"אני הכי מתגעגעת לבובה שלי": ילדים בעזה על הריסות חדריהם
דיוקנאות של עשרים ילדים בעזה שמספרים מה הכי חסר להם בבתיהם שנחרבו בהפצצות. פרויקט מיוחד
צילמה וכתבה: אן פאק, עריכת פרויקט: שירז גרינבאום
חדר ילדים הוא חוף מבטחים, העולם הפרטי ביותר, מגן מהעולם שבחוץ. בתיהם של ילדים אלה נהרסו בהפצצות הישראליות בקיץ האחרון. מעל 108,000 פלסטינים תושבי הרצועה הם עתה חסרי בית. מעל 18,000 בתי מגורים, הרבה מהם רבי קומות, נהרסו כליל. בסדרה זו שאלתי ילדים בעזה, החוזרים בהדרגה אל ההריסות של מה שהיה ביתם, שאלה פשוטה: למה את/ה הכי מתגעגע/ת בחדר שלך?
אני רואה אצלם את ההבנה שגם כאשר יתגברו על כל הקשיים, וגם כאשר תושלם הבנייה מחדש של הבתים, החדר לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן