איך השמאל מספק תחמושת למי שרודפים אותו

לשמאל יש טיעונים חזקים מאוד בנוגע למלחמה הזו ולטעויות שהובילו אליה. אבל התבטאויות מתנשאות, בוז לציבור הישראלי, ניכור והיעדר תחושת שותפות גורל פוגעים גם במסרים הטובים ביותר. אחרי שבועיים בעייתיים, ההפגנה אתמול היתה צעד בכיוון הנכון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאת: נדב לזר

כמה פעמים כבר אמרנו להם שאי אפשר לצאת למלחמה ללא אסטרטגיה. שמלחמה ללא מטרות ברורות, ללא נקודת יציאה וללא אופק מדיני היא מלחמה שאי אפשר לנצח בה באמת. שמלחמה לשם מלחמה מולידה רק עוד שפיכות דמים מיותרת. שהתבוססות ב"צדקת הדרך" ו"עליונות מוסרית" שרק אנחנו מייחסים לעצמנו יוצרת ניכור ושנאה ולא מאפשרת לבנות גשר אל הצד השני. ובכלל, שעדיפים המשא ומתן וההידברות על פני המלחמה, ושאליהם יש לחתור. כמה פעמים אמרנו את זה, לממשלה, לימין, לציבור הישראלי.

אבל האם עצרנו לומר את אותם הדברים גם לעצמנו?

השמאל בישראל נמצא כרגע במלחמה, וזו מלחמת מאסף. נדמה שאם נפסיד בה, נימחק. כבר עכשיו שמאלנים הם "עוכרי ישראל", "בוגדים" ו"חולים". הלגיטימציה של העמדות שלנו במרחב הציבורי הולכת ונעלמת, דמויות ציבוריות שמבטאות סנטימנטים שמאלניים נרדפות ומושפלות, וברחוב מתחילה להתפשט התחושה שדמנו הותר.

אנחנו עם הגב לקיר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד במלחמה הזו, אבל אנחנו מפסידים בה בכל זאת. האמת הפשוטה והעצובה היא שכמעט כל צעד שמחנה השמאל עושה מסתיים בנקודות לימין. אנחנו יפים, חכמים וצודקים? זה לא עוזר לנו אם בסופו של יום אנחנו מפסידים. צודקים ובוכים. והגיע הזמן שנעצור ונשאל למה זה קורה, ואיך כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לתרום לשינוי המגמה הזו.

> תל אביב עולה באש ותל אביב עולה באש

הפגנה בכיכר רבין (אקטיבסטילס)

הפגנה בכיכר רבין בתביעה לסיום המבצע בעזה. שמרה על טון מאופק (אקטיבסטילס)

אני מתבונן מסביבי באנשים המוכשרים, החכמים, האמיצים והמסורים שמובילים ומובילות את המחנה, בחברים הטובים שבאים להפגנות וכותבים טורים וסטטוסים ומנסים להביא לשינוי, ואני מגיע למסקנה בלתי נמנעת: בניגוד לכל מה שאנו דורשים מהממשלה ומהציבור הישראלי, כשזה מגיע למלחמה הפרטית שלנו אנחנו לרוב נלחמים ללא אסטרטגיה, ללא נקודת יציאה, ללא אופק. אנו נלחמים כדי להילחם. אנו מתבוססים בצדקת דרכנו ובמוסריותנו וכך יוצרים ניכור ושנאה במקום לבנות גשר אל מי שניצב מנגד. ואנו מעדיפים את המלחמה המיותרת על פני המשא ומתן וההידברות. וככה, כפי שאנו אומרים לימין, לא מנצחים. ככה רק מפסידים.

כמה דוגמאות מהשבועות האחרונים: ארגוני שמאל מארגנים עצרות מחאה, אבל מה שנשאר מהן למחרת זה שלט מקומם בנוסח "הרוצחים לטיס" וסרטון וידיאו של מאבטחים מגרשים מהבמה נואם שתמך בצה"ל או אב מודאג שלא שמע מבנו הלוחם מזה שבוע; אנו יוצאים להפגנה נגד פגיעה באזרחים בשני הצדדים ומה שמסתובב למחרת ברשתות החברתיות אלו שלטים שאומרים ש"צה"ל הוא צבא טרור" ושכיפת ברזל אשמה בבעיות הכלכליות של המדינה; אנשים טובים יוצאים נגד האלימות הגואה, אבל כל מה שנקלט זה שהם קראו לרוב העם "אספסוף" או השוו אותו לנאצים; בדרנית ידועה ואהובה יוצאת נגד תרבות הטוקבקים המורעלת, אבל מה שזוכרים לה זה שהיא "מתביישת בעם", והיא מוכנעת על ידי הציבור ונאלצת להתנצל. עיתון "הארץ" מביא סיקור מאוזן ומקיף במידת האפשר, אבל מי בכלל רואה אותו מבעד לכותרות המרגיזות במתכוון נוסח "הרעים לטיס" ו"אפשר להבין את חמאס" שמקוממות עליו את כל המדינה.

פעם אחר פעם אנחנו מפסידים בקרב. ונכון שיש מי שטורח להבעיר את השטח נגדנו, אבל פעמים רבות מדי אנחנו אלו שמספקים את הדלק. וזה משהו שחייב להיפסק. להביע את דעותנו ההו-כה-צודקות זה לא מספיק, כשפעם אחר פעם הן הופכות לבומרנג ומחמירות את המצב. אנו חייבים לפתח אסטרטגיה שתאפשר לדעות שלנו לבנות גשרים, ליצור קשב. אנחנו לא יכולים יותר להסתפק בהבעת דעה גרידא. אנחנו צריכים לדאוג לכך שהיא גם תישמע ותיקלט בציבור, על מנת שנוכל להפסיק להילחם איתו ולהתחיל לדבר איתו.

יש הרבה דרכים לעשות את זה, וכל אחד ואחת יכול לקחת אחריות על עצמו. אפשר למשל לבקר את פעולות צה"ל מבלי לבקר את החיילים, מבלי להדביק לצה"ל תארים מגונים, מבלי להשתמש באופן אוטומטי במונחים כמו "טבח", "פשע מלחמה" ו"רצח עם" שלרוב אינם מתאימים לסיטואציה ורק מעוררים אנטגוניזם. אפשר להביע זעזוע מתופעות שקיימות בחברה הישראלית גם בלי להתבייש בישראליות עצמה, בלי לבוז לסמלים לאומיים ודתיים, בלי להידרדר להכללות גזעניות ומבלי לנפנף בדרכון הזר.

אפשר לדאוג לאזרחי עזה בלי ליצור את התחושה שאנו אטומים לכאב של אזרחי ישראל. אפשר אפילו להביע תמיכה בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים אבל מבלי לרמוז על סבלנות יתרה וסלחנות מקוממת ללאומנים אלימים ולארגוני טרור. וגם – אפשר להוקיע את הימין הקיצוני וקריאותיו האלימות מבלי לפגוע בימין כולו. זו, למשל, יכולה להיות הזדמנות נהדרת לבניית גשרים, שהרי יש חלקים גדולים בימין שהיו שמחים להתנער מהימין הקיצוני יחד איתנו.

> אין לנו את הפריבילגיה להיות מתונים בזמן שילדים מתים בעזה. תגובה לנדב לזר

מדליקים נרות בכיכר רבין לזכר קורבנות המבצע בעזה, 26.7.2014 (צילום: אקטיבסטילס)

מדליקים נרות בכיכר רבין לזכר קורבנות המבצע בעזה, 26.7.2014 (צילום: אקטיבסטילס)

אלו ניואנסים קטנים, אך משמעותיים. הם שיקבעו אם ייבנה גשר או תפער תהום, אם ייווצר שיח או יתפתח עימות, אם הביקורת שלנו תתקבל מתוך המחנה או ממחוץ לגדר, אם שמאל יחשב לעמדה פוליטית לגיטימית או למילה מגונה.

בכל פעם שאנחנו כותבים בפייסבוק, בכל פעם שאנחנו מאשרים הגעה להפגנה, בכל פעם שאנחנו מכינים שלט, בכל פעם שאנחנו צועקים במקהלה, כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: האם מה שאני עושה עכשיו מקדם את האג'נדה שלי או פוגע בה? האם אני מקרב את הציבור אלי או מרחיק אותו? האם אני בונה גשר ומעודד הידברות או יוצר ניכור ומלבה שנאה? האם אני מנגיש את המסר לקהל הרחב או שהוא מקודד בשפה פנימית שרק חברי המחנה שלי מבינים? והכי חשוב – האם אני עושה את מה שאני עושה כי חשוב לי להתבטא, או כי באמת חשוב לי שהצד השני גם ישמע ויבין? ובמקומות בהם ההתבטאות עצמה הופכת לחשובה יותר מהעברת המסר, במקומות בהם אנו שמים את עצמנו במרכז במקום את החברה שאנו רוצים לשנות – במקומות האלו אולי מוטב לוותר על הפעולה ולחפש אלטרנטיבה בונה וחיובית יותר.

ולא, זה לא אומר להתחנף לקונצנזוס. זה לא אומר להתפשר על ערכים. גם את המסר החריף ביותר אפשר להעביר באופן שייפתח את הלב, ומצד שני, גם הטיעון ההגיוני ביותר יכול להיאמר באופן שמוביל לאטימות. מחאה שאיש לא שומע היא מחאה שלא קרתה. יש דרך שמחברת בין המסרים שלנו ובין הציבור הישראלי, וזו המשימה שלנו, ולא של הציבור, למצוא אותה. מהבחינה הזו, ההפגנה שהתקיימה אתמול, שהייתה מדויקת, מאופקת ונתנה מקום לכאב של שני הצדדים ולא התעטפה בצדקנות מנוכרת, היתה צעד חשוב בכיוון הנכון.

כמובן שאפשר לבוז לכל מה שנכתב כאן, לדבוק באופן עיקש בעקרונות ה"קדושים" שלנו, ולהילחם בכל מחיר, גם אם זה יוביל להתאבדות קולקטיבית. אבל אני באופן אישי הייתי מעדיף להשאיר את אתוס מצדה לאחרים. אנחנו שמאל? אז הגיע הזמן שנתנהג כמו שמאל. די למלחמה שלנו בציבור הישראלי. הגיע הזמן לאסטרטגיה שמובילה להידברות, ולשלום.

נדב לזר הוא מוזיקאי ועורך וידיאו

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

נלחם כל חייו נגד גזענות על כל סוגיה, ועכשיו מדביקים לו תווית של אנטישמי. ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור (צילום: Party of European Socialists)

קורבין לא אנטישמי. הוא על הכוונת כי הוא רוצה להציל את העולם

פריבילגים, איסלמופובים ואפילו אנטישימים מקדמים במרץ את הטענה שקורבין אנטישמי. אך מה שמפחיד אותם באמת זה שלראשונה זה שנים, מוצגת אלטרנטיבה למשטר ההרס הניאו-ליברלי. לכן צריך לקוות שקורבין ינצח ביום חמישי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf