גאווה בצל זקפה לאומית

המשימה הכי חשובה שלנו עכשיו היא להתנגד בכל דרך אפשרית כדי לתקוע מקלות בגלגלי המשטר. מיצג של "הגוש נגד הכיבוס" במצעד הגאווה בתל אביב, 8 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)

למי שכבר לא זוכרת – אנחנו עדיין בחודש הגאווה. ובזמן שקוויריות בחו"ל חוגגות את המצעד, נאבקות על החיים שלנו ומוחות על להט"בפוביה, אנחנו נעות בין ימים של פחד ללילות ללא שינה, רצות טרוטות עיניים למקלטים ולממ"דים ומקווים שהטיל הבליסטי הבא לא ייפול עלינו.

מלחמת הברירה המיותרת,  הצינית והמרושעת שפתחה ישראל מול איראן החלה בדיוק ביום שבו היה אמור להתקיים מצעד הגאווה התל אביבי. אבל ביטול המצעד מפני הזקפה הלאומית וזכותה של ישראל להפציץ את מי שבא לה, מתי שבא לה, הם רק נקודת השיא במחיקה של הקהילה הלהטבא"קית מהשיח ומהחיים הציבוריים מאז תחילתו של רצח העם בעזה.

>> המודל הישראלי של סיוע הומניטרי בעזה: משחקי הרעב

כבר בשנה שעברה בוטלו כל המצעדים ברחבי הארץ על סמך ההנחה שהזכות שלנו לחיים פחות חשובה ודחופה מזכותנו להעלים את המאבק ולהצטרף לאווירת הפשיזם של "ביחד ננצח". כך למשל, פרסמה אגודת הלהט"ב סרטון לחודש הגאווה ובו נראה גבר מכניס את דגל הגאווה לתוך מגירה ובמקומו לובש מדים ולוקח רובה.

עיריית תל אביב תלתה ברחבי העיר דגלים שבהם פסי דגל הגאווה נדחקים הצידה לטובת פס צהוב רחב, המסמל את החטופים – ייצוג ויזואלי מושלם לדחיקה של המאבק הלהטבא"קי לטובת שימוש בחטופים כהצדקה לרצח עם. במקום מצעד, העירייה קיימה "עצרת גאווה" ובה העניקה את עיטור הגאווה במיטב המסורת המיליטריסטית "לגיבורות ולגיבורים מהקהילה שפעלו בכל החזיתות למעננו ולמען המדינה – עם או בלי מדים". בין מקבלי.ות העיטור היתה המילואימניקית הטרנסג'נדרית מעיין גרוס, על חלקה במעשים בעזה.

גם הממשלה לא פסחה על אף הזדמנות לדחוק הצידה את קהילת הלהטבא"ק. השרה ל(אי) שיוויון חברתי, מאי גולן, החליטה לעכב את התקציבים המגיעים לארגוני הקהילה, ומשרד החינוך החליט לקצץ ב-85% את התקציב לסדנאות בנושאי להטבא"ק בבתי הספר. לאחרונה גולן אף הגדילה לעשות וביקשה מרכזי פעילות להט"ב ברחבי הארץ להסיר אזכורים של המשרד לשוויון חברתי מפעילויות במימונו. זאת בנוסף לשלל התבטאויות להט"בופוביות מצד חברי הממשלה ומפלגות השלטון, בעבר ובהווה.

חייל במצעד הגאווה בירושלים, 21 ביולי 2016 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

רוח ההנהגה שורה על העם. דו"ח האגודה למען הלהט"ב בישראל, שפורסם לפני כחודש, מדווח על עלייה באלימות כלפי להטבא"ק וגם בייאוש הקולקטיבי בקהילה, שמתבטא בירידה דרמטית בכמות הפניות למוקד. בין היתר, הדו"ח מציין עלייה בחומרת התקיפות, כולל תופעה מחרידה במיוחד של תקיפת גברים הומואים וביסקסואלים דרך אפליקציות להיכרויות.

למרות – או שמא בגלל – חומרת התקיפות, שכללו ניסיון רצח וכן התחזות, מארבים ושימוש בנשק קר, המשטרה נשארת אדישה למצב ולא עושה הרבה כדי להגן על הקהילה. דו"ח "מחקר אקלים בית ספרי 2024" מטעם מכון המחקר מגנוס הירשפלד בשיתוף עם איגי (ארגון נוער גאה) שפורסם לאחרונה, חשף עלייה דרמטית באלימות כלפי בני נוער להטבא"ק בבתי הספר, לצד ירידה חדה בתחושת הביטחון. לאחרונה צעיר הותקף בהרצליה בדרך למקלט, ללמדנו שגם במצב של סכנת חיים מיידית, יותר חשוב להרביץ להומואים.

אבל אין ספק שביטויי האלימות החמורים ביותר הגיעו מצד רשויות המדינה בעצמן, אגב הצטלבות מופתית בין הרצון להכחיד להטבא"ק מהמרחב החברתי והציבורי לבין השאיפה להכחיד ההתנגדות לפשיזם הרצחני של המדינה. במצעד הגאווה בירושלים שהתקיים ב-5 ביוני, הפעילה המשטרה אלימות קשה נגד הגוש נגד הכיבוש, כולל סימון של מפגינות.ים בלייזר ומעצר של 10 מחברי.ות הגוש. בתור בונוס, לפני תחילת הצעידה השוטרים החרימו מדבקות נגד בן גביר ו"המלחמה" בעזה מאחד הדוכנים. בחיפה, ההכנות למצעד (לפני ביטולו) לוו באיומים מצד העירייה שהמצעד ייעצר אם יונף בו דגל פלסטין, שוב ללמדנו שהפשיזם והלהט"בופוביה הולכים יד ביד.

אז מה עכשיו?

עשרים החודשים האחרונים הדגימו כיצד אותם מנגנונים שמפעילים אלימות כלפי חוץ הם המנגנונים שמפעילים אלימות כלפי הקהילה הלהטבא"קית. מעולם לא היה ברור יותר הקשר הבל ינותק בין דחיקת המאבק הקווירי והשאיפה לחסל את הקיום הלהטבא"קי בחברה הישראלית לבין הפשיזם הציוני ושאיפתו לחסל את הקיום הפלסטיני, הערבי והמוסלמי במזרח התיכון. בנוסף, הטעימה המחרידה שאנחנו מקבלות כרגע ממה שישראל עושה כבר כמעט שנתיים בעזה, בלבנון, בסוריה ועכשיו גם באיראן מזכירה לנו שהמאבק הקווירי לא מתחיל ולא נגמר רק בנו, הישראליות.ים היהודים.ות. עבור להטבא"ק באותם אזורים, הדבר הכי מפחיד כרגע, שהכי מאיים על חייהן.ם, הוא לא הלהט"בופוביה הפנימית בחברות שלהן.ם, אלא מדינת ישראל וההתקפות הרצחניות שלה – בראש בראשונה רצח העם שממשיך להתרחש בעזה.

לכן ההתנגדות לפשיזם הציוני, לממשלת הדמים, למשטרה ולצבא היא המאבק החשוב ביותר שלנו כרגע. המשימה הכי חשובה שלנו עכשיו היא להשמיע קול, לפעול, למרוד, לסרב ולהתנגד בכל דרך אפשרית (כל אחד.ת לפי יכולתו.ה) כדי לתקוע מקלות בגלגלי המשטר, להכשיל אותו על כל צעד ושעל ולהביא למפלתו – למען החיים של כל מי שסובל.ת מהדיכוי הרצחני תחת זרועה של מדינת ישראל.

שירי אייזנר היא אקטיביסטית וכותבת ביסקסואלית, פמיניסטית, מזרחית ואנרכיסטית. היא מחברת הספר Bi: Notes for a Bisexual Revolution