המבצר נפל, החטופים חזרו, והמחאה מחפשת כתובת חדשה

ראשי המחאה תמיד חששו לצאת מאזור הנוחות של הממלכתיות המדומה. הפגנה בכיכר הבימה בתל אביב בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ב-22 בנובמבר 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

ההפגנה שנערכה שלשום (שבת) בכיכר הבימה בתל אביב בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר ניצבת על רצף שראשיתו נמצאת לפחות חמש שנים אחורה, במחאת בלפור. הרצף הזה מרשים מאוד. כמעט מדי שבוע במשך חמש שנים רצופות – למעט בתקופת "ממשלת השינוי" וכמה שבועות בראשית המלחמה – אלפים רבים של ישראלים יוצאים לרחובות להפגין נגד ממשלות נתניהו. הגיוס והמחויבות כה גדולים עד שהפגנה של כ-20 אלף איש, כמו זו שהיתה שלשום, אינה נראית יוצאת דופן. קשה למצוא בעולם תנועת מחאה עם מחויבות רחבה כזו.

ובכל זאת, המחאה שלשום התרחשה על רקע חדש. מחאת בלפור נולדה על רקע הדרישה למנוע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה. מחאת קפלן נולדה על רקע הניסיון לחולל מהפכה משטרית נגד "שומרי הסף" של המשטר הדמוקרטי. מחאת כיכר החטופים ושער בגין נולדה על רקע מה שנתפס כהחלטה של הממשלה להעדיף את שרידותה ואת המשך המלחמה על פני השבת החטופים.

>> גם אם לא כל הפשעים נחקרים, מעשה הפצ"רית הוא בעל ערך 

שלוש המחאות השיגו הישגים בלתי מבוטלים. מחאת בלפור אכן הביאה לנפילת ממשלת נתניהו-גנץ ולבחירות חדשות, שבהן נתניהו הפסיד. מחאת קפלן הביאה להקפאת ההפיכה המשטרית, וגם הסעיף היחיד שהממשלה הצליחה להעביר – ביטול עילת הסבירות – נפל בבג"ץ, הרבה הודות ללחץ המפגינים. במקרה של מחאת בגין קשה להיות נחרץ, אבל סביר להניח שהיא תרמה לתחושת המצור על נתניהו שדחפה אותו להסכים להפסקת אש, אף שהנשיא טראמפ עצמו העיד שהוא, נתניהו, רצה להמשיך במלחמה בשנים הקרובות.

אבל עכשיו, מרגע שהחטופים חזרו, המחאה צריכה להגדיר את עצמה מחדש, ובראש ובראשונה את המטרות שלה. גם משום שקרה מה שמעטים – כולל אני – חשבו שיקרה: שממשלת הימין תסכים לעצור את המלחמה, לוותר (בינתיים) על כיבוש עזה, לשחרר כמעט אלפיים אסירים ועצירים פלסטינים, להשאיר את חמאס על הרגליים – ולהישאר שלמה ולא ליפול. אבל הממשלה שרדה, והיא מעמידה את המחאה בפני בעיה.

הנוכחות המשמעותית בכיכר הבימה, בכיכר החטופים ובמקומות אחרים בארץ מלמדת שמחנה המחאה אינו מתכוון לחזור הביתה, מוכן להשקיע את הזמן שלו ולפעמים יותר מזה, ומרגיש שעצם המשך קיומה של ממשלת נתניהו והימין הוא איום ממשי עליו. זהו מחנה לא קטן. העובדה שבסקרים (למעט הסקרים בערוץ 14) הקואליציה רחוקה מהשגת רוב בכנסת ויש רוב ברור לוועדת חקירה ממלכתית, מלמדת שמחנה המחאה – שזכה לתואר רל"ב (רק לא ביבי), אבל יותר נכון להגדירו כמחנה הליברלי – מייצג חלק נכבד מהציבור היהודי-ישראלי.

הביאה לנפילת ממשלת נתניהו-גנץ ולבחירות חדשות. שוטרים עוצרים מפגינים במהלך פעולת "המצור על בלפור" בהפגנה השבועית בירושלים, ב-5 בדצמבר 2020 (צילום: אורן זיו)

חסר סיפור מארגן

ובכל זאת, היה ברור בהפגנה שלשום שחסר למחאה סיפור מארגן. את מקום המאבק למען החטופים, עם העוצמה הרגשית האדירה שהתלוותה לשמיעת דבריהם של קרובי החטופים ולהקראת שמותיהם בסוף כל הפגנה, תפסה הקריאה להקמת ועדת חקירה ל-7 באוקטובר. זו קריאה בעלת עוצמה רגשית, במיוחד כשהיא באה מפי קרובי משפחה של אזרחים וחיילים שנהרגו ב-7 באוקטובר ואחריו, אבל יש בה כמה בעיות.

הבעיה הראשונה היא שזו דרישה "קטנה". בעוד הדרישות לא להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, לעצור את ההפיכה המשטרית או להפסיק את המלחמה בעזה היו תביעות שאתגרו מאוד את ממשלת הימין, הקמת ועדת חקירה היא כמעט המובן מאליו, ולמעשה הממשלה עצמה כבר החליטה על הקמת "ועדת חקירה בלתי תלויה". אחרי מלחמת יום כיפור, המאבק הציבורי לא התמקד בעצם הקמת ועדת חקירה, אלא במימוש המסקנות שלה. נכון שהממשלה כרגע מתבצרת בהתנגדותה לוועדת חקירה ממלכתית, כי יש לה מה להסתיר, אבל גם אם ועדה כזו תוקם, אין שום ודאות שמסקנותיה ימומשו. ממשלת ימין שהצליחה לשרוד אחרי הקטסטרופה של 7 באוקטובר תוכל לעמוד גם במסקנות ועדת חקירה. מה עוד שסביר מאוד שהמסקנות לא יהיו רדיקליות.

יתרה מזו, ועדת חקירה בנויה על הנחת יסוד בדבר קיומה של דמוקרטיה מתפקדת עם מוסדות עצמאיים, בלתי תלויים, מה שמכונה "ממלכתיות", ועם "שומרי סף", כפי שהם מוגדרים בפי המחנה הליברלי, או "דיפ סטייט", לפי הגדרת המחנה האוטוריטרי-לאומני. רק ככה יכולה להיות לוועדת חקירה משמעות. רק מערכת משפט עצמאית יכולה למנות ועדה עצמאית, ורק במדינה שמכבדת את כללי המשחק הדמוקרטיים יש סיכוי סביר שמסקנותיה יהיו מחייבות.

ההגנה על "שומרי הסף" – מבית המשפט העליון, דרך הפרקליטות ועד הצבא ואפילו השב"כ – היתה אחד ממנועיה החזקים ביותר של המחאה נגד ההפיכה המשטרית. תמונת העתיד שהמחאה הזו הציגה היתה פעמים רבות תמונת עבר, עבר מפואר, טרום ימי נתניהו והימין, שבו ה"ממלכתיות" ושלטון החוק שלטו ברמה. זו כמובן היתה תמונה כוזבת. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה, בוודאי מאז כיבוש השטחים הפלסטיניים ב-1967. ובכל זאת, הרצון לחזור ל"ממלכתיות" המדומיינת הזו או להגן עליה, להחזיר את הכוח ל"שומרי הסף", דחף מאות אלפי ישראלים מהמחנה הליברלי לצאת לרחוב.

אלא שבינתיים משהו השתבש. מוסדות ה"ממלכה" שינו את פניהם באופן משמעותי בשלוש השנים האחרונות. משטרת ישראל הפכה במידה רבה למשטרת בן גביר; השב"כ עבר לידי אדם הנטוע עמוק בימין החרד"לי, המספק חוות דעת שמתאימות לבן גביר; הרמטכ"ל והצבא ויתרו במידה רבה על המעמד העצמאי שהיה להם, והפכו לעושי דברו של הימין, כמו לדוגמה בוויתור הרמטכ"ל אייל זמיר על דרישה לוועידת חקירה ממלכתית. פרשת הפצ"רית הראתה שמצד אחד אין יכולת לנהל חקירות של ממש בצבא, ומצד שני "שומרי הסף" עצמם מפרים את החוק.

אין מבצר. הפגנה בכיכר הבימה בתל אביב בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ב-22 בנובמבר 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

אבל מה שמערער במיוחד את המשוואה הזו הוא השינוי בבית המשפט העליון. כשנשיאת העליון אסתר חיות אמרה כי ההחלטה לאפשר לנתניהו לכהן כראש הממשלה אין פירושה ש"המבצר נפל", היו רבים שביקרו אותה, אבל עדיין האמינו שיש מבצר. עכשיו הרבה פחות. פסיקת בג"ץ, שאפשרה להדיר את הפרקליטות מחקירת פרשת הפצ"רית ואישרה לשר המשפטים יריב לוין לבחור את החוקר, נתפסה בעיני רבים במחנה הליברלי כהוכחה סופית לכך שאין על מי לסמוך בבית המשפט העליון.

"את ההחלטה הנפסדת שפרסמו השופטים יעל וילנר, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ אפשר לשלוח כבר עכשיו אל מחברי הספר שיתאר את נפילתו של שלטון החוק בישראל", כך ניתח גידי וייץ את ההחלטה. "פשוט אין מבצר", סיכם זאת בפשטות אורי משגב. "נהגנו להתייחס לבג"ץ בחרדת קודש, כאל ישות עצמאית, מעין אורגניזם העולה על סכום חלקיו המתחלפים ונשען על דנ"א, מורשת ומסורת. זה לא קיים יותר". הישראלים שתומכים במדינה דמוקרטית עם הפרדת רשויות, המשיך משגב, "נבגדים בשנים האחרונות שוב ושוב. יוצאים לרחובות, מפגינים, מוחים, נרתמים – ומגלים בסוף שהם לבד, מופקרים על ידי אותם מוסדות שהם נלחמים למענם".

חלק מהדוברים בכיכר הבימה עדיין נאחזו בממלכתיות האבודה. יזהר שי, השר לשעבר שבנו נהרג בקרב בכרם שלום, אף בירך את שופטי בג"ץ על שהוציאו צו על תנאי הדורש מהממשלה להסביר מדוע לא תקים ועדת חקירה ממלכתית. אבל הקריאה הזו נשמעה חלולה. "מה, נפגין עכשיו עבור וילנר, שטיין, שטייניץ?" תהה באוזניי עורך דין בכיר שפגשתי בקהל. גם אם המחאה למען הקמת ועדת חקירה תמשיך, וסביר שהיא תמשיך, קשה לראות איך חוזר הלהט כאילו אפשר וכדאי לשמור על "שומרי הסף". אם משום שהם כבר לא שומרים על כלום, ואם משום שהם ממשיכים לשמור, אבל על סף אחר, סיפו של שלטון הימין.

החולשה הגדולה של המחאה

המחאה למען החטופים הצליחה להוציא לרחובות מאות אלפי ישראלים והפעילה לחץ על נתניהו. בשלב מסוים, היא הפכה למחאה נגד המשך המלחמה, בטענה שנתניהו וממשלתו ממשיכים אותה לצורך מטרותיהם הפוליטיות. אולם דווקא העובדה שנתניהו הסכים, בסופו של דבר, להפסקת אש, הדגישה את החולשה הגדולה של המחאה; בכך שהתרכזה בחטופים, היא החמיצה את ההיגיון המארגן של המלחמה מצד הממשלה – ליצור מצב של מלחמה מתמדת במטרה להנציח את פרויקט הכיבוש, האפרטהייד והנישול. הלחץ העממי להפסיק את המלחמה הִקשה על קידום הפרויקט הזה, במיוחד במה שנוגע לטיהור האתני של עזה, אבל מרגע שהחטופים שוחררו, הלחץ ירד.

ועדת חקירה, גם אם תצא לדרך, תגיש את מסקנותיה עוד זמן רב, וגם אז תעסוק מן הסתם בעיקר בשאלות מבצעיות, מי (לא) העיר את מי ובאיזו שעה, ולא בשאלה מדוע ישראל זקוקה למלחמה מתמדת. ובעיקר, דרישה לוועדת חקירה היא סטייה ממה שעומד עכשיו על סדר היום. וסדר היום עכשיו – אם ראשי המחאה רוצים בכך או לא – הוא מדיני. המשך הכיבוש בעזה או כניסה לשלב שני עם הכנסת כוחות בינלאומיים, תקיפות המתנחלים והצבא בגדה המערבית, והלחץ הבינלאומי על ישראל להתקדם לקראת הקמת מדינה פלסטינית. מבחינה זו, עיסוק בוועדת חקירה, ממלכתית או לא ממלכתית, נוח לממשלה כי הוא מאפשר לה לשלוט בסדר היום הציבורי במה שנוגע לעזה או ללבנון: סרבנות לכל מהלך מדיני והסתמכות אך ורק על כוח צבאי ביחסים מול הפלסטינים בפרט והמזרח התיכון בכלל.

השאלה "איפה הייתם בחווארה?" הפכה לקריאת קרב בקפלן. שלטים במחאת קפלן אחרי הפוגרום בחווארה (צילום: אורן זיו)

מחאת קפלן התחילה, כאמור, סביב השאיפה – או האשליה – שאפשר לשמור על הדמוקרטיה בישראל בלי לגעת בשאלות על הכיבוש או על אפליית הפלסטינים בתוך ישראל. אולם ככל שחלפו החודשים, התגברו הקולות שמצאו קשר ישיר בין רעיונות העליונות היהודית ובין המתקפה על הדמוקרטיה. השאלה "איפה הייתם בחווארה?" הפכה לקריאת קרב בקפלן.

מחאת החטופים התחילה, כאמור, מתוך הרצון המובן והאנושי לשחרר אותם כמה שיותר מהר מהשבי בעזה. אבל ככל שהמחאה נמשכה, הדיבורים נגד המלחמה עצמה הלכו והתגברו. נכון, פשעי המלחמה שישראל ביצעה בעזה נעדרו כמעט לחלוטין מהבמות בכיכר החטופים, בשער בגין ובמקומות אחרים בארץ, אבל עצם העובדה שתוך כדי מלחמה מאות אלפי ישראלים הפגינו למען סיומה סדקה קצת את המיליטריזם הטבוע בחברה הישראלית.

במילים אחרות, הדינמיקה של המחאה העמידה בסימן שאלה עניינים כמו מהות המושג "יהודית ודמוקרטית", רעיון העליונות היהודית או המלחמה המתמדת, אבל ראשי המחאה תמיד חששו לצאת מאזור הנוחות של הממלכתיות המדומה. עכשיו הממלכתיות הזו מתמוססת, עצם קיום הבחירות הבאות מוטל בספק, ואנשים כמו אהוד ברק קוראים להשבתת הכנסת ולהטלת מצור עליה עד להפלת הממשלה. הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית לא תוכל למלא לבדה את הבור הזה. חשוב שתקום, אבל חשוב עוד יותר לנצל את העוצמה של המחאה כדי לחולל כאן שינוי עמוק הרבה יותר.