חפשו את הסדקים, דרכם נכנס האור
ממעמקי האפילה שהביאה איתה השנה שחלפה, מוטלת עלינו המשימה המוסרית והפוליטית לאתר את הסדקים במכונת החורבן ולהרחיב אותם. האלטרנטיבה לייאוש היא לדמיין עתיד שבו גם ישראלים וגם פלסטינים מסוגלים לממש את מאווייהם
לא חסרים סדקים. גרפיטי על חומת ההפרדה באבו דיס (צילום: מלאני פידלר / פלאש90)
צריך סוג של עזות מצח או קהות חושים או שניהם גם יחד כדי לכתוב דבר מה אופטימי ל-2025. מבט מפוכח וריאליסטי על המצב הפוליטי בישראל, ברחוב הפלסטיני, באזור או בעולם יתקשה להיאחז בקווי עלילה ממשיים שיכולים להביא לסיומו של האסון המתמשך שאנחנו חיים אותו יומיום כבר 15 חודשים.
ממשלת הימין הפשיסטית נהנית מרוב מוצק בכנסת, והיא מחויבת לסעיפים השני והשלישי בתוכנית ההכרעה של סמוטריץ' – גירוש הפלסטינים מעזה או מחיקתם בכוח החרב אם יסרבו ללכת (על סעיף אחד, מתן אפשרות לפלסטינים לחיות כאן בשקט ובשלווה תחת משטר אפרטהייד כבר פסחו, הוא נחשב עכשיו הומאני וליברלי מדי); הצבא אינו יודע איך להחזיר את החטופים או להכריע את חמאס, אז הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות: טיהור אתני, שלפי כל הסימנים רק ילך ויתרחב, ואולי יגיע לידי השמדה מתוכנת מראש, אם הצבא יאמץ את יוזמת הח"כים להחריב את מקורות המים המזון בעזה, כפי שאימץ את תוכנית האלופים.
הרחוב הפלסטיני מפוצל ומוכה. אם בחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו פלסטינים שהאמינו שמתקפת חמאס הוכיחה שאפשר לנצח צבאית את ישראל, הרי שההרס המוחלט והשיטתי של רצועת עזה – יחד עם ההתקפלות של חיזבאללה והקריסה של משטר אסד ו"ציר ההתנגדות" באופן כללי – פיזרו את האשליה הזו. חמאס לא מסוגל להכיר בפשעי המלחמה שלו ב-7 באוקטובר, וגם לא בכך ששיכרון הדם שלו המיט אסון על עזה. הוא גם לא מסוגל למצוא דרך להגיע לסיים את המלחמה, להוציא את הצבא הישראלי מהרצועה ולהתחיל בשיקומה. אבו מאזן בוודאי שלא יכול לקדם רעיון של מדינה פלסטינית מול ממשלת ישראל הנוכחית, וקשה לראות איך הפלסטינים מצליחים לגבש אסטרטגיה חדשה ויעילה לשחרור לאומי.
השנה שחלפה היתה קשה מאוד למי שהאמין שארה"ב הטובה והמיטיבה תחלץ אותנו מהמלחמות חסרות השחר שישראל מנהלת. השנה למדנו שארה"ב היא לא רק משענת קנה רצוץ בהקשר הזה, היא אבן היסוד שעליה המלחמות של ישראל בנויות. לא היתה השמדה בעזה, אלמלא תמיכת הממשל של ביידן. הממשל של טראמפ מאיים להיות גרוע יותר. גם את אירופה מאיימת לכסות עננה שחורה-חומה, ימין נוצרי רדיקלי שרואה בישראל את מי שנושאת על גבה את משא האדם הלבן מול המזרח הברברי.
"צלצלו בפעמונים שעוד יכולים לצלצל", שר לאונרד כהן, "בכל דבר יש סדק, ככה נכנס האור". או במילים אחרות, מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לזהות היכן נמצאים הסדקים במה שבמשך ימים רבים מאוד בשנה שעברה, במשך שעות רבות ביממה, נראה כמו מבנה אטום שרק אפלת ההרג וההשמדה שוררת בו. ולא פחות חשוב, וכנראה יותר מסובך, כיצד אפשר להרחיב את הסדקים האלה כדי שייכנס האור שיגרש את החושך, כפי ששרים בחנוכה.
והסדקים לא חסרים. הראשון, והוא כבר רחב למדי ממילא, הוא האמון הציבורי בנתניהו ובשותפיו הקואליציוניים. בבחינה לאחור, קשה לשים את האצבע מה בדיוק היה בחוקי "הרפורמה המשפטית" של יריב לוין שלא רק שעורר התנגדות עזה, אלא גם יצר תחושה אצל חלק גדול מאוד מהיהודים בישראל, כנראה הרוב, לפי הסקרים, שעצם דרך החיים שלהם נמצאת בסכנה, שמדובר בהפיכה משטרית שהם לא יוכלו להשלים איתה.
עם כל מה שקרה כאן מאז 7 באוקטובר, ביטול עילת הסבירות נראה עכשיו כמו זוטות. ובכל זאת, מאות אלפי אנשים היו מוכנים לשלם מחיר גבוה – כולל מעצרים ומכות משוטרים – כדי למנוע אותו ועוד חוקים אחרים. "דמוקרטיה או מרד", הם קראו. הם אפילו העזו לקרוא תיגר על קודש הקודשים של החברה היהודית, השירות במילואים. נכון, ברובם המוחלט הם לא עמדו על הקשר הישיר בין שלילת זכויות הפלסטינים, בשטחים הכבושים ובתוך ישראל, ובין דיכוי הדמוקרטיה ליהודים, אבל נראה שרבים מהם הבינו שיש קשר בין השחיתות, הגזענות ו"המשיחיות" (מושג שהפך לביטוי גנאי פופולרי מאוד בקפלן) של הקואליציה הנוכחית ובין האיום על הדמוקרטיה.
אחרי 7 באוקטובר, המפגינים האלה נהרו למילואים, ואת הסרבנים לשרת את פשעי המלחמה בעזה אפשר לספור בדיוק על אצבעות שתי ידיים. אבל הקרע שנקרע במהלך 2023 לא התאחה. אם כבר, הוא העמיק. הסקרים ששוב ושוב מראים שרוב הציבור הישראלי מאמין שנתניהו מסכל עסקה לשחרור החטופים ולסיום המלחמה בגלל השיקולים הפוליטיים שלו הם תוצאה ישירה של השבר הזה שנוצר במהלך המחאה נגד ההפיכה המשטרית, ואפילו קודם לכן. ובאופן שעשוי להפתיע, מאז הפסקת האש בלבנון, "הניצחון" על חזבאללה וקריסת משטר אסד, התמיכה בממשלה יורדת במקרה הרע (לנתניהו), או לא גדלה במקרה הטוב. את הסדק הזה בין נתניהו וממשלתו ובין נתחים נרחבים מהמעמד הבינוני אפילו ההתבשמות הנרחבת מהחורבן בעזה לא מצליחה לתקן.
את הסדק הזה בין נתניהו וממשלתו ובין נתחים נרחבים מהמעמד הבינוני, אפילו ההתבשמות הנרחבת מהחורבן בעזה לא מצליחה לתקן. הפגנה למען שחרור החטופים ליד הקריה בתל אביב, ב-4 בינואר 2025 (צילום: איתי רון / פלאש90)
גם בעניין הזה, ההתבשמות מההרס בעזה, נפער סדק. משה (בוגי) יעלון, בשר מבשרו של הממסד הצבאי-ביטחוני, קרא לחורבן השיטתי של צפון הרצועה בשמו: טיהור אתני. הוא לא חזר בו, למרות כל הלחצים. התחקירים של יניב קובוביץ' ב"הארץ" על קצין בכיר בציר נצרים שהפך את האוגדה שלו למיליציה של הרג והרס לא היו באים לעולם אלמלא קצינים באוגדה היו חשים אי נחת ממה שהם עושים. גם העובדה שהניו יורק טיימס הצליח לדובב 100 חיילים וקצינים, שאישרו את התחקירים שפרסמנו ב"שיחה מקומית" ומגזין 972+ לגבי אישור הרמות המפלצתיות של "נזק אגבי" לאזרחים פלסטינים ולגבי החישובים הסטטיסטיים המופרכים ששימשו את הצבא בהתקפות בעזה, ייתכן שנובעת מאותו מקום. אנחנו ב"שיחה מקומית" וגם העמיתים ב"הארץ" יכולים להיות גאים שעזרנו לפעור את הסדק הזה. זה רק מוכיח שצריך להמשיך.
שאלת החטופים אף היא פוערת סדק בהרגל של החברה הישראלית לקדש את המלחמה, כל מלחמה. לפני 7 באוקטובר, הפקרת שבויים וחטופים נחשבה חילול הקודש, משום שעמדה בסתירה ללכידות של החברה היהודית בימי מלחמה. עכשיו בכירי הימין, מעמיחי אליהו עד בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, אומרים בגלוי שיש דברים חשובים יותר: פיטורי היועצת המשפטית, גירוש הפלסטינים מעזה או "מיטוט החמאס". זה סולם ערכים שרוב החברה הישראלית דוחה. העמדות האלה של הימין גם דוחפות את עינב צנגאוקר ובני משפחות חטופים אחרים לחדד מאוד את המשוואה: או סיום המלחמה, או התנחלויות. מיליוני ישראלים, לפי הסקרים הם מייצגים את הרוב, מאמצים את המשוואה הזו, גם אם הניסוחים שלהם לעיתים שונים זה מזה.
גם כניסתו הקרובה של טראמפ לבית הלבן לא יכולה לטייח את הסדקים בתמיכה הבינלאומית בישראל שהלכו והתרחבו מאז תחילת המלחמה. הוצאת צווי המעצר הבינלאומיים לנתניהו וגלנט היא דוגמה אחת. נתניהו, ראוי לזכור, לא העמיד אותם למבחן ולא נסע לאף מדינה החתומה על אמנת רומא מאז שהוצאו צווי המעצר, ושום מנהיג של מדינה החתומה על האמנה לא הגיע להיפגש איתו בישראל. בדיון בשאלה האם ישראל מבצעת ג'נוסייד בעזה, המתנהל בבית הדין הבינלאומי לצדק, שלפחות תיאורטית יכולת האכיפה שלו גדולה יותר מזו של בית הדין הפלילי שהוציא את צווי המעצר (כל המדינות בעולם, כולל ארה"ב וישראל, חברות בו, ומועצת הביטחון של האו"ם אמורה לשמש זרוע ביצועית שלו), עוד לא נאמרה המילה האחרונה.
נכון, הממשלות בעולם, גם מפחד השוט האמריקאי המרחף מעל ראשן אם יעזו לצאת נגד ישראל, עדיין לא שברו את הכלים ביחסים עם ישראל. יש במערב, כאמור, גם מפלגות ותנועות, בעיקר מהזן הניאו-פשיסטי, אוונגליסטי או סמכותני, שרואות בישראל מודל לחיקוי. אבל בזירה של דעת הקהל, ושלל סקרים מראים זאת, רבים במערב, ובוודאי בדרום הגלובלי, סבורים שישראל איבדה כיוון. כדאי לזכור שתנועת הסנקציות נגד דרום אפריקה התחילה מהקמפוסים ומהחברה האזרחית, ורק אחרי שהתגברה, הממשלות במערב אימצו אותה. זה בהחלט יכול להיות גם המקרה עם ישראל.
ולא פחות חשוב – חמאס הוכה צבאית ורצועת עזה הוחרבה כמעט לחלוטין, אבל הפלסטינים בעזה, למרות הקשיים הלא אנושיים, עדיין מחזיקים מעמד. הם לא ברחו. אותו הדבר גם בגדה המערבית ובתוך ישראל. התיאבון אצל הפלסטינים לפעולה צבאית נגד ישראל פחת באופן משמעותי, בוודאי בטווח הנראה לעין, אבל הם לא הולכים לשום מקום. למרות שיכרון החושים של סמוטריץ' וחבריו – או מדויק יותר לומר, הדו-קוטביות שלהם, התנודה בין אופוריה למפח נפש – ישראל לא ממש קרובה "להכריע את הסכסוך". ואם איכשהו יושג הסכם לשחרור חטופים תמורת עצירת המלחמה, אפילו לכמה חודשים, מפח הנפש בימין הגזעני-פשיסטי הישראלי עשוי להגיע למדרגות שדומות למה שהיה אחרי ההתנתקות ב-2005: תחושה כאילו היתה "הזדמנות זהב" לרוקן לפחות את רצועת עזה מפלסטינים, והיא הוחמצה.
החורבן בעזה משתק. השילוב בין האבל והזעם מול מראות ההרג ההמוני, ההרעבה והמוות מקור, ובין חוסר היכולת לעצור את מכונת ההרס הישראלית שמדי יום נוגסת בעוד שכונה, בעוד בית חולים, יוצר תחושה שלמילים אין טעם, שלפעולה הפוליטית אין טעם, שכמעט לא מוסרי לדבר על אופק פוליטי בשעות כאלה. אבל גם אם לא במודע, ייתכן שזו בדיוק הכוונה של נתניהו ושותפיו בכך שהם ממשיכים את המלחמה ללא קץ: להפוך את הדיון באלטרנטיבה לחסר טעם.
אבל הסירוב לוותר על השיח הפוליטי, הסירוב לוותר על אופק ועל אלטרנטיבה הם בדיוק ההתנגדות למכונת המלחמה, הם החובה המוסרית שלנו לקורבנות שכבר נפלו, לקורבנות שעוד ייפלו ולמי ששרדו את החורבן. לפעולות שמציבות אופק של שוויון לאומי ואזרחי בארץ הזו, של עתיד ללא עליונות וכמובן ללא כיבוש ומצור, יש משמעות פוליטית, במיוחד אם הן משותפות ליהודים ופלסטינים, אבל גם אם הן מתרחשות לחוד.
יהודים לא מעטים, קשה לאמוד את מספרם כי קולם כמעט לא נשמע בתקשורת, חשים סלידה מוסרית עמוקה ממה שישראל מחוללת בעזה, או לכל הפחות מרגישים שישראל הולכת למקום רע מאוד, אבל הם לא רואים דרך לעצור את ההידרדרות ובמקום זה בוחרים בייאוש או בהגירה. הפלסטינים בישראל בוודאי מתנגדים למלחמת ההשמדה, אבל חוששים לדבר מסיבות מובנות. בסיטואציה הזו, עצם הצגה של תמונת עתיד שבה גם פלסטינים וגם יהודים יוכלו למצוא את עצמם, יוכלו לדמיין איך הם מממשים את מאווייהם האישיים והלאומיים, היא חיונית ברגע הזה.
הסירוב לוותר על השיח הפוליטי, על אופק ועל אלטרנטיבה הם בדיוק ההתנגדות למכונת המלחמה. הרס בצפון רצועת עזה, ב-4 בינואר 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)
העיסוק בהיסטוריה הוא עיסוק בעבר המשרת את ההווה, אני מצטט מדברי ידידי העכואי אמיר פאח'ורי, ולא רק עיסוק בעבר. בהתאם, עיסוק בעתיד מדומיין הוא עיסוק שצריך לשרת את ההווה. הוא צריך לייבא השראה, אנרגיה פוליטית וחמצן מהעתיד המדומיין המתוקן להווה האסוני והמעוול. אם כך ייעשה, הרי שמדובר במעשה פוליטי, ולא בבריחה ממה שקורה סביבנו. הפעולה הזו, פעולת הדמיון הפוליטי, יכולה להרחיב עוד קצת את הסדקים במכונת החורבן. יכולה להכניס עוד קצת אור, אם נחזור לשיר של לאונרד כהן.
בתחילת דצמבר ראינו איך משטר דיכוי שהטיל את אימתו במשך 50 שנה על סוריה קרס תוך עשרה ימים. בדיעבד, אחרי שנפל, כולם מדברים על כך שהנפילה של אסד היתה בלתי נמנעת, שהוא איבד את העם, איבד את הצבא, שהמדינה שבנה קרסה, שבעלי הברית שלו נטשו אותו. אבל בזמן אמיתי, מעטים ראו את הסדקים, ועוד פחות האמינו שהסדקים האלה יכולים להפיל משטר בקלות רבה כל כך. זה לא אומר שהודות לסדקים בשלטון הימין בישראל, 2025 תהה שנה של סיכוי ותקווה ותשכיח את האפלה של 2024. זה רק אומר שבלי איתור הסדקים והרחבתם, זה בוודאי לא יוכל לקרות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
