חובש קרבי מסרב לחזור לצבא: לא מוכן לעצום עיניים מול הפשעים

"הפסקנו בצורה מכוונת לפעול על פי ערכים של שמירה על זכויות אדם". הסרבן נטע לנס ארבל (צילום: נורי מגן)

נטע לנס ארבל התייצב ביום ראשון בבוקר בבסיס צבאי בדרום הארץ, והכריז על סירוב להתגייס לצבא במחאה על המלחמה והכיבוש.

ללנס ארבל, בן 24 מעמק חפר, יש פרספקטיבה מעט שונה מסרבני גיוס אחרים, מכיוון שהוא כבר מכיר את הצבא מבפנים. אחרי שנת שירות הוא התגייס לשנה, שירת כחובש קרבי, ואז עבר לעתודה ולמד סיעוד במשך שלוש שנים. לאחר מכן גיוסו נדחה מסיבות רפואיות, והוא החל להיות פעיל בהגנה על פלסטינים בגדה מאלימות הצבא והמתנחלים, ואחרי 7 באוקטובר החליט לסרב. לנס ארבל סיפר ל"שיחה מקומית" כי הפעילות שלו בגדה השפיעה עליו עמוקות.

כשהגיע לעיר הבה"דים, לשם זומן כדי להתגייס, ליוו את לנס ארבל מפגינים מרשת מסרבות וחבר הכנסת עופר כסיף. הוא הצעיר העשירי שמסרב פומבית לגיוס חובה מאז תחילת המלחמה. כיום נמצאים עוד ארבעה סרבנים במאסר או בין תקופות מאסר: איתמר גרינברג, שנשפט עד היום ל-150 ימי מאסר; יובל מואב שנשפט ל-125 יום; ועידו עילם וסול בכר צליק, שנשפטו ל-30 יום כל אחד. מאז תחילת המלחמה הוחמרה הענישה לסרבני מצפון.

בהצהרת הסירוב שלו כתב לנס ארבל: "הערכים והפעולות שצה"ל מייצג ומבצע מתנגדות לאמות המוסר הבסיסיות על פי הן אני חי. מכיוון שאני מאמין שלא קיימת דרך בה אוכל לשרת בצבא ולא לתרום לפעולות ולערכים אלו, חלה עליי חובה מצפונית ומוסרית לסרב לגיוס. אני מקבל את ההחלטה בכובד ראש ועם קושי רב…. איני מחזיק כוונות רעות כלפי כל מי שמאמין שהשירות בצה"ל מגן על חפים מפשע, אך ברור לי שאמונה זו מתאפשרת רק על ידי דה-הומניזציה, תעמולה לאומנית ועצימת עיניים בפני הפרות של זכויות אדם ואף פשעים נגד האנושות אשר צה"ל מבצע כדבר שבשגרה".

"מתחילת התהליך שלי במערכת הצבאית התכוונתי להיות איש רפואה, להציל, לטפל ולתת מרפא לאנשים במקום לפגוע בהם. לאחר השנה האחרונה הגעתי להבנה שאף פעילות כזאת כאשר היא מתועלת על ידי צה"ל, קיימת על מנת לאפשר המשך לחימה, המשך גירוש, המשך הרס ורמיסת זכויות אדם, המשך הרג חפים מפשע על ידי הצדקות הולכות ונחלשות. איני מוכן להמשיך לעצום עיניים, לתרץ או להצדיק את הפשעים האלו. איני מוכן לתת להם גב או לאפשר להם להתבצע בשמי. אני מאמין שהחלשת הלגיטימציה של המערכת הצבאית היא האפשרות היחידה הקיימת כדי לקדם מציאות של שלום, דו-קיום, הבנה הדדית ואמונה בזכויות אדם ואזרח".

מאז תחילת המלחמה הוחמרה הענישה לסרבני מצפון. הפגנת תמיכה בסרבן נטע לנס ארבל (במרכז), מחוץ לעיר הבה"דים (צילום: רשת מסרבות)

בראיון לפני כניסתו לכלא, סיפר לנס ארבל על הסיבות שבגללן החליט לסרב, המסר שהוא רוצה להעביר, ותגובות החברים והמשפחה.

מה הוביל אותך לקבל את ההחלטה לסרב?

"תאריך הגיוס מחדש שלי נדחה בגלל סיבות רפואיות, ואז הגיע 7 באוקטובר ומה שקרה לאחר מכן, וזה שינה את הפרספקטיבה שלי לגבי כל מה שקורה. גם לפני זה לא חיבבתי במיוחד את הצבא, אבל היתה לי תקווה לאיזשהו שינוי חיובי, שכבתה מאז. הייתי שמאלן. אני מגיע ממשפחה די שמאלנית. כשהייתי ילד, ההורים שלי לקחו אותי להפגנות. אני חושב שההפגנות הראשונות שלי היו נגד מתקן הגז שרצו להקים קרוב לחופים של עמק חפר, ששם אני גר, ונגד שדה התעופה שם.

"באופן כללי, כל נושא השמירה על הסביבה הוא אחד הקווים המנחים שלי. האנשים לכאורה הכי פעלתניים ורועשים בעניין הצלת הבעלות על הארץ הם גם אותם אנשים שרוצים לחלוב את הארץ מכל המשאבים שלה ולהפוך אותה לפארק חניה. מאבקים כמו אלה נגד אסדות הגז או מפעלי ים המלח השפיעו עליי מאוד. אלה שרוצים שהמקום הזה יהיה בבעלותנו, לא רוצים לדאוג לו, רק רוצים לומר שזה שלנו.

"עניין נוסף הוא הרעיון של התייחסות לאנשים כבני אדם. עשיתי פרויקט בתיכון ב-2017 לגבי כל נושא המהגרים בישראל. אני חושב שזו אחת העוולות הגדולות שבקושי מדברים עליהן כאן, רצו לגרש אותם לאוגנדה. שני הנושאים האלה בעצם עיצבו את דרך החשיבה שלי, שמתנגדת לראות אנשים על פי רקע עדתי או לאומני".

למה בחרת לסרב בצורה פומבית וללכת לכלא? 

"אני מקווה שאנשים יקשיבו וישימו לב, שאנשים יבינו שזו תנועה נחוצה, שלא רק שהדרך שבה אנחנו מתנהלים כרגע לא מועילה, היא גם מאוד מאוד הרסנית. מבחינתי, הגענו לאן שהגענו לא בטעות. העובדה שעכשיו אנחנו שומעים כל יום על ארגון זכויות אדם חדש שמודיע בלי למצמץ שישראל מבצעת רצח עם, זה תמיד היה יכול להגיע לזה, מכיוון שאנחנו הפסקנו בצורה מכוונת לפעול על פי ערכים של שמירה על זכויות אדם.

"הערך הנעלה בישראל כבר יותר מ-30 שנה הוא שלטון, שליטה, כיבוש, עליונות. תראה מה שקורה פה עכשיו בסוריה. כולם אויבים, כולם נחותים, אנחנו צריכים להיות הכי חזקים והכי נעלים, כי זה טוב לנו לאגו. זה אחד הדברים הכי מזיקים שקרו כאן ב-7 באוקטובר. אני חושב שעבור רבים, אחד הדברים שהכי נפגע להם זה האגו הלאומי. והמשמעות היתה שאנחנו חייבים להיות הכי חזקים, ושאת כל השאר צריך להרוג. זה משהו ששמענו גם ממפקדים בצה"ל, אלופים וכדומה, זה מה שהם אומרים.

"נקודת המבט המשיחית והתעמולתית הזאת היא מה שנוצר כאשר המציאות היחידה בארץ היא מציאות של צבא, ולא מציאות של התקיימות שוויונית. זו מציאות שדורשת שנתייחס לאנשים בצד השני כלא ממש בני אדם, וזה מאוד מאוד מסוכן לדעתי".

באיזה צורה השפיע עליך מה שקרה אחרי 7 באוקטובר? 

"בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר, אמא שלי התחילה להתנדב בארגון שעוזר לפלסטינים לחצות את הגבול כדי לקבל טיפול רפואי, ואני התלוותי אליה. בשלב מסוים התחלתי ללכת לנוכחות מגינה (בקהילות בגדה המערבית; א"ז). רציתי לעזור לאנשים, לעשות משהו שמשפיע על בני אדם, ואלה הן קהילות מאוד חלשות ודלות משאבים. הייתי בעיקר בצפון בקעת הירדן, וכמה פעמים במסאפר יטא. התחלתי להתנדב שם עוד לפני 7 באוקטובר, וזה כבר קצת שינה את הפרספקטיבה שלי.

"בתקופה שאחרי 7 באוקטובר, ראיתי איך השתנה המצב. היחס הנוראי שכבר היה ניתן לראות מתחת לפני השטח, פתאום נעשה גלוי, ודרס כל מנגנון או אמצעי שהיה אמור להגן על אנשים חפים מפשע, שבסופו של דבר חיים שם על אדמות שלהם. ועכשיו, יום אחד הם יכולים לקום ולגלות שהם צריכים לעזוב את ביתם, או שגנבו להם את כל עדר הכבשים, שהוא מקור המחיה שלהם.

"יצא לי פעמיים לראות שהציתו כלי רכב של אנשים, ואף אחד לא הולך להחזיר להם את הכסף, שום דבר לא נבדק או נחקר. אחרי 7 באוקטובר, גם אם פה ושם יש הצקות, הצבא והמשטרה בעיקר מעלימים עין. פתאום כל הכוח של הצבא, המשטרה והמתנחלים נהיה מקשה אחת. זה לגמרי התאחד".

מה שראית בגדה השפיע על החלטתך לסרב?

"זה גרם לי להבין שזה יהיה צבוע מצידי מצד אחד להיות שם ולומר שאני פועל למען הקהילות האלה, למען האנשים האלה, למען שוויון בפני החוק ובזכויות אדם, ומצד שני ללכת ולהיות חלק מארגון שהמטרה המובהקת שלו היא לשלול את הזכויות של האנשים האלה, שהוא נוכחות כובשת. אפשר להעמיד פנים, אבל זה התפקיד שלו באזורים האלה ובכללי בארץ. ומכיוון שהצבא רוצה להתייחס לעצמו כצבא רגיל, הוא צריך להתייחס לאוכלוסייה שתחת מרותו כגורם עוין, וזה מאפשר להם מאוד בנוחות לאפשר את תקיפות המתנחלים, את גניבות האדמות, כי למה שתיתן זכויות לגורם עוין? הם מבחינתך אויבים, וצריך למחוק אותם או לגרש אותם.

"זה יהיה צבוע מצידי לומר שאני פועל למען האנשים האלה, ואז להיות חלק מארגון שהמטרה המובהקת שלו היא לשלול את הזכויות שלהם". הסרבן נטע לנס ארבל במהלך נוכחות מגינה בבקעת הירדן (צילום: באדיבות המצולם)

"זה בדיוק מה שקורה שם, אם בבנייה של מאחזים במקום שבו היו קהילות פלסטיניות; בהתעצמות הטרור היהודי; במעצרים מנהליים. אנשים פשוט יושבים חודשים בכלא ואפילו לא רואים שופט, וזה אנשים שאתמול דיברת איתם, שכל מה שעשו היה לעמוד במקום בזמן שהיה לידם קצין. אתה פשוט מבין שכל המערכת קיימת כדי למחוק את האנשים האלה.

"כשמגיעים למסקנה הזאת, זה אומר שאם אתה חלק מהמערכת הזאת, אתה בורג במכשיר. אני רוצה שתהיה פה איזושהי מידה של צדק. אני רוצה שהמדינה תתייחס לבני אדם כמו אל בני אדם. והצבא הוא קודם כל גורם שמשפיע על הפעולות של המדינה. אי אפשר להתייחס אליו כאל יישות לא לגמרי גשמית שפועלת בוואקום".

אחרי 7 באוקטובר השתנה גם היחס אליך ולפעילים אחרים?

"היו הרבה יותר עוינות וזלזול, התנהגות יותר אגרסיבית מצד המתנחלים, ללא ספק. היו לא מעט אנשים שחטפו מכות. זה מקום בלי חוק. המטרה של המקום הזה היא לייצר את התודעה של היהודי המשיחי המתנחל כיישות נעלה, כך שאתה לא חייב להתייחס לאוכלוסייה השנייה כאל בני אדם, כי הם פחות בני אדם ממך".

איך הגיבו המשפחה והחברים, שחלקם סיימו צבא, להחלטה שלך?

"דווקא חברים שסיימו צבא היו הרבה יותר סימפטיים אליי מחברים מהתיכון. המשפחה הקרובה שלי מאוד שמאלנית, אבל זה לא שהם שונאים גדולים של הצבא. אבא שלי סגן אלוף במילואים, שני האחים שלי משרתים. אפילו אמא שלי, שהיא הכי תומכת, גם מאוד התנגדה בהתחלה, ואמרה שזה נראה די חסר תועלת, מיותר ומזיק, וחבל לשבת בכלא. ההורים שלי מאוד מודאגים מזה. ניסיתי להרגיע אותם. מבין המשפחה והחברים שתומכים, אני חושב שאני הכי פחות מודאג ממה שהולך לקרות, אולי מכיוון שראיתי מה קורה לאנשים שמצבם הרבה פחות טוב משלי.

"עם אנשים מהמשפחה המורחבת היו לי ריבים די רציניים, והיו כמה שאיימו לנתק קשר. עם חברים מבית הספר כבר די מזמן ניתקתי קשר. זה לא שפתאום הפכתי כזה, השמאלנות שלי לא באה משום מקום, זו תמיד היתה הגישה שלי. אני חושב שזו הסיבה שחברים טובים שלי, גם כאלה שהם במרכז או אפילו בימין, דבקו בי, כי הם יודעים שזה מי שאני וזה מה שאני מאמין בו. הם השלימו עם זה, או שאנחנו כבר לא בקשר".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הסירוב שלך הוא גם מסר לפלסטינים בגדה ובעזה?

"בעזה אני אפילו לא יודע, כי זה פשוט שואה מה שקורה שם, ואין לי בעיה להשתמש במונח הזה. פשוט השמדה והשטחה שיטתית של כל יכולת לקיים חיים במקום שבו חיו כמעט 2.5 מיליון איש, היום פחות. ברמה האישית אני מאוד אשמח לדעת שאפילו פלסטיני אחד שחווה את המציאות הזאת כל יום מבין שלפחות יהודי אחד בארץ אומר – מספיק, אני לא אקח בזה חלק, ואולי זה נותן לו תקווה, אולי רק לעתיד.

"אני מקווה שזה יגיע לאנשים. כל הגורמים במדינה עושים ככל שביכולתם כדי להשתיק את התנועה שלנו. אם הם לא מתייחסים אלינו כמשוגעים אז הם מתייחסים אלינו כבוגדים, ואם לא כבוגדים אז כמטומטמים. וכל גורמי התקשורת וההפצה הקונבנציונליים כמובן לא רוצים ממש לשמוע אותנו, אז אנחנו משפיעים בדרך שלנו".

מה היית אומר לאנשי שמאל-מרכז שנרתעים מסירוב, והתגייסו בהמוניהם למאמץ המלחמתי?

"לאנשים לכאורה ליברלים היה כל כך קל בתחילת המלחמה לומר דברים כמו תנתקו להם את כל המים, האוכל והחשמל. למה? כי הם לא ממש בני אדם. למה כל כך חשוב לנו שזו תהיה קודם כל מדינה יהודית עם רוב יהודי? אנשים שהם לכאורה הכי חילונים, והכי רוצים תחבורה ציבורית בשבת והפרדה בין דת למדינה וכל זה, פתאום כשזה מגיע לסוגיה הלאומית, הקול הזה נעלם.

"כשאנחנו מתייחסים לאנשים בצד השני כלא ממש אנשים, כנחותים, אז אנחנו צריכים להיות המאסטרים הנעלים. אפילו אנשים שלכאורה מגדירים את עצמם שמאל אף פעם לא ממש התעמתו עם זה. ולכן כל כך קשה להוביל כאן תנועת שלום אמיתית, ואין דרך להתנתק מזה ועדיין להיות חלק מהצבא".

אתה חושש להיכנס לכלא באווירה הנוכחית, גם מבחינת החשיפה הציבורית וגם מבחינת השהייה בכלא עצמו?

"אישית אני לא מפחד בכלל. אני גבר יהודי בישראל, לא נראה לי שיעשו לי כלום. ואפשר לחשוב, זה באמת מינימלי לעומת כל מה שקורה פה. אני בסדר, גם אם יהיה לי שם מבאס, זה לא סוף העולם. העיקר שזה יעשה איזשהו שינוי חיובי".