"ישראל הגיעה מהר מאוד למסקנה שסוריה החדשה היא אויבת"

ההפתעה המודיעינית בישראל מניצחונו דומה להפתעה ב-7 באוקטובר. השליט החדש של סוריה, אחמד א-שרע (צילום: סולטאן אבו אל-מג'ד / וויקימדיה)

"אנחנו מפרקים את ציר הרשע שלב אחרי שלב. מי שמשתף פעולה – מרוויח בגדול. מי שנגדנו – מפסיד בגדול", כך אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו יום אחרי הנפילה המהירה והמפתיעה של משטר אסד ב-8 בדצמבר. אבל האם ישראל אכן רצתה בנפילתו של אסד? האם נפילתו היא הישג לישראל והאם המשטר החדש בדמשק מבשר לה טובות? שני פרשנים ערבים בכירים מטילים בכך ספק במאמרים שפרסמו בעיתון הקטרי "אל-ערבי אל-ג'דיד".

>> "האביב הערבי חזר, ואני חוזר לסוריה"

מאז הסכם הפרדת הכוחות שנחתם ב-1974 לאחר סיום מלחמת יום כיפור, הגבול בין ישראל לסוריה היה שקט מאוד. ניצחון המורדים, שישראל לא היתה מעורבות ישירות במתקפה שלהם אבל ברור שהעיתוי שלה היה קשור להתפתחויות במלחמה הרב-זירתית שמנהלת ישראל מאז ה-7 באוקטובר 2023, עשוי לשנות את היחסים בין שתי המדינות מהיסוד.

מוחמד אבו רומאן, חוקר בכיר ושר לשעבר בממשלת ירדן, מזכיר במאמרו כי מערכת היחסים של ישראל עם אסד ועם נציגי המהפכה הסורית היתה מורכבת. בין משטר אסד לישראל שררה עוינות היסטורית, שהתגברה בצל תמיכתו של אסד בחזבאללה ויחסיו ההדוקים עם "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן, אולם מצד שני היה לישראל אינטרס ביציבות משטרו של אסד. הוא כותב שלא מוגזם לטעון שההחלטה של ממשל ברק אובמה לא להתערב במלחמת האזרחים שהחלה ב-2012 כדי להפיל אסד נבעה מחשש מאלטרנטיבה אסלאמית או פונדמנטליסטית שתסכן את ישראל. בכך ישראל למעשה סייעה לאסד.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

רנדה חיידר, פרשנית לבנונית המתמחה בענייני ישראל, טוענת שנתניהו רצה בשימור משטרו של אסד. לאורך תקופת שלטונם של אסד האב והבן, לא העז הצבא הישראלי לתקוף את הצבא הסורי ושמר על ההסכמים שנחתמו עימו. בשנים אלו נעשו ניסיונות לנהל משא ומתן לשלום עם סוריה. לפי המתווך האמריקאי פרד הוף, נתניהו ובשאר אל-אסד היו קרובים ב-2011 להסכם שלום, שכלל נסיגה מהגולן, ונקודת המחלוקת האחרונה נגעה לסימון הגבול באזור נהר הירדן.

אבו רומאן מודה שמערכת היחסים בין ישראל לסוריה של אסד לא היתה טובה, אבל לטענתו מערכת היחסים של ישראל עם סוריה החדשה מורכבת וסבוכה יותר ממה שחושבים. זאת בניגוד לטענות שהשמיעו בכירים בעולם הערבי, ולפיהן נפילת אסד והחלפת השלטון בדמשק הן ניצחון לישראל.

חלק ממדיניות של כיבוש. כוחות צבא ישראליים בצד הסורי של הגדר ברמת הגולן, דצמבר 2024 (צילום: ג'מל עוואד / פלאש90)

חיידר טוענת כי מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, העדיפה ישראל לשבת על הגדר. מעשית פירוש הדבר הוא שהיא תמכה בהישרדותו של משטר אסד. בתקופה מסוימת של המלחמה, יצרה ישראל קשרים עם קבוצות חמושות סוריות, פתחה בפניהן את גבולותיה וטיפלה בפצועים שלהן, אבל זה היה ניסיון מוגבל מאוד, ולא ניתן להשליך ממנו על יחסה של ישראל לשליטים החדשים בדמשק.

לפי חיידר, ישראל הופתעה ממתקפת הבזק של כוחות האופוזיציה הסורית ומהצלחתם להפיל את משטר אסד תוך ימים ספורים. לדבריה, ההפתעה הזו בישראל דומה להפתעה ממתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, והיא הזכירה לישראל את הכישלון המודיעיני והמבצעי שלה מול אותה מתקפה.

ישראל, אומרת חיידר, לא חיכתה זמן רב כדי להחליט ששליטיה החדשים של סוריה שלאחר אסד הם אויביה. היא נחרדה מהצלחתם להפיל את משטרו של אסד תוך 11 ימים ולכן מיהרה לצאת לתקיפות מנע רחבות היקף, שהשמידו תוך שלושה ימים את השאריות של היכולות הצבאיות האוויריות והימיות של צבא סוריה ואת מרכזי המחקר הצבאיים, בתואנה שהיא מבקשת לחסל את מאגרי הנשק הכימי שהסתיר משטר אסד.

ישראל נכנסה לאזורים נרחבים ברמת הגולן הסורית והכריזה על קריסת הסכם הפרדת הכוחות מ-1974. בכך, טוענת חיידר, ישראל למעשה הכריזה מלחמה על סוריה החדשה תוך ניצול "רעידת האדמה" הפוליטית בסוריה, נסיגת הכוחות האיראניים והימנעותה של רוסיה מהתערבות. לפלישה הישראלית לסוריה היו תואנות ביטחוניות, אומרת חיידר, אבל מטרתה העיקרית של ישראל היא לגרום לפגיעה צבאית, פוליטית ומורלית מקסימלית למנהיגי סוריה החדשים.

חיידר סבורה כי ישראל תשאף לנצל את חולשתו של "ציר ההתנגדות" ולפגוע בשלוחותיה של איראן בכל האזור כדי שתוכל להתמקד במאבק נגד תוכנית הגרעין האיראנית. היא תשאף למנוע מחזבאללה להתחמש מחדש ולנתק את עורקי אספקת הנשק מאיראן דרך סוריה.

אבו רומאן כותב כי אחרי המלחמה בעזה, ישראל יצאה לראשונה למלחמה גדולה נגד איראן וזרועותיה. משטר אסד היה הבטן הרכה בציר הפרו-איראני, טוען אבו רומאן, מפני שאסד חשש שיהיה הראשון לשלם את המחיר במלחמה אזורית בשל שבריריות משטרו הפוליטי. לכן הוא ניסה לשמור על עמדה נייטרלית, אך דווקא עמדה זו החמירה את מצבו.

לפי אבו רומאן, אף על פי שישראל שמה לה למטרה להחליש את הציר הפרו-איראני, אין פירוש הדבר שהיא חפצה בשינויים המהותיים שחלו בסוריה עם נפילת משטר אסד. ההתנהגות התוקפנית של ישראל כלפי סוריה, הוא טוען, יש בה כדי להצביע על כך שהיא לא ציפתה לתרחיש כזה. ייתכן שהיה לה מידע מודיעיני על הסדרים שבהם היו מעורבות טורקיה וכוחות האופוזיציה הסוריים, אולם הקריסה הטוטלית והמהירה של משטר אסד העמידה אותה בפני דילמה אמיתית, שכן שהיא אינה יודעת הרבה אודות האלטרנטיבה החדשה.

למנוע פילוג פנימי. הקהילה הנוצרית חוגגת את חג המולד בדמשק אחרי נפילת המשטר, דצמבר 2024 (צילום: אסד סוריה / פלאש90)

אבו רומאן אומר שישראל מקווה שטורקיה, קטר וכוחות אזוריים אחרים, בסיוע אמריקני, ימסגרו את הסצנה הסורית באופן שלא יציב איום על הביטחון האזורי. באותו זמן ישראל תדאג לכך שלא יהיו קבוצות אסלאמיות עוינות על גבולותיה.

חיידר טוענת שהכניסה הישראלית לשטח סוריה היא בגדר פלישה, הפרה בוטה של ההסכמים ופגיעה בריבונות הסורית. לדבריה, מהלך זה הוא חלק אינטגרלי ממדיניות הכיבוש של ישראל בגדה המערבית ובעזה, שנועדה לא רק להשתלט על האדמה אלא לעקור את האוכלוסייה הילידית בחבלי ארץ אלה ולהחליפה באוכלוסייה של מתנחלים יהודים. גם בדרום לבנון וגם בגולן הסורי, היא כותבת, ישראל נוהגת ככוח כיבוש צבאי תוך התעלמות מכל ההחלטות הבינלאומיות, בתמיכה אמריקאית.

חיידר גם מוסיפה כי הדמיון בין האידאולוגיה של הכוחות הפוליטיים האסלאמיים החדשים בסוריה לבין האידאולוגיה של תנועת חמאס, שהיא שלוחה של האחים המוסלמים, מעורר חשש בישראל. נכון שארגון "החזית לשחרור א-שאם" ומנהיגה אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני) באים מרקע ג'יהאדיסטי סלפיסטי קיצוני יותר משל חמאס ושל האחים המוסלמים, אבל חוויית המלחמה של ישראל מול חמאס לימדה אותה לקח. היא אמנם הצליחה לחסל את חמאס מבחינה צבאית, אבל גילתה שאי אפשר לחסל הרעיון שמייצג חמאס. מכאן נובע החשש מאחמד א-שרע.

אבו רומאן תוהה מדוע א-שרע לא הגיב למהלכים הצבאיים שנקטה ישראל. לטענתו, מי שחושב שקבוצות אלו כמו הקבוצה של א-שרע אינן יודעות לנתח את המציאות בצורה רציונלית – טועה. א-שרע מודע היטב לטיב הקשר בין ישראל לארה"ב. הוא מחויב לבריתות אזוריות ומודע לחולשתו מול הגורמים האלה, לפחות בזמן הנוכחי. לכן סביר להניח שלא ימהר לצאת לעימות עם ישראל, כי העדיפות הראשונה שלו היא התמודדות עם הסיכונים ועם האתגרים העצומים הרובצים לפתחה של סוריה, כולל הסכנה לחלוקה או למלחמה פנימית.

ע׳אזי אבו ג׳יאב כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת