newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להדיר את שוברים שתיקה מבתי הספר בשם האיזון? הצחקתם אותי

במשך 12 שנים מערכת החינוך הממלכתית בישראל מחנכת את ילדינו ללאומנות שמפארת את הצבא ואת השכול, אבל כשרוצים להביא לכיתה קולות שידברו עם התלמידים על משמעות הכיבוש והשלכותיו דורשים מאיתנו לאזן אותם?

מאת:

כותב אורח: מנשה שרביט

שתי טענות עיקריות קיימות נגד הזמנת "שוברים שתיקה" למפגשים עם תלמידים: האחת, אם הביקורת שלהם היתה רק בישראל, זה היה בסדר, אבל מרגע שהם "מלכלכים" על צה"ל ועל ממשלת ישראל בחוץ לארץ, הם איבדו את הלגיטימיות שלהם. הטענה השניה היא ש"צריך לאזן" את הקולות שהתלמידים שומעים ולכן אסור להזמין אותם. בראיון עם מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן, היא אומרת "אם אתה מייצר שיח, אז תייצר אותו מאוזן, כי אתה איש חינוך וגם לך יש אחריות לא להטות את הילדים. אם אתה מביא ימין, תביא גם שמאל, ואם אתה מציג עמדה מסוימת, אז תציג גם עמדה אחרת".

על שתי טענות אלה אנסה להשיב, ובעיקר על הטענה השניה הנוגעת אלי יותר כאיש חינוך.

על טענת במת המחאה, בארץ או בחו"ל, אשיב כי שוברים שתיקה הם לא היחידים המציגים את ישראל בחו"ל. גופים רבים עושים זאת, ודי אם אזכיר את כל שליחי הסוכנות היהודית, כ 2,000 במספר, שתפקידם לפי האתר הרשמי של הסוכנות הוא לעסוק "בפעילות חינוכית הכוללת לימוד תכנים אודות ישראל, יהדות וציונות, קיום ערבי תרבות, תכני הסברה, לימוד עברית, הבאת דוברים/אמנים, קיום פעילויות בחגים ועוד, דרך פעילויות חינוך בלתי פורמאלי". אז הנה אנשים שמציגים בכל מקום את ישראל היפה וגם פורחת, בלי לדבר על הכיבוש, או לדבר עליו רק במונחים של "הטרור הערבי" וש"אין פרטנר", אבל כאשר יש ארגונים שמציגים את המשמעות הלא מוסרית של הכיבוש הישראלי הם הופכים למנודים כי "אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". צביעות, קוראים לזה, ואין כיאיר לפיד לזקק את הצביעות הזאת לאמנות. רבות נכתב על כך, ולכן לא ארחיב על סוגיה זאת.

> המורים לאזרחות חזקים יותר מהסכנות סביבם

מערכת החינוך הרשמית קוראת ל"איזון" כשהיא לא מבינה שעל כפות המאזניים יש בצד אחד את מה שמלמדים ומחנכים במשך 12 שנה, ובצד השני כמעט שום דבר (צילום: שוברים שתיקה)

מערכת החינוך הרשמית קוראת ל"איזון" כשהיא לא מבינה שעל כפות המאזניים יש בצד אחד את מה שמלמדים ומחנכים במשך 12 שנה, ובצד השני כמעט שום דבר (צילום: שוברים שתיקה)

בין לאומיות ולאומנות

בעניין האיזונים במערכת החינוך, אתייחס בעיקר לתלמידי העל- יסודי שלגביהם זה רלוונטי. בתכנית הלימודים הרשמית בהיסטוריה מדברים על התנועה הציונית ועל פעולותיה להקמת בית מולדת בארץ ישראל תוך התעלמות מוחלטת מ"השאלה הנעלמה" שהציג יצחק אפשטיין לפני כמאה שנה: "בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה על ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רוגש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדתו בעבותות חזקים".

כל הנראטיב של תכנית הלימודים הוא של עליה וקליטה, מאורעות ופרעות, מלחמה על הבית, הצהרת בלפור, טופס המנדט והחלטת החלוקה כמסמכים רשמיים שמכירים בזכותנו על הארץ, וכן הלאה וכן הלאה. היהודים מושיטים יד לשלום והערבים לא מוכנים לקבל אותה. אני מניח שמותר להשתמש באינדוקטרינציה לאהבת העם והמולדת, אבל כשמציגים תמיד צד אחד כצודק ודורש שלום (למשל, בפרק על תכנית החלוקה ומגילת העצמאות בלימודי אזרחות) ואת הצד השני כאלים ומחרחר מלחמה, וכאשר חוזרים על המנטרה שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו ושזו ארץ אבותינו, אז יש כאן סכנה שזה כבר לא חינוך ללאומיות, אלא חינוך ללאומנות.

רוצים איזון לשוברים שתיקה? הוא מתקיים יום יום בתכנית הלימודים ולאורך השנה בפעילויות חינוכיות שונות. במשך 12 השנים שבהן נמצא תלמיד במערכת החינוך, ועוד לפני כן, בגן הילדים, מקיימים פעילויות ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. בפעילויות ובטקסים מהללים את גיבורי ישראל שנהרגו למען המולדת. מדברים על האנשים הנפלאים שנרצחו בהתפוצצויות של אוטובוסים ומסעדות. בימי הזיכרון מעולם לא מעלים את השאלות הכואבות והחשובות על משמעות המלחמות והטרור, למה אנחנו נמצאים בסכסוך אלים מתמשך או מה משמעות הכיבוש. לא מדברים על דילמות הנוגעות לעובדה שמאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל נלחם תמיד בתוך אוכלוסיה אזרחית ולא במרחבי סיני או רמת הגולן. ביום הזיכרון לא נוגעים בכל זה, כי אנחנו רוצים להקדיש יום זה לכאב ולשכול ו"זה לא הזמן" לדבר על מהות הסכסוך. אלא שגם בשאר השנה לא עוסקים בזה, וכך לא נוגעים בשאלות האלה כמעט אף פעם.

> לא שוחד, ניסיון השתלטות ביביסטי על התודעה

המורה אדם ורטה, שעמד במרכז אחת ה"שערוריות" סביב מקצוע האזרחות מקריא עדויות של חיילים, במהלך אירוע של הארגון שוברים שתיקה. ה-6 ליוני, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

המורה אדם ורטה, שעמד במרכז אחת ה"שערוריות" סביב מקצוע האזרחות מקריא עדויות של חיילים, במהלך אירוע של הארגון שוברים שתיקה. ה-6 ליוני, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

להפעיל מל"ט מחדר ממוזג

בכתה י"א, וביתר שאת בכיתה י"ב, התלמידים משתתפים בפעילויות שונות של הכנה לצה"ל. ביקור בביתני החיילות השונים בתל השומר, יום מורשת קרב ברמת הגולן, הרצאות ושיעורי חינוך בבית הספר, ובכל בית ספר יש גם יוזמות כגון הזמנת חיילים או מפקדים בהווה או בעבר שיספרו על השרות הצבאי שלהם. בפעילויות האלה אין כמעט אף פעם דיון על כך שעיקר השרות שלהם, במידה והם יהיו לוחמים, יהיה בשיטור בשטחים והשלטת הכיבוש.

התלמידים שומעים מושגים כמו "לוחמת סייבר" או סיפורי מורשת קרב על כיבוש החרמון, גבעת התחמושת ואם זה משהו יותר עדכני אז זה יהיה על חומת מגן וצוק איתן. זה יהיה תמיד מתוך פריזמה של חיילים כנגד צבא אחר או כנגד "מחבלים". לא יספרו להם שלוחמת סייבר ושרות ב-8200 זה בין היתר ניטור שיחות ותכתובות של אזרחים פלסטיניים בשטחים והעברת מידע מפליל לשב"כ כדי שיסחט אותם להיות משת"פים. לא אומרים להם שלשבת בחדר ממוזג ולהפעיל מל"ט תוך התבוננות במסך יש משמעות שהיא בין היתר 550 ילדים הרוגים בצוק איתן. ויש עוד הרבה דוגמאות. אנחנו באמת מחפשים צריכים להביא עוד מישהו שיאזן את שוברים שתיקה?

שלא יהיה ספק, אין לי תשובות לרבות מהשאלות שהעליתי כאן, אבל מחובתי להעלות אותן כשאלות ודילמות מול התלמידים. אני יודע שיש הרבה מורים שכן עושים זאת, אבל לתחושתי אנחנו טיפה בים של מורים אחרים שחושבים שהכנה לצה"ל זה אביגדור קהלני מתאר בעיניים מצועפות את עוז 77, או מרים פרץ מספרת על השכול הבלתי נתפס של משפחתה.

מערכת החינוך הרשמית קוראת ל"איזון" כשהיא לא מבינה שעל כפות המאזניים יש בצד אחד את מה שמלמדים ומחנכים במשך 12 שנה, ובצד השני כמעט שום דבר. שוברים שתיקה לא קוראים לסרבנות אלא רק מציגים לתלמידים את הפנים האמתיות של השרות בשטחים, פנים שמערכת החינוך בדרך כלל לא מראה. ואת המעט הזה, התלמידים חייבים לשמוע.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ומחנך לדמוקרטיה, התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות, ירושלים

> מה אתם רוצים משוברים שתיקה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf