עזה: טרנספר, וגרוע מטרנספר
גם אם המפות לא סופיות, הכיוון ברור: גירוש, דחיקה וכליאה של שני מיליון הפלסטינים בעזה ב"אזורי ריכוז" זעירים בדרך אל הטרנספר. וכשטרנספר נתקע, הדינמיקה הרצחנית עלולה רק להסלים
לא ברור אם נכון לרגע זה תוכנית ההרעבה-העברה משיגה את יעדיה, אבל לא כדאי לחכות. פלסטינים ליד מרכז לחלוקת קמח בדיר אל-בלח, ב-28 במאי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
אולי חיכיתם שהפעמונים יצלצלו כשיתרחש הטרנספר, או שדובר צה"ל יגיד משהו. אבל הוא מתרחש עכשיו, ממש עכשיו. לא לנגד עינינו ממש – תמיד אפשר להביט הצידה, אבל הדיו מגיעים לבתים בישראל. הדי הפיצוצים בעזה הם הודעה אישית: הטרנספר מתקדם עכשיו. קצת כמו ההודעות האישיות שהצבא היה שולח לעזתים בימים הקודמים, של האכזריות הישנה: ביתך עומד להיות מופצץ – צא מייד. וזו לשון ההודעה המעודכנת: אזרח, אזרחית ישראל, הטרנספר מתרחש, מתקדם. ולא נינקה.
>> לא חטופים ולא הכנעת חמאס. המטרות הן כיבוש, גירוש והרס מוחלט
זה לא התחיל כמובן עכשיו, וקשה להבחין במשמעות האירועים כשהם נבלעים בזוועות של החודשים הקודמים. הוא גם לא מתקדם כפי שיוזמיו רוצים. אבל העובדה שמהלכי הטרנספר לא מביאים לתוצאה המקווה במהירות הדרושה יכולה להביא להסלמה ולתוצאה איומה עוד יותר. איך מתקדם הטרנספר? כרגע, בעזרת הרעבה והרס תשתיות חיוניות, שימוש ב"סיוע הומניטרי" כנשק והפצצות שיטתיות. על ההרעבה וההרס השיטתי התפרסמו דוחות חשובים, אבל מבצע "חלוקת המצרכים" מבלבל. הוא לא תאונה כושלת, אלא מהלך אסטרטגי.
המזון כנשק
הטבח בפלסטינים שמיהרו למרכז חלוקת המזון זעזע רבים, כי חשף את מידת האכזריות וזילות חיי אדם שאליה הגיע הצבא. אבל אירועים דרמטיים כאלה עלולים להסיח את הדעת מהעיקר: במקום מאות מרכזי חלוקת מזון שהופעלו על ידי ארגונים בינלאומיים מנוסים, הקימה ישראל ארבעה מרכזים בלבד. ארבעה מרכזים (גם אם נניח שיהיו עוד כמה) עבור יותר משני מיליון בני אדם. כך מרעיבים ומשפילים את הניצולים, שוללים מהם צלם אדם. כך לא מספקים צרכים אחרי חודשים רבים של הרס, הפצצות ומחסור.
המיקום של ארבעת המרכזים חשוב לא פחות: אחד נמצא במרכז הרצועה ושלושה ממש בדרומה, במערב רפיח. הסתכלו במפה: אין כל קשר בין מיקום "מרכזי החלוקה" לבין צורכי האנשים. חלוקת המזון לא נועדה לענות על הצרכים – היא המשך ההרעבה השיטתית באמצעים אחרים. מטרתה לקדם את "הנעת האוכלוסייה" דרומה, אם אפשר אל תוך "אזורי הריכוז". כיוון שמדובר בפשע נגד האנושות, היה הכרחי לנקוט באמצעי טשטוש: לסלק את הארגונים ההומניטריים שיכלו לספק מזון במקומות שהתושבים נמצאים בהם, ולהעביר את החלוקה לידי ארגונים עלומים, אבל האחריות למהלך ברורה.
כבר ב-11 במאי דווחו ב"מעריב" דברי נתניהו בישיבה חסויה של ועדת החוץ והבטחון, ולפיהם "קבלת סיוע תהיה מותנית באי-חזרה של העזתים שיקבלו אותו למקומות שמהם יגיעו למתחמי חלוקת הסיוע". את ההיגיון שמאחורי מבצע "חלוקת הסיוע" אישרה ד"ר עו"ד תמי קנר, מנהלת תחום משפט וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המכון הוא Thinktank ביטחוניסטי, מקורב מאוד לצבא, ושם גם מקורותיו. יש טעם להקשיב לדברי אנשי המכון כשהם מאשרים את החשדות שהביעו דיפלומטים ומשקיפים בחודשים האחרונים.
בריאיון שנערך ב-27 במאי ופורסם באתר המכון (במיוחד בדקות 8.00 עד 15.00) אישרה קנר את הידיעות, שמדיניות הצבא היא שכל מי שייצא דרומה לאחד מאתרי חלוקת המזון לא יורשה לחזור צפונה לביתו ומשפחתו. יחד עם עו"ד פנינה שרביט ברוך, לשעבר בכירה בפרקליטות הצבאית, היא גם הזהירה במאמר משותף ש"פינוי והנעת האוכלוסייה", ממש כמו קידום תוכנית ה"הגירה מרצון", יכולים להיחשב לפשעים נגד האנושות. יש בלי ספק כמה אנשים בדרגים הבכירים שחוששים שיום אחד ייאלצו לעמוד לדין.
פירוש הדברים: חלוקת המזון היא אמצעי סחיטה. ד"ר קנר גם אישרה בריאיון שלפי דעת מומחים, אם החשש הוא שחלוקת המזון בדרך המקובלת תביא לכך שחמאס ישתלט על המזון, הפתרון המתבקש הוא לחלק שפע מצרכים לכל, כך שלא ייווצר מונופול שניתן לנצל נגד האוכלוסייה האזרחית. המונופול הוא בדיוק העניין: ישראל רוצה בו לעצמה, כדי להשתמש בו נגד האוכלוסייה האזרחית. ההרעבה והחלוקה לפי תנאי הכובש הם שני אופנים משלימים של שימוש במזון כנשק.
הרעבה-העברה, העברה-הרעבה
להרעבה השיטתית של אוכלוסיות על ידי צבאות במהלך מלחמת חורמה המופנית נגד חברות שלמות יש היסטוריה ארוכה. אבל גם "הנעת אוכלוסייה" על ידי ניצול מחסור חמור והתניית הספקת מוצרים בסיסיים בציות אינה חדשה בישראל. במחקר שטרם התפרסם, מצאתי שבשנות ה-50 המוקדמות השתמשו שלטונות ישראל במניעת הספקה חיונית בראש ובראשונה ככלי נגד פלסטינים, הן פליטים והן אזרחים, ובמידה פחותה יותר אבל משמעותית – נגד יהודים (לרוב מזרחים) שהמדינה ניסתה להפוך אותם למתיישבים בסְפָר. מניעת מצרכים חיוניים והספקה מותנית שלהם הם כלי נשק אפקטיבי בדיוק משום שאינם כרוכים בירי והפצצות. מזון הוא נשק. הבטחת נתניהו שחלוקת מזון תייצר "הסכמה" לטרנספר היא ההסבר הסביר ביותר לכך שהמתנגד החריף לחלוקת מזון לערבים, השר בצלאל סמוטריץ', הפך ממש בן-לילה לתומך נלהב שלה.
הרעבה הפכה לכלי נשק לטרנספר. פלסטינים בתור לחלוקת מזון בדיר אל-בלח, ב-19 באפריל (צילום: עלי חסן / פלאש90)
לא ברור אם נכון לרגע זה תוכנית ההרעבה-העברה משיגה את יעדיה. מהדיווחים מרצועת עזה עולה שלמרכזי החלוקה מגיעים החזקים יותר – מי שיכולים ללכת קילומטרים כדי לשאת חבילת מזון לשבוע; שמזון מגיע, כמו שצפוי בתנאי מחסור קיצוני, לידי כנופיות אלימות; ושישראל לא מצליחה בינתיים לגרום למאות אלפים בצפון הרצועה לעשות את הדרך הארוכה דרומה, ובשלב זה – גם לא לכפות על האנשים לא לחזור. מי ייצא בחום הלוהט למסע ארוך להביא אוכל בלי שיוכל להביא אותו ליקרים לליבו במקום שבו הם יושבים?
האם זה אומר שהסכנה מתמעטת, שתוכנית ההעברה-הרעבה לא עובדת? התוכנית נמצאת בשלביה הראשונים. אם ניתן לה להמשיך, המצוקה יכולה בהחלט לעשות את שלה. חשוב מכך: בתנאים של טרנספר מתגלגל ובהיעדר ביקורת ציבורית ופיקוח ולחץ בינלאומיים, תגובה צפויה לכישלון אמצעי הכפייה שננקטו היא עליית מפלס ההרס והרצחנות. יש סימנים שזה מה שמתרחש בחלק הצפוני של רצועת עזה. מהדיווחים האחרונים, כמו הנתונים שאספו מירון רפופורט ואורן זיו, המטרה של ההרס השיטתי הלא-מבחין של כל תשתיות החיים ושל מספר רב ככל האפשר של בניינים היא לאלץ את התושבים לצאת בלי שיוכלו לחזור.
גם לכך אפשר למצוא אישור מפורש בדברי נתניהו שהודלפו מישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "אנחנו הורסים עוד ועוד בתים, אין להם לאן לחזור. התוצאה היחידה המתבקשת תהיה רצון של העזתים להגר אל מחוץ לרצועה. הבעיה העיקרית שלנו היא במדינות קולטות". זה חשוב: כדי לעשות טרנספר, לא מספיק לגרש אנשים. צריך לעקור אותם ולא לאפשר להם לחזור (כפי שקרה למשל לאחר 1948). זה מה שההפצצות השיטתיות, הממשיכות את גלי ההריסה של החודשים הקודמים, מאפשרות: להרוס את צפון הרצועה וחלקים אחרים שלה עד כדי כך שאי אפשר יהיה לחזור. פרויקט הטרנספר הגדול נשאר על הפרק, ושותפים לו אגפים שונים של הימין הישראלי, בממשלה ומחוצה לה.
שלושה "אזורי ריכוז"
לאן יילכו האנשים, אם לא יעמדו בלחץ הנורא? ישראל מנהלת זה חודשים מו"מ עם "מדינות קולטות" – מבחר דיקטטורות. אפשר להניח ששיקול אחד אצל ה"קולטים" הוא יציבות שלטונית ולגיטימציה בינלאומית; אחר הוא ודאי התעריף לגולגולת. אך כל עוד אין בנמצא "מדינות קולטות" – לאן מנסים להעביר את האנשים?
השלטונות מדברים על שלושה "אזורי ריכוז" ברצועת עזה עצמה. שלושה אזורים הופיעו במפה שהתפרסמה ב"טיימס" וב"סאנדיי טיימס" ב-17 במאי על סמך מקורות דיפלומטיים. המפה הזו מטעה: היא מתעלמת לגמרי מכך שמרצועה שלמה לכל אורך גבול רצועת עזה כבר גורשו התושבים והתבצע בה הרס שיטתי של המבנים. לפי הכרזות רשמיות, עזתים לא יורשו ולא יוכלו להתגורר בה.
במפה שהתפרסמה ב"הארץ" שבוע לאחר מכן, "אזורי הריכוז" קטנים עוד יותר. על פי חישוב גס, גוש עזה גודלו כ-50 קמ"ר, גוש מחנות המרכז – כ-85 ק"מ, וגוש המואסי לאורך החוף – כ-8 קמ"ר. לפני המלחמה השתוותה צפיפות האוכלוסייה בעזה הענייה לזו של לונדון. אם יצליחו לגרש-לדחוף-לכלוא את האוכלוסייה האזרחית של רצועת עזה לאזורים המסומנים במפה הזו, יידחקו למעלה משני מיליון תושבים עזתים אל תוך 40% משטחה. צפיפות האוכלוסייה תגיע ל-15,000 תושבים לקמ"ר – קרובה לזו של איי העושר והמותרות כמו מקאו וסינגפור. הם יחיו במדבר חדש, ללא תשתיות, שייצר הצבא.
אם מתבוננים במתרחש לא דרך המסמכים שמשחרר הצבא אלא דרך הנתונים שאוספים בשטח ארגונים הומניטריים, מתקבלת תמונה של גירוש מתגלגל אל תוך אזורים מצומצמים עוד יותר. הדוברים הרשמיים מקפידים לכנות אותם "אזורי ריכוז". גודלם המצומצם, מניעת היציאה והיעדר פרנסה ותשתיות מאפשרים לדבר בפה מלא על מחנות ריכוז.
אזורים שלא ראויים למחיה. הרס בצפון רצועת עזה, כפי שצולם מצידו הישראלי של הגבול, ב-15 בינואר 2025 (צילום: אורן זיו)
אין צורך לחכות ל"מפות סופיות" של המהלך. בתהליכי גירוש ועקירה מפות הן סימני דרך, לא יעדים מגובשים. הן יכולות להשתנות בהתאם לתנאים, ללחצים, ליוזמות מקומיות. מה שחשוב הוא שהן מסמנות את הכיוון הכללי שמאמצי הצבא חותרים אליו. אין גם הרבה אפשרויות לרכז מיליוני אנשים תחת פיקוח צבאי ברצועת אדמה זעירה. להדלפת מפות ותוכניות יש מבחינת הגנרלים והפוליטיקאים גם תפקיד נוסף – לבדוק את כיוון הרוח, אם מישהו מתעורר למחות, לראות כמה רחוק אפשר ללכת בלא סנקציה. יכול להיות שיצליחו לרכז את הניצולים בשלושה "אזורי ריכוז"; יכול להיות שהתוצאה הסופית תהיה אחרת. האם תרצו לחכות כדי לדעת?
טיהור אתני או גרוע מכך
יגידו חברותיי וחבריי הפלסטינים: ברור, הרי אמרנו מזמן: הנכבה היא לא אירוע, היא תהליך מתמשך. זה נכון לגמרי. אבל אסור שהדבר יגרום לנו להחמיץ את משמעות מה שמתרחש עכשיו.
ראשית, לנישול ולגירוש יש קצב משתנה: זה לא רגע, אלא תהליך היסטורי שיש בו רגעי הסלמה והאצה, ויש גם רגעים, ואפילו שנים, שבהם הוא התייצב. היו בו אפילו רגעים חשובים שבהם התרחשה שיבה, צנועה בממדיה אבל חשובה. וברגע הנוכחי אנו עדים להאצה בלתי נתפסת של התהליך.
שנית, קצב הוא לא רק עניין של זמן: האצת הקצב פירושה שמפלס האכזריות מגיע לממדים שלא נודעו. הפערים בין דחיקה לגירוש, בין טיהור אתני להשמדה נסגרים בקלות, כמעט מעצמם, כשכוחות חמושים מאיצים את התהליך ואין עוצרים בעדם. בתנאי מלחמה, בהיעדר פיקוח בינלאומי ותחת ערפל הקרב, טרנספר שנתקע יכול להתגלגל למוות המוני.
כך עובד טרנספר – והוא יכול להפוך רצחני גם ובמיוחד כאשר הוא נתקע: ההעברה ממקום למקום, פעם אחר פעם, בתוך הטריטוריה המצומצמת של הרצועה, נועדה לנתק את האנשים ממקומם ולרסק את מרקם חייהם; חלקם מתים "מעצמם", חלקם הופכים ל"בעיה" שצריך לפתור – בעזרת הפעלת עוד כוח; ההרס השיטתי יוצר מצב חדש – אזורים שאינם ראויים למחיה, ואז יש לכאורה "טעמים הומניטריים" לגירוש; וההעברה הכפויה ל"אזורי ריכוז" מייצרת תנאי חיים בלתי נסבלים.
אם יבקשו האנשים להיחלץ מהלחץ הבלתי נסבל, אפשר יהיה לנסות לפתוח את הדלת החוצה, וגם הפעם: כרטיס בכיוון אחד. או אחרת: תנאי הקיום הבלתי נסבלים בתוך "אזורי הריכוז" יכולים לעורר את האוכלוסייה ברגע מסוים להתנגד באלימות, בכל דרך. התנגשויות כאלה יכולות לייצר הזדמנות לפעולות שיטור ונקם, למעשי טבח שיחישו עוד יותר את התהליך. סביר בהחלט גם שנוכח חוסר ההצלחה לדחוק את האנשים אל תוך מכלאות הענק, לגרש אותם מרצועת עזה, או להתמודד עם המצוקה הנוראה שיצר הצבא עצמו, הדינמיקה הרצחנית תעלה מדרגה נוספת.
המאה העשרים מציעה לנו כמה דוגמאות מצמררות לרדיקליזציה המהירה שעברו כוחות חמושים בפעולתם נגד אוכלוסייה אזרחית ובחסות מלחמת חורמה. זו הדינמיקה שמקדמת לעמדות פיקוד והובלה את אלה שבאו נחושים להשמיד, בני דמותם של תא"ל יהודה ואך ועופר וינטר. כדי שנעבור מטרנספר כושל לטיהור אתני רצחני, כדי שהאסון יעלה על כל מה שראינו עד עתה – אין צורך בתוכנית מחושבת. שתיקה מספיקה.
תודותיי לעמירה הס, ליאת קוזמא, לי מרדכי, אלון כהן-ליפשיץ, חררדו לייבנר ומירון רפופורט על עזרתם והערותיהם
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
