התחקירים שהראו: פשעי ישראל בעזה נעשו מבחירה
ההחלטה לתקוף פעילי חמאס בבתיהם, אישור של "נזק אגבי" גבוה מאוד, שימוש בבינה מלאכותית לבחירת מטרות, אדישות לפגיעה בחטופים, ורדיפה אחרי ביה"ד הפלילי בהאג. חמש הבחירות הקטלניות שעשתה ישראל
המילה האמצעית בראשי התיבות של צה"ל היא הגנה (צבא ההגנה לישראל), והמילה האמצעית בראשי התיבות של חמאס היא התנגדות (תנועת ההתנגדות האסלאמית). שתי המילים שונות, אך משקפות תפיסה דומה ועמוקה של שני העמים, ולפיה האלימות שהם מפעילים היא תגובה הכרחית לאלימות של הצד השני. הישראלים מגנים על עצמם מפני איום חיצוני, והפלסטינים מתנגדים לכיבוש חיצוני.
>> תחקיר: בתוך המנגנון האוטומטי של ההרג ההמוני בעזה
על אף ההבדלים, ההיגיון הזה גם אפשר לשני הצדדים להתנער מאחריות מוסרית לפשעים שהם ביצעו, ב-7 באוקטובר ואחריו, שכן הם נתפסו כתגובה הכרחית לפשעים של הצד האחר.
כאשר ב-7 באוקטובר אנשי חמאס טבחו במאות אזרחים לא חמושים, וחטפו ילדים, נשים ומשפחות מבתיהם לתוך עזה, הם ביצעו פשעים נגד האנושות. הטענה כי האלימות הישראלית "אילצה" אותם לבצע את הפשעים האלו מרתיחה ושגויה. האלימות הישראלית יכולה לספק הסבר חלקי – המעשים אכן התקיימו בתוך הקשר של סגר חונק, סבבי הפגזות קטלניים, שישה עשורים של כיבוש צבאי, ופליטוּת המונית – אך לא הצדקה. גם בני אדם שחיים תחת דיכוי מסוגלים לבחור לא לרצוח אזרחים ולחטוף ילדים, ופלסטינים, שבחרו לבצע מעשים נתעבים כאלו, נושאים באחריות לפשע. יש להם סוכנות מוסרית.
לישראלים רבים, באופן מובן, קשה להתמודד עם ההקשר שבתוכו התרחש 7 באוקטובר, כי הם ראו בכך ניסיון להצדיק ולטשטש את האחריות המוסרית של מבצעי הטבח. אך כתמונת מראה, הם השתמשו באותו היגיון כדי להצדיק את האלימות הישראלית. אף שישראל הרגה בשנה החולפת פי כ-400 יותר ילדים בעזה משחמאס הרג ב-7 באוקטובר, וקיים תיעוד למעשי טבח שביצעה, האלימות הזו מוצגת כמעשה תגובה, כאילוץ שנכפה עלינו. גולדה מאיר אמרה ש"אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם". בימינו אנו אומרים אותם דברים ורק מוסיפים ש"הערבים" משתמשים בילדיהם כמגן אנושי.
התחקירים שפרסמנו ב"שיחה מקומית" מאז אוקטובר מדגימים שהפשעים של ישראל בעזה הם לא תגובה, אלא בחירה. בחירה אקטיבית במדיניות אש ספציפית, נקמנית ואכזרית. מדיניות זו מורכבת מחמש בחירות שונות.
הבחירה הראשונה, שהיו לה את ההשלכות האנושיות הקשות ביותר, היתה להפציץ באופן המוני, מהאוויר, בתי משפחות בעזה, שבהם ומהם לא התנהלה פעילות צבאית, אך שהו בהם פעילי חמאס. ב-2002, כאשר הצבא הפציץ את ביתו הפרטי של סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, והרג 14 אזרחים, בהם 11 ילדים, עם פצצה במשקל של טון, המעשה עורר ביקורת ציבורית רחבה. יוסי שריד כינה את ההפגזה "טרור של מדינה".
בשנה האחרונה שררה דממה. המדיניות הזו, שנתפסה לפני כשני עשורים כיוצאת דופן באלימותה, הפכה בהדרגה לדפוס פעולה שגור של הצבא, וקיבלה תפנית אכזרית במיוחד בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר, כאשר הצבא אישר להפציץ מאות ואלפי בתים פרטיים כאלו, גם אם המטרה היתה פעיל חמאס זוטר ביותר, שהחשיבות הצבאית שלו כמעט אפסית.
בתחקיר שפרסמנו באפריל השנה אמר מקור מודיעיני, שבמקרים רבים על הבתים הפרטיים האלה הופלו פצצות "טיפשות", שהקריסו בניין שלם על יושביו. "בדרך כלל זה לא בית קומה אחת, זה פלוס שתיים, בית רב קומתי. הפתיע אותי שהתבקשנו להוריד בית כזה בגלל חייל שטח, שהחשיבות שלו ללחימה והתחליפיות שלו היא כל כך נמוכה… באופן פרדוקסלי, יוצא שרוב מי שהרגת אלו נשים וילדים".
ההחלטה להתקיף בתים פרטיים היתה כנראה אחת הסיבות לכך שיותר מאלף משפחות בעזה נמחקו כמעט לחלוטין ואלפי ילדים נהרגו. מנתוני האו"ם עולה שבחודש הראשון למלחמה, יותר ממחצית מההרוגים, 6,120 בני אדם, הגיעו מקבוצה של 1,340 משפחות. זו הייתה בחירה. "לא עניין אותנו להרוג את הפעילים הצבאיים (של חמאס) רק כשהם במבנה צבאי, או בפעילות צבאית. להפך, צה"ל הפציץ אותם בבתים בלי חשבון, כאופציה ראשונה", הסביר מקור מודיעיני אחר בתחקיר. לדבריו, משום שמבחינה מודיעינית פשוט יותר לאתר אנשים בבתיהם מאשר במנהרות או בנכסים צבאיים, היה יותר קל לפגוע בפעילי חמאס בבתיהם.
הבחירה השנייה הייתה לאשר הריגה של עשרות אזרחים בכל בית שהופצץ, באופן שרוקן את המונח "נזק אגבי" מכל משמעות. יאיר לפיד אמר בהקשר הזה ב-2005 אחרי תקיפה ישראלית שפגעה בילדים בעזה: "אם אתה הורג מספיק ילדים, זה מה שהפכת להיות: הורג ילדים. כמה פעמים נוכל להגיד לעצמנו שזה לא בכוונה? אחרי כמה פעמים נצטרך להודות שזה מה שנהיה מאיתנו: אנשים היורים למקומות שבהם יש ילדים".
התחקיר באפריל חשף את האופן שבו ישראל תקפה במודע אזרחים וילדים בהיקפים גדולים הרבה יותר מאלו שדיבר עליהם לפיד. התקבל אישור עקרוני להרוג עד 20 אזרחים "לא מעורבים", אישור המכונה בצבא בשם מדרגות נז"א, כאשר המטרה היתה להתנקש בפעיל חמאס זוטר.
בתקיפות נגד בכירים בחמאס, שבדרך כלל לא שהו בבתיהם אלא במנהרות, אושר להרוג מאות בני אדם לטובת פגיעה באחד מהם. כך, למשל, לפי מקורות בצבא, אושר להרוג 300 אנשים כדי לתקוף את איימן נופל, מח"ט מחנות המרכז, ב-17 באוקטובר. מקור במודיעין, ששירת בהתארגנות מיוחדת של אמ"ן ושב"כ שהוציאה לפועל תקיפות אלו נגד בכירים, תיאר זאת כ"מחיקה של שכונות שלמות" מעל פני האדמה כדי לנסות להרוג אדם בודד שנמצא מתחתיה.
חישוב "הנזק האגבי" בכל התקיפות האלו, אם נגד זוטרים, אם נגד בכירים, נעשה באמצעות הסתמכות על תוכנות אוטומטיות וסטטיסטיות, שלא היו מדויקות. הזילות בחיי אדם הייתה כה גדולה שלעיתים קרובות בית הותקף לפנות בוקר בלי לוודא שיעד התקיפה, שאותר בתוכו כמה שעות קודם לכן, עדיין נמצא בפנים.
הבחירה השלישית הייתה לאשר שימוש מסיבי בתוכנת בינה מלאכותית כדי לסמן מטרות בקצב מהיר באופן שלעיתים החליף שיקול דעת אנושי, ומתוך ידיעה מלאה שהדבר יוביל מדי פעם להפיכתם של אזרחים שאין להם קשר ללחימה למטרות. תוכנה אחת כזו, "לבנדר", ניתחה את נתוני התקשורת של מאות אלפי תושבים בעזה במטרה לזהות מי מהם פעיל בזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האסלאמי.
רשימה שיצרה התוכנה כללה עשרות אלפי אנשים, ומראש היה ידוע שיש לה שיעור טעות של כעשרה אחוז, כלומר לכל אדם עשירי שנכלל ברשימה הזו לא היה שום קשר לחמאס או ללא קשר בכלל לג'יהאד האסלאמי. בשבועות הראשונים למלחמה, לאחר דיונים שהתנהלו בפיקוד דרום, שונתה שיטת ה"הפללה" באופן שאיפשר לקצינים להישען על לבנדר באופן מוחלט, ללא צורך לבדוק את חומר הגלם לפיו קבעה התוכנה שאדם משויך לחמאס. תוכנות נוספות, כמו "איפה אבא", פעלו לאתר את "יעדי לבנדר" ברגע שהם נכנסו לבתיהם הפרטיים והיו במחיצת בני משפחותיהם, כדי לפגוע בהם שם.
הבחירה הרביעית הייתה להפקיר את החטופים: זה לא רק הסירוב של נתניהו לחתום על עסקה, שהיתה מסיימת את המלחמה (ואת שלטונו), אלא הנכונות של הצבא, בעיקר בשבועות הראשונים, להסתכן, באופן מודע, בפגיעה בחטופים הישראלים, כדי להשיג את היעדים הצבאיים ולהמתיק את תחושת התבוסה וההשפלה.
מקורות מודיעיניים אמרו שהצבא הפציץ בשבועות הראשונים באופן נרחב בעזה למרות שלא היה ידוע לצבא היכן נמצאים החטופים. באופן ספציפי, בשבועות הראשונים למלחמה הופצצו בתים של פלסטינים שהיה מידע שהם חטפו ישראלים, בלי להתחשב בעובדה כי ייתכן שחטופים ישראלים מוחזקים בבתיהם יחד איתם. אחד המקורות סיפר שהדברים שאמר ראש המל"ל צחי הנגבי ב-14 באוקטובר, שבוע לאחר מתקפת חמאס, ולפיהם לא יהיה משא ומתן עם חמאס לשחרור החטופים שכן "אין לנו דרך לנהל משא ומתן עם אויב שנשבענו למחוק מעל לפני האדמה", משקפים היטב את מדיניות האש ששררה בתחילת המלחמה ביחס לחטופים. המדיניות הזו, יש לומר, השתנתה לאחר מכן.
הבחירה החמישית היא לחסום את כל הנתיבים הבלתי אלימים למימוש זכויותיהם של הפלסטינים. באופן ספציפי, חשפנו בחודש מאי ביחד עם ה"גרדיאן", בהתבסס על יותר מ-20 מקורות במערכת הביטחון והמשפט בישראל, כיצד סוכנויות הביון בישראל ניהלו מבצע בן תשע שנים נגד הפנייה הפלסטינית לבית הדין הפלילי בהאג, במטרה לעצור את החקירות נגד פעולות ישראל בשטחים הכבושים. המבצע כלל ריגול אחר בכירים בבית הדין, כולל אחר התובע הנוכחי כרים חאן בזמן שביקר בישראל בחודש דצמבר האחרון, ואיומים של יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, על התובעת הקודמת של בית הדין, פאתו בנסודה.
הפעולות האלה הן רק קצה הקרחון של מלחמת חורמה שישראל מנהלת נגד הקמת מדינה פלסטינית: הפרדה של הגדה המערבית מרצועת עזה, חיזוק חמאס והחלשת הרשות הפלסטינית, מניעת דיון על "היום שאחרי" בעזה, היעדר אסטרטגיה למלחמה, סירוב לאפשר קיום של בחירות פלסטיניות, דיכוי הפגנות לא אלימות בגדה, קרימינליזציה של ארגוני זכויות אדם, ומאבק באמצעות כלים צבאיים נגד מהלכים דיפלומטיים ומשפטיים של הפלסטינים – כל אלו הם חלק מהמלחמה הזאת. חסימת הדרך למאבק לא אלים תרמה תרומה משמעותית לכך שהמאבק הפלסטיני הפך יותר אלים.
חמש בחירות אלו שעשתה ישראל, לצד בחירות רבות אחרות שלא הוזכרו כאן, הובילו להרג המוני ברצועת עזה, למחיקתה כמקום ראוי לחיים, ולזריעת חורבן ומוות באופן הנידון בבית המשפט הגבוה בעולם, בית הדין לצדק בהאג, כהפרה אפשרית של האמנה למניעת רצח עם, ג'נוסייד. החרבת הרצועה לא "נכפתה" על ישראל, ואי אפשר להצדיקה באמצעות 7 באוקטובר, כפי שאי אפשר להצדיק את מעשי הזוועה ב-7 באוקטובר באמצעות דיכוי הפלסטינים שקדם להם. לישראלים ולפלסטינים, למרות אי הסימטריה ביניהם וההבדלים העמוקים ביחסי הכוחות, יש סוכנות מוסרית ואחריות על בחירות נפשעות שלהם. הלוואי ונצליח, יום אחד, לבחור אחרת.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן