חמישים הגוונים של הפינקווש הישראלי
מאבקו של הבית הפתוח בירושלים נגד הומופוביה ואלימות הוא אמיתי וחשוב. אך דווקא בעידן של רצח עם מתמשך בעזה, הפך מצעד הגאווה בעיר לחלק ממנגנון שמשרת את מדיניות העליונות היהודית
המאבק הלהט"בי הפך לערטילאי וכללי, כזה שהבורגנות הסטרייטית יכולה לבלוע. מצעד הגאווה השנתי בירושלים, ב-4 ביוני 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
בניגוד לפינקוושינג הממסדי של משרד החוץ והצבא, המסגור של המאבק הגאה בירושלים לא נולד כתרגיל יחסי ציבור. במשך כשלושים שנות פעילותו ניהל הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים – הגוף המרכזי, וכמעט היחיד, של הפעילות הגאה בעיר – מאבק עיקש למען הקהילה שהוא מייצג: מול עירייה עוינת ומדירה, מול מנהיגים דתיים מחרחרי שנאה ומול אלימות קטלנית של ממש, לנוכח כישלונם של המשטרה ובתי המשפט. רבים זוכרים את הפיגוע במצעד ב-2015, שבו רצח ישי שליסל את שירה בנקי ז"ל ופצע שישה צועדים נוספים. פחות זוכרים שכבר ב-2005 דקר שליסל שלושה ממשתתפי המצעד, ושלאחר ששוחרר ממאסר – חודש בלבד לפני המצעד ב-2015 – הצליח להיכנס אליו באין מפריע, אף שהצהיר בפומבי כי בכוונתו לשוב ולפגוע בצועדים.
זו הפעם השלישית שבה מצוין חודש הגאווה מאז 7 באוקטובר ותחילת רצח העם המתמשך בעזה. דווקא משום שהמאבק הזה היה אמיתי, הגיע הזמן להכיר בתפקיד שממלא כיום מצעד הגאווה הירושלמי בפינקווש הישראלי. המצעד הירושלמי, הפותח כבר שנים את אירועי חודש הגאווה, ביסס את עצמו כמצעד שבמרכזו מאבק, בשונה מהמצעד התל אביבי המזוהה יותר עם חגיגה. אלא שהמסגור הזה – "מצעד הגאווה והסובלנות" – אינו עומד בסתירה לפינקווש; הוא דווקא משרת אותו, ומציג את ישראל כמדינה המנהלת מאבק פנימי בין ליברלים לשמרנים, ובכך מסיט את המבט מפשעיה כלפי הפלסטינים.
צריך לזכור גם את חיבוק הדוב שהעניק המיינסטרים הישראלי לקהילה הגאה הירושלמית לאחר הפיגוע השני במצעד – חיבוק שהקהילה קיבלה בברכה בעקבות טראומת הרצח בברנוער. ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא דאז ראובן ריבלין ושר החינוך דאז נפתלי בנט הביעו כולם תנחומים וגינו את השנאה והקיצוניות; הוריה של בנקי הקימו את עמותת "דרך שירה בנקי", שנועדה "לקדם מתינות ושיח בחברה הישראלית"; רבנים רבים החלו לדבר בזכותם של זוגות גאים (גם אם לעיתים היה נדמה שהם משתמשים במילה להט"ב כדי להימנע ממילים מפורשות ופחות סטריליות); ואסי עזר פגש את בנצי גופשטיין, יו"ר ארגון להב"ה, בעת שזה הפגין נגד המצעד. השניים נפרדו בחיבוק, זמן קצר לפני שעזר עלה לנאום על הבמה המרכזית, שנה לאחר הרצח.
תג המחיר של החיבוק הליברלי
כדאי להתעכב לרגע על משמעות הדגש במצעד שעניינו מאבק ולא חגיגה. אחת הטענות המרכזיות שנשמעות מפי הקהילה המקומית ומתומכיה הליברליים היא שבמצעד הירושלמי דברים נראים אחרת: פחות עירום, פחות מיניות, פחות מוחצנות וצבעוניות. כך, אותם ערכים שמרניים המדכאים להט"ב, ובעיקר את מי שנמצאים בשולי הקהילה, מקבלים אשרור בשם המאבק הליברלי, בשם ה"סובלנות" ולא ה"גאווה".
החל במצעד ב-2016, גדל מספר המשתתפים לכ-20-30 אלף – מספרים שכל חברת קהילה ירושלמית התקשתה לדמיין קודם לכן. אך במקביל, ובניגוד להפקרות המוחלטת שלה ב-2015, כפתה משטרת ישראל על המצעד בידוד מוחלט מהמרחב הציבורי העירוני. באמצעות גידור מכוסה והרמטי באמתלת "צורכי ביטחון", היא ניתקה את המצעד מהמרחב שעליו ביקש להיאבק. מול הטיעון הזה נאלמו דום הבית הפתוח והקהילה בכללותה. בשלב זה הפך המצעד, בפועל, למעין סמל לירושלים הפלורליסטית ולמאבק על אופייה הליברלי. כך או כך, מאבקה של הקהילה הלהט"בית לחירות ולשוויון מיניים ומגדריים הפך לערטילאי וכללי, כזה שהבורגנות הסטרייטית יכולה היתה לבלוע.
המשטרה מבטיחה לא לפגוע בחופש הביטוי של הצועדים, אך ממשיכה להפעיל אלימות טרנספובית בוטה. דוכן של משטרת ישראל במצעד הגאווה בירושלים, ביוני 2026 (צילום: אורן זיו)
בתמורה לתפנית הזו, הפך הבית הפתוח בעשור האחרון מארגון שולי שנאבק על קיומו בעיר לארגון בעל השפעה. נכון, זו עדיין עמדת כוח אופוזיציונית, אך גם היא נעשית רעועה יותר ויותר בימים של פשיזם גואה ונסיגה גלובלית בהישגי המאבק הגאה, לצד סימון הקהילה הטרנסית כמטרה נוחה במיוחד למשיכת ליברלים תועים ימינה. רגע כזה מזמין לקשור בין האיום על זכויות להט"ב לאיום על זכויות אדם בכלל, כפי שאכן עשתה נועה סתת, מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח ולשעבר מנכ"לית הבית הפתוח, בנאומה על הבמה. גם הבחירה להביא לבמה את נינה הלוי מפרויקט גילה (גילוי נאות: הכותבת היא חברת ועד מנהל בארגון) משקפת הכרה באתגרי ההווה ובהשלכותיהם.
יש לציין לטובה גם את מאמציהם של הבית הפתוח ושאר ארגוני הקהילה להבטחת שלומן של צועדות הנושאות מסרים שאינם מוצאים חן בעיני משטרת ישראל. עם זאת, במהלך קלאסי, גם אם סמוי יותר, של פינקווש, המשטרה מבטיחה לא לפגוע בחופש הביטוי של הצועדים, אך ממשיכה להפעיל אלימות טרנספובית בוטה נגד מי שמפגינות נגדה באופנים אחרים, פחות מגודרים ומבוקרים, כפי שדיווח לאחרונה אורן זיו.
המורכבות מתפרקת
לצעדים אלה, כמו גם לחלק מהמסרים שנשמעו על הבמה, יש חשיבות רבה. אולם לנוכח רצח העם המתמשך בעזה והטיהור האתני המואץ בין נהר הירדן לים התיכון (וגם מדרום לליטאני), הם מיטשטשים ונבלעים בקלות תחת היבטים אחרים של המצעד, הנשענים על המעמד שהקנה לו משטר העליונות היהודית לצורך הכשרת גופיו. החל בדגלי הגאווה עם מגן דוד במרכזם והקדשה לשגיא גולן ז"ל, שנפל בקרב על קיבוץ בארי ובשמו תוקן החוק להכרה בבני זוג גאים כאלמני צה"ל; דרך העברת המצעד מהמסלול שבין גן הפעמון לגן העצמאות – אתר שטעון הן בהיסטוריה הגאה הן במחיקה ציונית של המרחב הפלסטיני – אל המסלול שבין גן סאקר לרחבת הכנסת; וכלה בסיסמה "דורשות ודורשים שינוי", הקורצת באופן לא עדין במיוחד לבחירות שבאופק ולשובה האפשרי של "ממשלת השינוי" – ממשלה ניאו-ליברלית וניאו-שמרנית, שרק בפוליטיקה הישראלית יכולה להיחשב כתקוות השמאל.
אם בעבר עוד ניתן היה לטעון לקיומו של משא ומתן מורכב ומתמשך עם המיינסטרים הישראלי, המסגור של המצעד האחרון מבהיר באיזה צד הוא עומד בכל הנוגע למשטר העליונות היהודית. גם אני החזקתי פעם במורכבות הזו: כמי שבנתה את זהותה הקווירית והטרנסית בקבוצת הנוער של הבית הפתוח, הפכה לראשונה לאקטיביסטית כשהשתתפה בארגון המצעד, ובהמשך, ביושבה בוועד המנהל, גם ניסתה (וכשלה נחרצות) לנווט את העמותה הרחק מאותו חיבוק דוב של המיינסטרים הישראלי. אך בזמן שחלף מאז, מצעד הגאווה והסובלנות הירושלמי הפך לאריח מרכזי בפסיפס חמישים הגוונים של הפינקווש הישראלי. המשמעות של המשך עסקים כרגיל – יהיו אלה עסקי חגיגה או מאבק – והניסיון להיאחז בברית הירושלמית הקסומה בין הקהילה הגאה לציבור הליברלי בתקופה של השמדה מתמשכת, היא עמידה מן הצד הלכה למעשה.
מילה לסיום, בנוגע לטענה החוזרת סביב המצעד, שלפיה "אין לנו פריבילגיה להישאר בבית". זו טענה עם תהודה קפלניסטית משהו, המקבלת את זירת המאבק המיינסטרימית – היהודית-ישראלית, בעברית – כזירת המאבק היחידה. על כך כבר השיב (בעדינות מתחשבת למדי) עורווה אדם, מנקודת מבטו כפלסטיני. אבל אינני קוראת לאף אחת להישאר בבית. הביקורת שלי היא פוליטית, ארגונית וקולקטיבית, לא פרטית. מי שמתחבטות בשאלה איך לתמוך בזכויות הקהילה הגאה מוזמנות להצטרף לגוש נגד הפינקווש ולקריאתו נגד השימוש במאבק שלנו ובפירותיו לכיבוס אינספור פשעיה של מדינת ישראל.
תודה לשירה בהט, שהאירה את עיניי לראשונה ביחס לתפיסת המרחב הירושלמי כאתר של פינקווש מסוג אחר, ועל שיחות שהובילו למאמר זה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
