף, המדינה מבקשת לכפות על הבדואים ולקבוע מה הם צורכיהם. בפרט, היא דורשת מהם לבנות באדמתם עבור מי שאינו בן משפחתם המורחבת, כדי לקלוט תושבים שמגורשים מכפרים בלתי מוכרים.

אם הממשלה היתה מסתפקת בדרישת קרקעות לצורכי ציבור אמיתיים, כגון הקמת בתי ספר, היו ראשי המשפחות מוכנים להידברות (שמתקיימת בשגרה ממילא, ולרוב בהצלחה). אבל הכוונה לכפות על המשפחות בניית שכונות המיועדות לעקירת בדואים זרים – אינה קבילה מבחינתם. ראשית, הקרקע המשפחתית נתפסת כמשאב מתכלה נדיר המצוי במחסור, ובפרט לנוכח הסירוב להרחיב את היישובים הבדואיים, ולכן היא מיועדת לבני המשפחה החיים ולצאצאיהם לדורי דורות, ואינה מוצעת למכירה גם בעבור הון רב.

שנית, שום משפחה בדואית לא מוכנה לוותר מרצונה על זכויותיה רק כדי ליטול חלק במאמצי העקירה של שיקלי ושותפיו. ראשי המשפחות מזהים היטב שמדובר לא רק בנזק כלכלי למשפחה ופגיעה בעתידה. זהו גם צעד להכתמת שמה הטוב, ובעיקר – לפרישה בוטה ממסגרת הסולידריות הקהילתית, המגנה גם על בני המשפחה עצמם ועל זכויותיהם. זאת ועוד, ראשי המשפחות רואים בתוכנית מתכון לליבוי סכסוכים פנימיים.

המדיניות ה"חדשה" כביכול של שיקלי מקודמת במסגרת האסטרטגיה הנושנה של "עוד דונם ועוד עז". המטרה העליונה שלה היא לרכז כמה שיותר בדואים על כמה שפחות דונמים. זאת, בניגוד מוחלט לתפיסה הנוגעת להתיישבות היהודית, שנועדה "להיפרש" על מנת לשלוט ו"להגן" על אדמות המדינה. מתוך דבקות בכך, מתעקש שיקלי לאחרונה כי על כל תוספת שטחים ליישוב בדואי תחול גריעת שטחים מקבילה. ניתן לראות זאת, למשל, בדיוני הוועדה הגיאוגרפית דרום על תוספת שטחים בכפר קצר אל-סיר ובמרעית רבתי, שהחלו לאחרונה.

מדיניות הריכוז "על סטרואידים" מצאה ביטוי לאחרונה בדיונים על תוכנית שכונה בשם "רמת שלוחות" ביישוב אבו-תלול. התוכנית ביקשה להוסיף לשכונה שטחים מחוץ ליישוב, ועל כן נפסלה. תחתיה הוכנה תוכנית אחרת, מצומצמת בשטחה, העומדת בכללי "תחום המושב" לבדואים מבית מדרשו של שיקלי. כך, תוכנית בת 5,796 דונם הפכה לתוכנית של 3,619 דונם בלבד, ותוכנית שכללה 4,105 יחידות דיור כווצה ל-1,948 יחידות דיור בלבד.

כשלים, מחדלים וסטנדרט כפול

העניין העיקרי כאן הוא שתוכנית שיקלי החדשה לא באה לעולם אלא כדי להעניש את הבדואים על מחדלי "רשות הבדואים". הרשות כושלת לחלוטין, והראיה היא הפער בין מספר יחידות הדיור המופרז שתכננה בהשקעות ענק (יותר מ-260 אלף!) לבין מספר היתרי הבנייה שהונפקו הלכה למעשה – כאלה המאפשרים לאזרח לחיות בביתו כחוק.

נחשוף כאן את המבוכה: הרשות תכננה, כאמור, יותר מ-260 אלף יחידות דיור. בפועל, ב-8 יישובי המועצות האזוריות יחדיו נרשמו במשך 11 שנה – מ-2012 עד סוף 2023 – כ-150 היתרי בנייה (לשלושה יישובים נוספים אין נתונים). במועצות אלו יש כ-35 אלף תושבים רשומים. פער מביך זה מעיד על הכשל בתרגום התכנון הסיטוני להתיישבות בפועל, המחייבת שותפות עם התושבים.

אחד היישובים שנבחרו ב"פיילוט" לתוכנית החדשה הוא סעווה. הממשלה החליטה על הכרה בסעווה בשנת 2000. היישוב הוכר ב-2003, ותוכנית המתאר הושלמה ב-2011. רבע מאה אחרי ההחלטה, יש בסעווה רק מבנים בודדים ש"זכו" להיתר בנייה. תכנון היישוב התנהל בקצב צב, ונתקע. המשמעות: בתום רבע מאה, אין דיור כחוק ברוב חלקי היישוב, אין רשת מים וביוב, אין חשמל ומערכות תקשורת, אין כבישים ומדרכות. הכפר המוכר מתנהל כבלתי מוכר.

הדוגמה הקלאסית למחדל הקולוסלי היא ארבע שכונות, שמספריהן 1, 2, 3 ו-4. שכונות אלו, הפרושות במערב סעווה, נועדו לתת מענה לכ-2,500 תושבים. הן תוכננו ב-2018, והתוכניות הוגשו לוועדה המחוזית ב-2019 והתקבלו במאי 2020. לשכת התכנון העירה לתוכניות הערות, ודרשה לתאם אותן עם גופים שונים, כגון רשות המים והביוב. ואולם, משך ארבע שנים לא עשו המתכננים את כל שנדרשו, ורשות הבדואים, שהזמינה את העבודה, קפאה על השמרים ולא דאגה שיבצעו את מלאכתם.

לפני שנתיים, ב-28 במאי 2023, הגיעו התוכניות לדיון בוועדה המחוזית כדי להתחיל בהליך אישורן, והתברר כי לא חלה בהן התקדמות כנדרש. הוועדה מתחה ביקורת, והציבה למתכננים אולטימטום: תוך 90 יום יתוקנו התוכניות ויבוצעו התיאומים, אחרת יימחקו התוכניות כליל. המתכננים עשו כמיטב יכולתם והגישו תוכניות מתוקנות. אבל משום מה החליט מישהו כי ארבע התוכניות יימחקו, וכך היה. יודגש: אף שמדובר בהחלטות מרכזיות שבסמכות הוועדה המחוזית, התוכניות לארבע השכונות התפוגגו ולא בוטלו. לא ידוע מי קיבל את ההחלטה הזאת ומה היו נימוקיו.

כך, לאחר בזבוז של כ-8 מיליון שקל מכספי משלם המיסים, נותרו 2,500 התושבים – נזכיר שוב, 25 שנה לאחר ההחלטה להכיר ביישוב – ללא תוכנית שעשויה לאפשר להם לבנות כחוק (ולמנוע את הריסת המבנים ושלל הקנסות המנהליים והעונשין הנלווים אליהם). כשליש מתושבי היישוב ננטשו ללא מענה תכנוני, ולו חלקי. אליהם הצטרפו תושבי שכונה 8, שהתכנון בה החל והוקפא. בסך הכל, בסעווה לבדה, "נתקעו" תוכניות שהוכנו בהשקעה ממשלתית ל-3,257 יחידות דיור במשך כשנתיים, וכעת לא ידוע אם ומתי ייגאלו.

אחת הסיבות למחדל בסעווה קשורה ב"רשות הבדואים" ואף בשיקלי עצמו: הכפר סעווה מתקיים גם היום ללא רשת מים וביוב רגילה. רשת המים פרושה בצינורות פלסטיק על פני הקרקע, המתפצלת לשלל "מרכזיות" בכל מתחם ול"חנוכיות" בכל משפחה – צנרת שרותחת בימים חמים ומתפוצצת במהלך השנה. רשת הביוב פשוט לא קיימת. במקרה הטוב, התושבים כורים בורות ספיגה, שחלקם מחלחלים. בהיעדר חיבור לפתרון ביוב, ממשיכים התושבים לחיות בסמוך לשפכים, בחברת עכברים וחולדות, בקרבת ענני יתושים ובצמוד לריחות הטינופת ולסכנותיה.

הקמת רשת ביוב ליישוב שכיום מתגוררות בו כ-8,000 נפשות תעלה לפחות 142 מיליון שקל. הקמת תחנת שאיבה תדרוש כמה מיליונים נוספים, והרחבת מתקן טיהור השפכים תחייב עוד מיליונים. ואולם, האוצר ממאן מזה שנים לממן ביוב לבדואים. ספציפית, האוצר סירב בשנים האחרונות לממן צנרת ביוב לסעווה, בתואנה שאינה כלולה ב"תוכנית המיקודים" של שיקלי.

הוועדה המחוזית, משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה הביעו לאורך השנים תרעומת רבה על מצב שבו יישובים שונים מפותחים ללא תשתית ביוב, ועל השלכותיו הסביבתיות והבריאותיות הקשות, אך למרבה הצער הסתפקו בכך. בדיון על פיתוח שכונה 7 בסעווה, מהנדס המועצה האזורית אלקסום התנגד לקדם תוכניות בלי הסדר ביוב, וסגנית מתכנן המחוז ד"ר רחל קטושבסקי העירה בחומרה: "אי אפשר לעשות הסדרה בכאילו, להגיד עשינו הסדרה ואחרי זה אנחנו מורחים תשתיות ב-5, 7, 8, 10 או 20 השנים הבאות".

העברה בכפייה מחריפה את ההתנגדות. הפגנה בבאר שבע מול רשות הבדואים נגד הריסת בתים בנגב, ב-28 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)

בדיונים שונים צפו שוב ושוב המחלוקות. בדיון על שכונה 6 באבו קרינאת, נציגת משרד הבריאות תבעה להימנע מהשלמה עם מבנים זמניים נטולי חיבור לביוב, או להגבילה למשך שנה אחת. בדיון על שכונה 9 בכפר תבעה נציגת השרה להגנת הסביבה לבחון מחדש בנייה ללא תשתיות, והזהירה שמתקן טיהור השפכים קורס. יו"ר הוועדה המרחבית אבו בסמה התריע בהודעה לחברי הוועדה כי ישנם לחצים לא ראויים מצד רשות הבדואים לאישור תוכניות ללא הסדרי ביוב. בדיון על אזור תעשייה אבו קרינאת ב-2019 לחצה נציגת המשרד להגנת הסביבה להימנע מפתרונות ביוב זמניים, המנציחים נורמה פסולה.

ד"ר יובל קרפלוס, אז הממונה על תכנון היישובים הבדואיים בלשכת התכנון המחוזית, זיהה כבר בנובמבר 2020 "פיגור עצום" בפיתוח התשתיות, והתריע כבר אז כי 95% מהתוכניות שאושרו ביישובי הבדואים באותה עת חסומות לביצוע בהיעדר פתרונות ביוב.

כשמדובר ביהודים, כמאמר הקלישאה, "לא יעלה על הדעת" ששכונות שלמות יעלו על הקרקע ללא סידור ביוב, שכן זהו סף שירות מינימלי. כאשר המחדל מתרחש, מתחוללת עד מהרה שערורייה והבעיה נפתרת (למשל, בגן יבנה או בבת חפר). לעומת זאת, בקרב הבדואים, יעלה גם יעלה: כפרים שלמים לא מחוברים כבר שני עשורים לרשת ביוב מתפקדת, והמערכת מנרמלת את המחדל.

הממשלה אף ניסתה להפוך את החריג לנורמה, ולקבוע תוכנית מיוחדת לבנות לבדואים שכונות שלמות זמניות ונטולות רשת ביוב. לאחר מאבקים מתמשכים, התוכנית נדחתה. ואולם כעת התוכנית השנויה במחלוקת הופיעה מחדש על שולחן ועדות התכנון, ועד כה קודמה חרף התנגדויות.

מחדל הביוב מלווה את דיוני הוועדה המחוזית ואינו נפתר. כך, למשל בכפר אבו קרינאת על עשר שכונותיו המתוכננות, המאכלסות כ-2,500 תושבים, "מרכז השירותים" ו"אזור התעשייה" המקרטע בצדו. תוכנית המתאר של הכפר הוכנה ב-2003, אך 22 שנה אחר כך לא הוסדר לו חיבור תקין למתקן טיהור שפכים, ובורות הספיגה ממשיכים לספוג את הזיהום והעלבון. תכנון השכונות באבו קרינאת עודו נתקל בעיכובים ודחיות. הוועדה המחוזית מעירה שוב ושוב על מחדלים חמורים של רשות הבדואים, למשל בדצמבר האחרון, בדיון בהפקדת תוכנית שכונה 9.

במקום השקעה בפיתוח – כפייה תכנונית

"יישובי הקבע" מתקיימים בהיעדר שירותים מינימליים, כגון רשת כבישים, צנרת ביוב או סניף דואר. הם מתנהלים בהיעדר שירותי חינוך איכותיים או אזורי תעסוקה מתפקדים. בשל המצוקה החברתית-כלכלית, ולנוכח חולשת המשטרה ומחדליה, הפשיעה בהם מרובה. על כן יישובים אלו אינם אטרקטיביים כלל עבור תושבי הכפרים הבלתי מוכרים. אלו אינם רואים טעם לעזוב את כפרם כדי לעקור ליישובים שאין בהם שום מענה לצורכיהם. התנגדותם אך מחמירה כשהם מועברים בכפייה, ותוחמר עוד יותר כשיועברו בכפייה לשטח שבחזקת בדואים אחרים, תוך פגיעה בקניינם ובזכויותיהם.

לכאורה, הפתרון היה צריך להיות השקעה הולמת בפיתוח היישובים, על מנת שיהוו אבן שואבת לתושבים חדשים המבקשים איכות חיים. אבל השקעה כזאת תעלה ביוקר, ובימים אלו משאבי המדינה אינם מיועדים דווקא לבדואים. ועל כן, כיאה לממשלה הנוכחית, נבחרה החלופה הדורסנית. במקום להיאבק על תקציבים ולבצע פיתוח הולם, בוחר שיקלי לשוב למדיניות הכפייה של "ריכוז" הבדואים, שכשלה מזמן. וכך, הבדואים נענשים על מחדלי הממשלה, ובכלל זאת מחדלי שיקלי ורשות הבדואים.

מבקר המדינה מתח באחרונה ביקורת קשה על מדיניות הממשלה בנוגע לחסמי התכנון בחברה הערבית בצפון, ואולם ספק אם שיער לעצמו תוכנית ממשלתית סדורה להערמת חסמים חדשים, כולל מובלעות היוצרות חללים ונתקים בין שכונות.

לא ברור אם תוכנית שיקלי תעמוד במבחן בג"ץ, אבל נראה שהאלימות המדינתית תיתקל בהתנגדות ציבורית עזה ומתמשכת בקרב הבדואים, השבעים מעלבונות האפליה. הפגנת האלפים הזועמת של הבדואים שהתנהלה לאחרונה מול משרדי רשות הבדואים היא רק ראשיתו של המאבק.

שמוליק דוד הוא יועץ לשינוי מדיניות בקרן החדשה לישראל-שתיל