השמדת עזה: פשע נגד תרבות והיסטוריה של אלפי שנים
עזה היא אחת הערים העתיקות בעולם, ומרכז חשוב של התרבות המוסלמית, הערבית והפלסטינית, והיא עיצבה את האזור כולו. נראה שהשמדתה נועדה גם להשמיד את האבנים עצמן, כדי למחוק את העקבות הערביים והפלסטיניים שלה
מרכז האזור. העיר העתיקה של עזה, סביב 1870 (ציור: הנרי בייקר טריסטראם / המוזיאון הבריטי)
בזמן שהטנקים הישראליים מתקדמים בעיר עזה והמטוסים מפציצים אותה, מאות אלפי תושביה מנסים להימלט מהאש המתפשטת במהירות ואינה מרחמת על איש. בפניהם עומדות שלוש אפשרויות: למכור את כל מה שנותר להם כדי לנדוד מעט דרומה, כשהעלות למשפחה מגיעה לכ-5,000 דולר ואין כל הבטחה שלא יותקפו בדרך או עם הגעתם; לנסות לברוח לשכונה או אזור אחר בעיר עזה, בתקווה שיתרחש נס שיעצור את הפלישה לפני שתגיע אליהם; או להישאר במקומם ולהמתין למוות.
אחרי שהופצצו כבר האוניברסיטאות, בתי הספר, המסגדים, המוזיאונים ובתי החולים בעיר עזה, עברו המטוסים להפציץ את כל מגדלי המגורים בה, וכעת היא נכבשת ומושמדת. בזמן הזה, שבו אנשים חושבים רק כיצד להינצל או למות, לא נשאר מרחב או זמן לחשוב על מחיקת עירם, על כל משמעותה ומעמדה ההיסטורי, התרבותי והרגשי.
"יש לנו רצון עז לבכות, אבל לאף אחד אין את היכולת לבכות", כתבה פעילה מעזה. ואם אין יכולת לבכות, איך אפשר לחשוב על כך שהעיר הפלסטינית הגדולה ביותר נמחקת ברגעים אלה ממש – אחרי שנמחקה לחלוטין העיר הפלסטינית השישית בגודלה, רפיח; ואחרי שנהרסה כמעט לגמרי העיר הפלסטינית השלישית בגודלה, ח'אן יונס; אחרי שנמחקו יישובים וערים נוספים כמו בית לאהיא ובית חאנון.
העיר עזה, ב-12 בספטמבר 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)
העיר עזה, ב-16 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
לפני 1948, היתה עזה עיר מרכזית באזור שנקרא נפת עזה, שכללה את כל העיירות הסמוכות אליה. הערים מג'דל עסקלאן (אשקלון) ואסדוד (אשדוד) היו גם הן חלק מנפת עזה. תושביהן קיבלו את רוב השירותים שלהם מעזה, ורובם גורשו אליה אחרי 1948.
לדברי ההיסטוריון פרופ' מחמוד יזבק מאוניברסיטת חיפה, "בית חאנון ובית לאהיא מצפון, ח'אן יונס ודיר אל-בלח מדרום, וכל הכפרים והעיירות באזור, כולם התפתחו והתרחבו יחד עם התרחבות העיר עזה ההיסטורית, שנותרה מרכז האזור, במיוחד מבחינה תרבותית ומדעית. אחרי הסכמי אוסלו, למשל, הוקמו בה כמה מוסדות תרבות ואקדמיה, ביניהם 10 אוניברסיטאות ומכללות, שכולן הופצצו ונהרסו במלחמה הזאת.
"כפלסטינים, כערבים וכמוסלמים, אנחנו מדברים על עזה של האשם, על שמו של האשם, סבו השני של הנביא מוחמד, שקבור בה. הוא עסק במסחר, והיה מבקר בעיר כחלק מנסיעותיו ממכה שבחצי האי ערב אל סוריה. בכל התקופות בהיסטוריה, עזה היתה תחנה מרכזית, בעלת תפקיד כלכלי ומסחרי, וגם תרבותי ופוליטי. מיקומה הפך אותה לחוליה שקישרה בין מצרים, חצי האי ערב וסוריה. מכיוון שהיה לה מוצא לים התיכון, היא היתה תחנה חשובה גם ליוונים".
בספר "תולדות עזה" של ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, שפורסם ב-1943, הוא מסכם את עיקרי הדברים שנכתבו על העיר במקורות ערביים, אנגליים, צרפתיים וטורקיים. בין השאר, היא מתוארת כ"אחת הערים העתיקות ביותר שההיסטוריה הכירה. היא איננה בת מאה אחת מן המאות, ולא ילידת תקופה מן התקופות, אלא בת כל הדורות שעברו, ורעיית כל העידנים שחלפו, מיום שבו נכתבו דפי ההיסטוריה הראשונים ועד ימינו אלה" (תרגום שלי; ב"ז).
אל-עארף כותב כי ה"מָעִינים", שנטען כי הם העם הערבי הקדום ביותר שנשא את דגל התרבות הערבית באלף הראשון לפני הספירה, היו הראשונים שהגיעו לעיר עזה. הם אלה שהפכו אותה למרכז, מכיוון שהיתה תחנת סחר חשובה בין מצרים להודו. נתיב הסחר התחיל מדרום חצי האי ערב, בתימן, לשם הגיעה גם הסחורה מהודו, ומתקדם צפונה אל מכה, ית'רב (כיום העיר אל-מדינה אל-מונאוורה) ופטרה. שם התפצל הנתיב לשניים: אחד לעזה שעל חוף הים התיכון, והשני דרך המדבר אל הערים הסוריות דמשק ותדמור.
מוצא לים התיכון. ספינות דייגים בנמל בעיר עזה, ב-4 בנובמבר 2019 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
לפי אל-עארף, ההיסטוריונים הסיקו שממלכת מעין וסְבָא היו הממלכות הערביות הראשונות שהקימו את העיר עזה. ה"עַוִּים" וה"ענקים" (פלישתים), שהוזכרו בתנ"ך, היו הראשונים שהתיישבו בעזה. אל-עארף מציין בספרו כי עזה הוזכרה כבר בספר בראשית, כאחת הערים הקדומות ביותר בעולם. לפי המסופר, התיישבו בה הכנענים מצאצאי חם בן נח, והיא כבר היתה קיימת כאשר הכנענים כבשו אותה מהאמורים.
אל-עארף כותב כי הכנענים היו "הראשונים שהכניסו את גידול הזיתים לאדמה הזאת, ואת ייצור האריגים, כלי החרס והמתכות. הם המציאו את כתב האלפבית, וחוקקו חוקים ותקנות. מהם לקחו בני ישראל רבים ממנהגיהם, מחוקיהם, מרעיונותיהם, מעקרונותיהם ואף מתרבותם".
בעת העתיקה, היתה עזה תחת שלטונם של המצרים, הבבלים, האשורים, היוונים, הפרסים והרומאים. לדברי אל-עארף, תולדות עזה הן "מפוארות", מכיוון שהיא "עמדה בפני פגעי הזמן בכל צורותיהם ומאורעות הגורל בכל גווניהם, עד שלא נותר כובש מן הכובשים או פולש מן הפולשים הקדומים והמאוחרים שהיתה להם זיקה למזרח שלא התעמת עימה – או שהכריע אותה, או שהיא הכריעה אותו".
במהלך הדורות, לפי אל-עארף, השתנה גם שם העיר: הכנענים קראו לה "הזתי", בעוד שהמצרים הקדמונים קראו לה "גאזאתו" או "גדתו". במילון היווני נכתב כי במהלך הדורות נקראה העיר בשמות "איוני", "מינואה" ו"קוסטנדיה". הצלבנים קראו לה "גאדריס". אוסביוס, שכונה "אבי ההיסטוריה הכנסייתית" וחי במאה הרביעית לספירה, כתב כי משמעות השם "עזה" הוא עוז, כוח וחוזק.
בנוגע לחשיבות העיר באסלאם, אומר פרופ' יזבק: "אין ספק שקבר סב הנביא העניק לעיר עזה סמליות חשובה עבור המוסלמים מאז ימי האסלאם הראשונים, אך מעמדה הדתי חרג מעבר לכך, והיה לה תפקיד בולט בכל התקופות האסלאמיות".
אחד מהאתרים האסלאמיים הבולטים בעיר עזה היה המסגד העומרי – שנהרס כמעט לחלוטין מהפצצות ישראליות. המסגד הוקם במאה השביעית, ונחשב למסגד השלישי בגודלו בפלסטין, אחרי מסגד אל-אקצא ומסגד אל-ג'זאר בעכו. הוא נבנה על שרידי כנסיה ביזנטית, שבעצמה נבנתה על שרידי מקדש פגאני. המסגד נבנה בשלבים ובתקופות שונות, ואף הופצץ במלחמת העולם הראשונה ושוקם. לדברי יזבק, "מבחינה היסטורית, המסגד העומרי שימש בתקופות מסוימות כמוסד חינוכי, משהו הדומה לאוניברסיטה. אולי הדמות הבולטת ביותר שלמדה בו היתה האימאם א-שאפעי, אחד מארבעת האימאמים מייסדי האסכולות ההלכתיות באסלאם הסוני".
"תפקיד בולט בכל התקופות האסלאמיות". מה שנותר ממסגד העומרי, ב-12 בפברואר 2024 (צילום: עומאר אל-קטאא)
יעד לשוחרי תרבות ומדע
בתחילת השבוע הופצץ מבנה בעיר עזה שבו הוחזק האוסף הארכאולוגי הגדול ביותר ברצועה שניהל המכון הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה. לפי ארכאולוג שעבד במכון, רוב הממצאים שהיו בו הועברו למבנה אחר וניצלו. לפי הדיווחים, הרשויות הישראליות הורו ברביעי שעבר למכון לפנות את המחסן שבו נשמרו הממצאים, בקומת הקרקע של מגדל מגורים בעיר עזה, לפני שיופצץ. בעקבות בקשת צרפת, בשיתוף פעולה עם אונסק"ו והפטריארכיה הלטינית בירושלים, הושגה ארכה של כמה שעות שאפשרה את העברת הממצאים הארכאולוגיים למקום בטוח.
במחסן היו אלפי ממצאים מחמישה אתרים ארכאולוגיים שנחפרו ברצועה, ובהם כלי חרס, פסיפסים, כלי מתכת וממצאים אחרים, במיוחד ממנזר הילריון הקדוש, הרשום ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. על פי המכון הצרפתי, כל האתרים הללו נפגעו, וקיים חשש לגורל יצירות פסיפס "ייחודיות" שנותרו חשופות למרות שבריריותן.
>> הרס אתרי המורשת בעזה נמשך בקצב מהיר. "זו פגיעה באנושות"
"חלק גדול מהאתרים והחומרים ההיסטוריים בעזה הושמדו. במסגד העומרי עצמו היה שמור הארכיון ההיסטורי של העיר עזה, והוא הושמד בהפצצות. ניצל רק מה שהועבר למחשבים לפני המלחמה, ומה שנלקח החוצה מעזה ככל הידוע לי", אומר פרופ' יזבק. "העדויות ההיסטוריות שהיו בעזה ונהרסו ברובן השתייכו לתקופות שונות. ממצאים רבים בעזה היו מתקופת הממלוכים – מסגדים, מבנים ואתרים שונים. יש כ-30 אתרים ארכאולוגיים שרשומים ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו, שנהרסו כמעט לחלוטין במתקפה הזו. הדבר מוכיח שההשמדה בעזה אינה חלה רק על בני אדם, אלא נועדה גם להשמיד את האבנים ואת המורשת התרבותית הפלסטינית, ולמחוק את העקבות הערביים והפלסטיניים במקום".
לדברי יזבק, "ב-600 השנים האחרונות שמרה העיר עזה על מעמדה כמרכז כלכלי ומסחרי גדול באזור. מבחינה היסטורית עברה עזה תקופות קשות רבות. כשנפוליאון נכנס לפלסטין, הוא ביצע טבח גדול בעזה והרס חלק ניכר ממנה. אבל העיר בנתה את עצמה מחדש במהירות והתפתחה. במאה האחרונה של תקופת האימפריה העות'מאנית, העיר עזה חזרה להיות אחד מהמרכזים המסחריים החשובים ביותר. הושקעו בה השקעות גדולות והיא משכה אליה תושבים מכל רחבי האזור, ביניהם משפחות פלסטיניות עשירות ומוכרות. הדבר הפך אותה ליעד לשוחרי תרבות ומדע.
"בסוף השלטון העות'מאני, כלומר במלחמת העולם הראשונה, התחולל שם קרב גדול עם הבריטים, שהצליחו, בסופו, לכבוש את העיר. למרות זאת, תושבי עזה שמרו עד היום על בית הקברות של החיילים הבריטים. הדבר מעיד שמדובר בחברה המכבדת את מורשת האחר, גם כזה שבא לארצם ככובש וכאויב".
"חברה המכבדת את מורשת האחר, גם כזה שבא לארצם ככובש וכאויב". בית הקברות להרוגי מלחמת העולם הראשונה בעזה (צילום: Riyaah / CC BY-SA 3.0)
לעיר עזה אומנם היה צביון אסלאמי מובהק, אך גם נוכחות נוצרית שמקורה עוד בראשית ימי הנצרות. גם לכך היו עדויות ארכאולוגיות, שנפגעו בהפצצות הישראליות, כמו כנסיית פורפיריוס הקדוש, שהוקמה במאה החמישית לספירה. רבות מהכנסיות הקיימות בעיר מקורן ביוזמה של הכנסייה הלטינית מהמאה ה-19. לפי יזבק, "במסגרת היוזמה הזאת הוקמו כנסיות, וכן הוקם בית החולים (אל-מעמדאני, או אל-אהלי) הבפטיסטי (שנפגע כמה פעמים בהפצצות). עמדת אנשי הכמורה, שמסרבים לעזוב את עזה, מעידה על הדבקות הגדולה של כל תושבי העיר על כל גווניהם. זאת, אף ש-60% מהתושבים העיר הם פליטים שנמלטו אליה ב-1948 במהלך הנכבה, לאחר שגורשו מכפריהם".
לדברי יזבק, "אין היסטוריה יהודית בעזה במובן של אתרים דתיים קדומים וכדומה, אך כאשר עזה היתה מרכז מסחרי התגוררו בה כמה יהודים, מיהודי פלסטין, כקהילת סוחרים. הם חיו חיים רגילים בדו-קיום מלא, כמו כל יהודי פלסטין באותן שנים".
"דבקות הגדולה של כל תושבי העיר, על כל גווניהם". הנזק בסביבת כנסיית פורפיריוס הקדוש, ב-12 בפברואר 2024 (צילום: עומאר אל-קטאא)
נוסף לחשיבותה הדתית, העיר עזה נחשבת לאחד המרכזים הפוליטיים והלאומיים הבולטים בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית. אחרי הנכבה העיר קלטה כ-200 אלף פליטים, שהתווספו לאוכלוסייה המקומית, מה ששינה את המבנה הדמוגרפי של הרצועה, שכ-75% מתושביה כיום הם פליטים. אותם פליטים שמרו על הייחודיות של עריהם וכפריהם בשפה, במסורת ובחיי היומיום שלהם, והפכו את עזה לגורם חשוב בשימור הזהות הפלסטינית ובזיכרון הלאומי הכללי.
בשנות ה-50 של המאה שעברה בלטה עזה כנקודת מוצא להתנגדות הפלסטינית, והוקמו בה הארגונים החמושים הפלסטיניים הראשונים. בהמשך תרמה הרצועה מספר גדול של מנהיגים ולוחמים לארגוני השחרור הפלסטיניים שפעלו מחוץ לגבולותיה. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הפכה עזה למרכז עיקרי של המאבק העממי, ולאחר הסכמי אוסלו שימשה בסיס למוסדות הראשונים של הרשות הפלסטינית – בהם המועצה המחוקקת, מוסדות הנשיאות והשרים. כמו כן, יש לה תפקיד אסטרטגי כגישה הימית היחידה של כל ישות פלסטינית עתידית.
לפיכך, עזה ממשיכה להיות מרכיב מרכזי במשוואה הלאומית הפלסטינית – לא רק בשל מיקומה הגיאוגרפי או גודל אוכלוסייתה, אלא גם בשל תרומתה המתמשכת לעיצוב הזהות והמאבק הפלסטיני.
עזה הנחרבת של היום אינה רק זירת מלחמה. היא עיר שנמנית עם הערים העתיקות ביותר בהיסטוריה האנושית, שהיתה מאז ומתמיד תחנה מרכזית שמקשרת בין מצרים, חצי האי ערב והלבנט, ושבה נרקמו קשרי מסחר ותרבות שעיצבו את האזור כולו. בה נולדו והשתמרו מורשות רבות. בה הוקמו מוסדות לימוד, נכתבו דפים של מסורת דתית, ונבנו מסגדים, כנסיות ומבני ציבור שהעידו על ריבוי תרבותי נדיר.
כשהפצצות ממוטטות אוניברסיטאות, בתי חולים, אתרי מורשת ומרכזי קהילה, זו אינה רק טרגדיה אנושית של הרג וגירוש, אלא מהלך שיטתי למחיקת אלפי שנים של זיכרון מצטבר ושל זהות פלסטינית-ערבית שחיה כאן ברצף, על אף כל הכיבושים וכל הניסיונות לשבור אותה. מה שמתרחש בעזה אינו רק פשע נגד תושביה, אלא פשע נגד ההיסטוריה עצמה ונגד הזיכרון האנושי המשותף.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
