newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיילים מספרים: כך ירד ערכם של החיים בעזה

על פני למעלה מעשור השתנו הוראות הפתיחה באש בעזה. עדויות של חיילים מספרות על מטען שהרג ארבעה ילדים, על פגיעה בדייגים, הרג משפחות ועוד. "אם יגיע אלי עכשיו קרוב משפחה, אני אומר לו - אתה צודק, אני אשם"

מאת:

כותב אורח: יהודה שאול

כמעט שלושה חודשים חלפו מאז הסתיים מבצע "צוק איתן", ועזה – ששמה פתח וסגר כל מהדורת חדשות במשך חודשי הקיץ – נעלמה מן המרקע כאילו לא הייתה. שבעה תושבי ישראל, בהם ילד אחד בן ארבע, ו-67 חיילים ישראלים נהרגו במהלך המבצע. למעלה מ-2,100 בני אדם נהרגו בעזה באותם ימים, בהם 518 ילדים ו-296 נשים לפי נתוני ארגון זכויות האדם אל-מיזאן הפועל בעזה. אחרי חודשיים כאלה החושים קהים והרצון לשכוח משתלט. קשה לחשוב על מוות אחד כעל עולם ומלואו כשמספר המתים חוצה את האלפיים.

ובכל זאת, אירוע אחד דווקא מימי הלחימה הראשונים שב ועולה בזיכרון. ב-16 ביולי נהרגו ארבעה ילדים בגילאים 9-11 ששיחקו בחוף הים בעזה כתוצאה מהפצצת צה"ל. כשהתבקש להגיב לאירוע, אמר דובר ראש הממשלה, מרק רגב, כי הסיפור של ארבעת הילדים הוא "טרגדיה". טרגדיה, כאילו מות הילדים היה בלתי נמנע, מחוץ לשליטת ישראל ולכן גם מחוץ לאחריותה.

את מותם של ארבעת הילדים האלו בזמן המדויק שבו מתו אמנם לא היה אפשר לצפות בוודאות. אך הכתובת של מותם של ילדים והורים בעזה הייתה ועודנה על הקיר. המוות הזה אינו "טרגדיה" בלתי נמנעת, ביטוי לכוחו של הגורל האכזר, אלא תולדה של החלטות ובחירות צבאיות ומדיניות. אותן בחירות החורצות שוב ושוב את גורלם של בני אדם בעזה ובישראל. העובדה שרבים מאיתנו שבו לשגרה אינה עוצרת את שעון החול עד ל"טרגדיה" הבאה. כדי להבין זאת, יש רק להעז להתבונן אל העשור האחרון בכנות, עדויות של חיילים רבים ששירתו בעזה בתקופה הזו מלמדות כי בהעדר שינוי מדיניות מהותי ה"טרגדיה" בו תבוא.

> חיילי צה"ל הרגו ארבעה ילדים על חוף ים בעזה

חוף הים בעזה אחרי ההפצצה שהרגה את ארבעת הילדים (אן פאק / אקטיבסטילס)

חוף הים בעזה אחרי ההפצצה שהרגה את ארבעת הילדים (אן פאק / אקטיבסטילס)

ב-2004 סיפר לי חייל משוחרר את סיפור מותם השרירותי של ארבעה ילדים אחרים שנהרגו בנובמבר 2001, שלוש עשרה שנים לפני ארבעת הילדים על החוף. פלסטינים היו מנצלים את המחסה שהעניקו חומרים באתר בניה סמוך להתנחלות נווה דקלים ויורים על ההתנחלות ועל המוצב הצבאי הסמוך לה. אתר הבניה שכן בסמוך לבית ספר וילדים היו עוברים בו כל יום בדרכם. כדי לפגוע ביורים, הסביר החייל, הוחלט להטמין מטען שיראה כמו שק מלט בין השקים האמיתיים, ולמרות שתכננו להפעיל את המטען מרחוק נוסף אליו גם גלאי תנועה המפעיל אותו באופן אוטומטי בנגיעה.

"אנחנו התרענו", הוא אמר, "ברגע שנוגעים בזה זה מתפוצץ. יום למחרת עברו בדרך שם ילדים לבית ספר, אחים, ארבעה אחים, דרכו על אחד משקי המלט ונהרגו כולם… כל מי שהיה שם ידע שזה יקרה". למרות שהוא וחבריו התריעו בפני הקצין בשטח על הסכנה, המטען הושאר במקום והתוצאה הבלתי נמנעת לא איחרה להגיע. מאז לא למדנו דבר. אז והיום, ה"טרגדיה" של עזה נותרה הזלזול הבלתי נסבל שלנו בחיי אדם.

שני הרוגים כל לילה

בחודש מרץ 2002 נרצחו יותר מ-100 אזרחים ישראלים. בעקבות זאת, יצאנו למבצע חומת מגן בגדה המערבית ובעזה. קצין בחיל הים שפיקד על ספינה שנשלחה להשתתף במבצע בעזה העיד לאחר שחרורו על האווירה בחייל באותם ימים. "הייתה הרגשה שיש אור ירוק", הוא סיפר. בפורום רחב של הכנה למבצע סגן מפקד חיל הים אמר לנוכחים "אני רוצה שני הרוגים כל לילה… אני רוצה לפחות שיהיה שני מחבלים כל לילה מהחוף".

באחד הלילות זיהו הוא ואנשיו בחוף סודניה שמצפון לנמל עזה מדורה, סביבה ישבו כמה אנשים ואליה הגיע אדם שקודם לכן החזיק נשק בפטרול סמוך. הם לא ידעו מיהם האנשים, מה גילם, האם הם אזרחים או חמושים. למרות זאת, לאחר בירור קצר עם כוח שייטת ששהה באזור קרוב יותר לחוף וטען שמדובר בחמושים, הקצין המליץ על המדורה כמטרה לירי וההמלצה התקבלה על ידי הדרג הפוקד על הספינה, אז מפקד בסיס אשדוד.

"אני רציתי לירות", סיפר הקצין בעדותו, "ספינה של חיל הים הרבה זמן לא השתתפה ככה, לא הורידה מחבל, וזו הייתה הזדמנות, כולנו היינו מאוד נרגשים". בדיעבד אותו קצין הבין שהוא וחבריו לא ידעו על מי הם יורים, זיהוי ממשי של חמוש אחד הביא להפללה של כל החבורה שישבה על החוף. "סבירות גבוהה שהיה שם ילד בן 12 שחיכה עם הנרגילה על החוף לאח שלו שיגיע מהשמירה ובן אדם כזה הוא לא מטרה לגיטימית", הוא אמר, "אם יגיע אלי עכשיו קרוב משפחה, אני אומר לו – אתה צודק במאה אחוז, אני אשם. הילד שלך נרצח סתם כי אנחנו רצינו להביא שתי גופות כל לילה ובמקרה הילד שלך נפל באמצע, במטרה שהייתה אפורה".

> עזה ואליפות העולם בשכחה למרחקים קצרים

קרוב משפחה של אחד מהילדים שנהרגו במחנה הפליטים אל-שאטי מתאבל במהלך הלוויה, עזה, 28 ליולי, 2014. פיצוץ שארע במחנה הפליטים גרם למותם של עשרה, רובם ילדים, ולפציעתם של כארבעים אנשים. (אן פאק/אקטיבסטילס)

קרוב משפחה של אחד מהילדים שנהרגו במחנה הפליטים אל-שאטי מתאבל במהלך הלוויה, עזה, 28 ליולי, 2014. פיצוץ שארע במחנה הפליטים גרם למותם של עשרה, רובם ילדים, ולפציעתם של כארבעים אנשים. (אן פאק/אקטיבסטילס)

לחורר רשתות דייגים

בקיץ 2005 ביצעה ישראל את "תוכנית ההתנתקות" במסגרתה פונו ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה וכוחות צה"ל ששהו בתוך גבולות הרצועה נסוגו לגבולותיה. רבים קיוו אז שהטרגדיה של עזה תסתיים אך התקווה לא התממשה. קצין חיל הים, שהיה מפקד ספינת טילים ושירת במילואים אחרי ההתנתקות, העיד על אכיפת הסגר הימי על עזה אחרי קיץ 2005.

ממנו למדתי כי בים, השינוי העיקרי לאחר ההתנתקות היה בהגברת הלחץ על הדייגים העזתים כחלק מאכיפת הסגר. ישראל מגבילה את מרחב הגישה הימי של הפלסטינים הן באמצעות מניעת מעבר בתחום שחורג ממרחק מסויים מהחוף והן באמצעות שני "אזורי חיץ" – צפוני ודרומי. ב-2006 צומצם מרחב הגישה מ-12 ל-6 מייל ימי וב-2009 צומצם שוב לכ-3 מייל ימי. בסוף אוגוסט האחרון הורחב שוב המרחב המותר לגישת כלי שיט לכ-6 מייל ימי.

הקצין העיד על האמצעים בהם משתמשים החיילים בתגובה לניסיונות של דייגים להיכנס לאזורים האסורים, נסיונות שביסודם צורך כלכלי להרחיב את אזור הדיג המצומצם, המתרוקן במהירות מדגים ואינו מספיק לפרנסת הדייגים. לדבריו, חיילי חייל הים היו מבצעים נוהל ירי לעבר כלי שיט במטרה להטביע אותו כאשר הייתה הערכה שאין עליו אנשים, קרעו רשתות שהונחו על ידי דייגים, ירו לכיוון גוף כלי שיט כאשר אלה נכנסו לשטח אסור, החרימו ספינות ועצרו דייגים. לדברי גורמים רשמיים בעזה שצוטטו על ידי גילי כהן ב"הארץ" מאז סוף אוגוסט האחרון נעצרו כ-12 דייגים על ידי צה"ל, שתי ספינות דייג נפגעו וארבעה דייגים נפצעו.

> ירי ארליטלרי הוא כמו רולטה רוסית, ואת זה אני אומר מנסיון

ארטילריה ישראלית יורה פגז לכיוון רצועת עזה סמוך לגבולה של ישראל עם רצועת עזה, 24 ביולי 2014. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

ארטילריה ישראלית יורה פגז לכיוון רצועת עזה סמוך לגבולה של ישראל עם רצועת עזה, 24 ביולי 2014. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

21 בני משפחה אחת

לשליטה הימית מצטרפת שליטה במרחב האווירי של עזה, במעבר סחורות ובני אדם אל ומתוך רצועת עזה ואפילו במערכות אדמיניסטרטיביות כמו מערך המיסוי ומערך מרשם האוכלוסין המשותף לרצועת עזה ולגדה. גם נוכחות צה"ל בתוך עזה לא פסקה – בין יוני לנובמבר 2006 יצאנו למבצע "גשמי קיץ", שכלל כניסה קרקעית לרצועה רק שנה לאחר ההתנתקות. במרץ 2008 נכנסו שוב כוחות קרקעיים לרצועת עזה במבצע "חורף חם", וכבר בדצמבר של אותה שנה יצאנו למבצע עופרת יצוקה שכלל כניסה קרקעית ותקיפה אווירית של הרצועה. גם על כל אלה חיילים מספרים סיפורים קשים.

לוחם ששירת בעזה בשנות השירות הסדיר שלו גויס למילואים ב"עופרת יצוקה" וחזר מופתע ומזועזע מהיקף ההרס המכוון. אחת המטרות המוצהרות, הוא סיפר, הייתה להשאיר את הגזרה "סטרילית", כלומר ריקה ממבנים, לקראת היום שאחרי הלחימה.

כשההרס הפך למטרה גם חיי אדם איבדו מערכם. אחד האירועים הזכורים והקשים מאותם ימים היה הרג 21 מבני משפחת סמוני בהפגזת בית בו שהו עשרות מבני המשפחה. עשרות מהם הגיעו אל הבית בהוראת כוח גבעתי שהשתלט על בית סמוך. למרות זאת, כשחמ"ל הכוח זיהה בטעות תמונת מזל"ט של כמה גברים נושאים עצים כחוליית אר.פי.ג'י. הבית הופגז ובני המשפחה נהרגו. נסיבות הריגת בני המשפחה התבררו רק לאחר חודשים בעקבות תחקיר של העיתונאית עמירה הס ושלנו. הצלבת העדויות של חיילים ושל בני משפחה ששרדו מגלה עד כמה קל היה באותם ימים להרוג אזרחים פלסטינים. קל וחסר משמעות כל כך, שאפילו החיילים שהיו במקום לא ידעו על מותם של בני המשפחה.

> "כולם היו מתים": החורבן של משפחת אבו-ג'ראד מעזה

אבלים ממלאים את המסגד במהלך ההלוויה של 26 מבני משפחת אבו ג'מעה. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

אבלים ממלאים את המסגד במהלך ההלוויה של 26 מבני משפחת אבו ג'מעה. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

אסא כשר מאשר

הקלה בהוראות פתיחה באש ממבצע למבצע, אגרסיביות עולה ואדישות לחיי אדם של אזרחים פלסטינים הביאו לאורך השנים להרג מאות ואלפי אזרחים. חייל מודיעין ששירת בזמן מבצע "עופרת יצוקה" הסביר את ההיגיון העומד מאחורי "האצבע הקלה על ההדק" – לא שנאה עיוורת אלא החלטה מחושבת. הדוקטרינה של אסא כשר, שלפיה יש ליצר מציאות של אפס סיכון לחיילים, עמדה בבסיס ההקלה בהוראות הפתיחה באש.

תחת ההוראות החדשות – כאשר החייל וחבריו צפו על אזור אליו היה אמור להגיע כוח צבאי בהמשך אותו היום וראו שני גברים שהתרחקו במהירות בשעת בוקר מוקדמת, לאחר שנראו ביחד עם קבוצה של גברים מתייעצים בחצר של בית, הגברים הפכו למטרה "לגיטימית" לפגיעה. אחד מהם, אדם שפשעו היה הליכה מהירה בשעת בוקר מוקדמת אחרי שהות עם קבוצת גברים, נורה ונהרג. "לקחנו את הסיכול הממוקד והפכנו אותו על הראש", הסביר החייל. "בשביל סיכול ממוקד צריך מידע שב"כ, אתה שולח מישהו שיוריד אדם בזמן אמת כי אתה יודע שהוא נוסע לתכנן פיגוע. פה אתה עושה הפוך, אתה קודם כל מוריד אותו ואחר כך אתה מברר".

במשנה נאמר: עשה עבירה ושנה, נעשית לו כהיתר. כלומר, החוזר על העבירה שוב ושוב, מאבד את היכולת להבחין בינה לבין המעשה הנכון, והיא הופכת עבורו למעשה שאין בו כל רע. המשפט הזה מתאר היטב את ההתנהלות שלנו הישראלים בעזה, בעודנו מוסיפים ביד אחת לשלוט ברבים מהיבטי החיים של האזרחים הפלסטינים ברצועה וביד שניה לסכן את חייהם ולפגוע בהם.

המתים לא נקטפים על ידי כוח עליון, מותם הוא המחיר הידוע של מדיניות המביאה לביטול ערך חיי אדם, בשגרה או במלחמה. עוד מלחמה לא תשנה את המציאות הזו וגם לא את מציאות חייהם של אזרחים ישראלים המתגוררים בסמוך לגבול. אם לא ניזכר באנושיות שלנו ונשאל כיצד עלינו לפעול לאורה, המוות הבא ידוע מראש ואפשר להתחיל לכרות את הקברים.

יהודה שאול הוא ממייסדי "שוברים שתיקה"

> "אני הכי מתגעגעת לבובה שלי": ילדים בעזה על הריסות חדריהם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

ואולי צריך להחיל את חוק העתיקות הפלסטיני על ישראל?

בימין טוענים שלפלסטינים אין קשר לממצאים היהודיים בגדה המערבית, ולכן צריך להעביר את האחריות לארכיאולוגיה שם לידי ישראל. אבל ליותר מ-90% מהאתרים בישראל אין קשר להיסטוריה יהודית, אז אולי שהפלסטינים ידאגו להם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf