המכינות הקדם צבאיות: לדבר על הכיבוש, רגע לפני הגיוס

דווקא המכינות הקדם-צבאיות, שכביכול קשורות למערכת הביטחון, הפכו למוסדות היחידים שבהם בני נוער יכולים לדבר על כיבוש בלי שהם או המדריכים שלהם יחטפו פטיש על הראש. ככה זה שמערכת החינוך מפחדת לדבר פוליטיקה 

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאז אסון השיטפון בנחל צפית, הפיד (השמאלני) שלי מתחלק לשניים. בערך מחצית מהפוסטים מוקיעים את תרבות "הסמוך" והזילזול בחיי אדם ובאיתני הטבע מצד ראשי מכינת "בני ציון" ומצד המכינות הקדם-צבאיות בכלל, והחצי השני תולה את הזילזול הזה בסיבות אידיאולוגיות. הטענה היא שהמכינות הקדם צבאיות, כפי ששמן מעיד עליהן כביכול, מחנכות למיליטריזם וללאומנות, ומכאן נובע הזילזול שלהן בחיי החניכים. הפוסט של ברוך מרזל, שבו התגאה שחניכי "בני ציון" ביקרו אצלו ו"היו צמאים לשמוע על חברון" (לפני שהמשיך ו"הסביר" שהעובדה שרוב ההרוגות הן נשים מוכיחה שהן לא מתאימות לשרת בצה"ל), הובא כהוכחה להטיה הפוליטית הברורה של המכינה הזו ודומותיה.

donate

האמת יותר מורכבת. יצא לי להרצות בפני מכינות קדם צבאיות בין עשרים לשלושים פעמים, לפעמים לבד, לפעמים יחד עם הפרטנר הפלסטיני שלי לתנועת "שתי מדינות מולדת אחת". הקהל בדרך כלל היה סקרני ואוהד, או ככה לפחות היה נדמה לי. אני לא הייתי הקול היחיד הקורא להפסקת הכיבוש, לפיוס לשוויון מלא בין ישראלים ופלסטינים שהחניכים שמעו. במקרים רבים שובצתי מייד אחרי הרצאה של "בצלם" ולפני הרצאה של יוזמת ז'נבה או שוברים שתיקה או פורום המשפחות השכולות או לוחמים לשלום, לצד מרצים של גופי ימין מובהקים.

חילוץ חניכי מכינת "בני ציון" בנחל צפית. גם מרזל וגם שוברים שתיקה הופיעו בפני החניכים (צילום: הדר פרוש/פלאש90)

חילוץ חניכי מכינת "בני ציון" בנחל צפית. גם מרזל וגם שוברים שתיקה הופיעו בפני החניכים (צילום: הדר פרוש/פלאש90)

במידה רבה, המכינות הקדם הצבאיות, לפחות הלא-דתיות שבהן, הפכו לזירה הכי פתוחה מבחינה פוליטית בישראל. לא רק לבני נוער, אלא בכלל. רמי אלחנן, מנכ"ל פורום המשפחות השכולות, שנציגיו "סולקו" כזכור מבית ספר בנשר, מספר שאנשי הפורום, ישראלים ופלסטינים, מופיעים באופן קבע בפני המכינות הקדם צבאיות. גם "שוברים שתיקה", שציד המכשפות של אם תרצו, בנט וחבריהם הדיר אותם כמעט לחלוטין מבתי הספר, מופיעים באופן קבוע בפני מכינות לא-דתיות, עשרות פעמים בשנה בפני כמעט כל המכינות הלא-דתיות ולפעמים גם בפני מכינות דתיות. עד לפני שנה, הם גם הופיעו בפני חניכי "בני ציון". "לוחמים לשלום" מספרים על חוויה דומה. קשה להם מאוד, עד כמעט בלתי אפשרי, להופיע בפני בבתי הספר. במכינות הקדם צבאיות הם מופיעים עשרות פעמים בשנה.

דין יששכרוף, מי שהפך אחר כך לדובר "שוברים שתיקה", התוודע לארגון בפעם הראשונה כשהיה חניך באחת המכינות. יששכרוף התרגז צעק על הדוברים, אבל מאוחר יותר, כששירת בעצמו בחברון, הבין שאנשי "שוברים שתיקה" צודקים.

מנכ"ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מספר שדין יששכרוף, מי שהפך אחר כך לדובר הארגון ועמד במוקד החקירה שהזמינה איילת שקד לגבי הכאת פלסטיני בחברון, התוודע לשוברים שתיקה בפעם הראשונה כשהיה חניך באחת המכינות. יששכרוף התרגז צעק על הדוברים, מספר גבריהו, אבל מאוחר יותר, אחרי ששירת בעצמו בחברון, הבין שאנשי "שוברים שתיקה" בעצם צודקים.

צריך, כמובן, לסייג את התמונה. לסדרות שעוסקות במה שקורה בשטחים הכבושים קוראים בדרך כלל "סדרת איו"ש", מה שממסגר מראש את ההתייחסות לנושא. חלק גדול מהפעילות נעשית בהתנחלויות, מה שמונע, כמובן, השתתפות של פלסטינים וכל מי שמחרים את ההתנחלויות. במקרים רבים, רוב המרצים הם אנשי ימין מובהקים, מה שנותן לאנשי ארגוני זכויות האדם המופיעים בפני החניכים תחושה שהם משמשים עלה תאנה. ובכל זאת נשארת העובדה שדווקא גופים המיועדים – על פי שמם לפחות – להכין בני נוער לשירות צבאי, הפכו כמעט למקום היחיד שבו הם יכולים להגיד את המילה "כיבוש" בלי לחשוש שיירד על ראשם פטיש הקונצנזוס? איך קרה שאדם ורטה לא יכול ללמוד בבית ספר תיכון כי הוא מדבר על הכיבוש, אבל במכינה קדם צבאית יקדמו אותו בזרועות פתוחות?

יש פה קצת אירוניה של ההיסטוריה. המכינה הקדם צבאית הראשונה, מכינת "בני דוד" בעלי, הוקמה ב-1988 על ידי הרבנים אלי סדן ויגאל לווינשטיין כדי "לחזק" את בני הציונות הדתית שרצו להתגייס לצבא שלא במסגרת ישיבות ההסדר במטרה להתקדם ולהגיע לתפקידי קצונה. המכינה הוקמה כדי למנוע מהם להיות מושפעים מהחילונים והחילוניות ומהחילוניוּת בכלל. במלים לא מכובסות, היא נועדה להכניס בהם אינדוקטרינציה דתית. הקלטות רבות שכיכבו בכלי התקשורת בשנים האחרונות חשפו מה לווינשטיין וסדן חושבים על החילוניות וסכנותיה.

אבל אחרי רצח רבין, גם החילונים ביקשו את חלקם. לאט לאט, ולפעמים מהר-מהר, צמחו עשרות מכינות בכל רחבי הארץ. באתר המכינות רשומות היום 31 מכינות "כלליות", ו-23 מכינות "תורניות". חלק מהמכינות ה"כלליות" הן חילוניות ובעלות אופי שמאלי מובהק, חלקן מעורבות לחילונים ודתיים, וכולן מקבלות תיקצוב מהמדינה דרך משרד החינוך בגובה של כ-20,000 שקל לשנה לחניך. מה שלא מונע מהן לגבות מאות שקלים לחודש מההורים ולהפוך למוסדות סלקטיביים למדי.

בעוד בתי הספר הלכו ונסגרו לדיונים פוליטיים מפחד עינם הבוחנת של אם תרצו, בנט וחבריהם, השסתום נפתח דווקא במכינות. אולי זה אפילו פיצוי. אם בתי הספר "אחוזי חרדת מוות" מדיבור על פוליטיקה וכיבוש, כפי שאומר רמי אלחנן, במכינות אפשר לדבר על הכול. אנשי ארגוני זכויות האדם מספרים שבמקרים רבים היוזמה להזמין אותם באה מהחניכים עצמם. המכינות הפכו למקום שבו אפשר לשבור את הרעב הפוליטי שגוזרת מערכת החינוך הישראלית על תלמידיה היום.

מפגינים נגד הכיבוש בתל אביב. "לוחמים לשלום" או "שוברים שתיקה" כמעט לא מופיעים בבתי ספר אבל מופיעים במכינות (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

מפגינים נגד הכיבוש בת"א. "לוחמים לשלום" או "שוברים שתיקה" כמעט לא מופיעים בבתיה"ס אבל מופיעים במכינות (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

איך זה קרה? הסבר אחד הוא שהמכינות הפכו לאקס טריטוריה, שאיננה כפופה לחוזרי מנכ"ל משרד החינוך. זה מה שטוען רם כהן, מנהל "תיכונט" בתל אביב, אחד היחידים שמעזים להזמין את שוברים שתיקה לבית הספר. המכינות, לפי ההסבר הזה, פעלו מתחת לראדאר. העובדה שעכשיו, אחרי האסון, משרד החינוך עשוי להדק את הפיקוח עליהן, עלולה לצמצם את החופש הזה, שבמקרה של "בני ציון" נדמה להפקרות, לפחות לכאורה.

הסבר אחר, חתרני יותר, אומר שהחופש הזה מתאפשר דווקא משום שהמטרה המוצהרת של המכינות היא להכין את החניכים לשירות צבאי. כלומר, בחסות "הקדושה" של השירות בצבא אפשר להתיר קצת חופש, לשחרר קצת את הרצועה, למי שעומד ללבוש מדים עוד מעט. חופשת שיחרור, אבל הפוכה. במקום אחרי השירות – לפניו.

כך או כך, האבסורד הגדול של המכינות האלה הוא שהן מכשירות חניכים לתודעה אזרחית מפותחת רגע לפני שהם מתגייסים לצבא. זה באמת אפשרי רק בישראל, מדינה שבה הצבא נמצא מעל לכל. צבא הוא לא המקום שבו יש ביקוש לידע האזרחי שהחניכים רוכשים במכינות. מה שמוביל להצעה לייעול: במקום לסגור את המכינות, אולי כדאי להקים מכינות לבוגרי צבא. רגע לפני שהם יוצאים לאזרחות, כדאי שלצעירים ישראלים תהיה הזדמנות לשמוע את שוברים שתיקה ואת ברוך מרזל, ואז להחליט איך הם רוצים שהדמוקרטיה שלהם תיראה.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

שלא יעבדו עלינו: גם בסוף השנה חיוני לחוקק תקציב

שר האוצר טוען כי כיוון שתקציב המדינה כבר עבר בממשלה, אין צורך להעביר תקציב בחקיקה. אך התנהלות כזו לא רק מוחקת סעיפים חשובים שאינם בבסיס התקציב, היא מרוקנת בפועל את הכנסת מתפקידה כמחוקקת וגם כמפקחת על הממשלה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf