הימין מנסה לנכס את החזרת החטופים. יש עם זה כמה בעיות
בימים האחרונים הציפו את כיכר החטופים ואת בתי החולים אנשי הציונות הדתית, שכמעט נעדרו מהמחאה, והתגברו המאמצים להשכיח את ההפקרה. אבל יהיה קשה מאוד למחוק את העובדה שעינב צנגאוקר ושותפיה נאבקו למען כולם, גם כשהיה ברור שהפיכת ילדיהם לסמל עלולה לעכב את שחרורם
במחאה שהובילה קראו לעצור את המלחמה, מתוך הבנה שרק כך יחזרו חטופים בחיים. עינב צנגאוקר בכיכר החטופים אחרי ההודעה על הסכם הפסקת האש, ב-9 באוקטובר 2025 (צילום: אורן זיו)
ביום שני התכנסו עשרות אלפי ישראלים בכיכר החטופים ליד הקריה בתל אביב, כדי לצפות בשידור החי של חזרת 20 החטופים החיים מעזה. רבים מהנוכחים השתתפו במחאות באותה כיכר וברחבי הארץ בשנתיים האחרונות, וזה היה הרגע שלו חיכו ולמענו נאבקו. הם הפגינו בחום ובקור, חסמו כבישים, נעצרו והוכו על ידי שוטרים או תומכי ממשלה. לפעמים הם הפגינו בשקט מול בתים של חברי ממשלה. אחרים שבתו רעב או קיימו משמרות קטנות בכל עיר ויישוב. כולם נאבקו בניסיון להפוך את החטופים ללא רלוונטיים ולהקריב אותם.
בכל פעם ששודרה על המסך הגדול עוד ידיעה על חטוף שעבר לצלב האדום או חצה לשטח ישראל, הקהל הריע. חלק מהאנשים בכו, אחרים שרו ורקדו. קבוצה אחת פתחה בקבוק שמפניה. "זה כל כך מרגש שמה שנלחמנו עליו יותר משנתיים סוף סוף קורה", אמרה שלי בר ניר, בת 34 מתל אביב, שעמדה בשורה הראשונה מול המסך בכיכר וביטאה את תחושתם של רבים.
"סוף סוף הם חוזרים. היה לנו חלק גדול בזה, כשהגענו להפגין, זה היה דבר גדול. טראמפ ראה את זה ונתן את הדחיפה האחרונה, ולכן אנחנו כאן היום", אמרה בר ניר. לדבריה, מכיוון שלא כל גופות החטופים יחזרו כעת, "לא נעצור ונמשיך לבוא עד שהחטוף האחרון יחזור".
אחד מרגעי השיא היה כשהקהל שמע את השיחה של מתן צנגאוקר עם אימו עינב, מעזה, כשהיה עדיין בידי אנשי חמאס. "אתה לא מאמין חיים שלי, עזה תהיה בסדר, אין יותר מלחמה, אתם כולכם חוזרים הביתה… נגמרה המלחמה, אתם חוזרים הביתה חיים שלי, אני אוהבת אותך".
בעוד בהפגנות החטופים כמעט לא היתה התייחסות לעזה, צנגאוקר דווקא אמרה בשיחה הקצרה ש"עזה תהיה בסדר", אולי מתוך הבנה שלה ושל אחרים במאבק שגורל החטופים כרוך בגורלה של עזה, ושהשמדת עזה וגירוש כל תושביה, כפי שתכננו בממשלה ובצבא, היו גם מחסלים את בנה.
צנגאוקר, שכבר בחורף 2024 התפצלה מההפגנות המנומנמות של מטה החטופים, שלא מתחו ביקורת על הממשלה, התחילה יחד עם כמה משפחות חטופים אחרות את "מחאת בגין" בצידה השני של הקריה. זו היתה מחאה ישירה יותר, שכללה חסימת כבישים והבערת מדורות, ובעיקר הפנתה את חיצי הביקורת לנתניהו ולממשלה. כשרבים בציבור קראו להחזיר את החטופים אך להמשיך את המלחמה, במחאה שהובילה צנגאוקר קראו לעצור את המלחמה, מתוך הבנה שרק כך יחזרו חטופים בחיים. ככל שנמשכה המחאה, הקריאה שלהם התגלתה כמוצדקת יותר: לפחות 41 חטופים מתו או נרצחו בשבי, ומבצעים צבאיים חילצו רק בודדים.
המשפחות ותומכיהן עמדו שנתיים ברחוב, לעיתים עם תומכים מעטים, ולעיתים עם המונים – כמו למשל אחרי רצח ששת החטופים במנהרות ברפיח בקיץ 2024. הם היו מוקד להסתה מצד הממשלה, שחבריה קראו להם תומכי חמאס, טענו שהם מעלים את המחיר, ואף שלחו שוטרים ובריונים להכות אותם ולנסות לדכא את המחאה. אך מעבר לאלימות, האתגר הגדול היה לעמוד מול הרצון הישראלי להמשיך במלחמה עוד ועוד.
במשך חודשים, נתניהו ושותפיו, וגם הצבא עצמו, קידמו את התיאוריה שרק כוח צבאי – עוד ועוד הרס של עזה ועוד ועוד הרוגים – גרם ללחץ שהוביל להחזרת החטופים. אף שסבלה של עזה לא הוזכר כמעט במחאה, המשפחות ותומכיהן ניהלו מאבק הנוגד תפיסה של רק כוח ועוד כוח, שהפכה למדיניות רשמית והיתה בקונצנזוס מאז 7 באוקטובר.
לא תהיה "חזרה לשפיות"
כעת, לאחר שהחטופים חזרו, רבים בימין מנסים לנכס את ההצלחה – ולהשכיח את ההפקרה וההסתה. בימים האחרונים הציפו את כיכר החטופים ואת בתי החולים אנשי הציונות הדתית, שכמעט נעדרו מהמחאות למענם. חלקם החלו לקרוא לכיכר החטופים "כיכר השבים", כסימן לסיומו של פרק.
שרת התחבורה, מירי רגב, שלחה לפני תחילת מימוש ההסכם ולקראת הגעת הנשיא טראמפ לישראל עובדים לתלות דגלים בכבישים, ועל הדרך להוריד שלטים למען החטופים ולפנות מכוניות שרופות שהובאו מהדרום והוצבו בכבישים הראשיים כדי להזכיר את 7 באוקטובר, ובכך עוררה זעם בקרב המשפחות.
ניכוס זה מנסה גם לקדם את הטענה שרק הכוח הצבאי – ולא המחאות והלחץ של טראמפ להגיע לעסקה שכבר היתה אפשרית לפני זמן רב – הוא מה שהחזיר את החטופים. נתניהו ביקר בבית החולים בילינסון חטופים, שמשפחותיהם נחשבות לפחות ביקורתיות כלפיו וחלקן חברות ב"פורום תקווה" שתמך בהמשך המלחמה. שם סיפר לו החטוף שחזר, איתן מור, כי שוחח עם עז א-דין אל-חדאד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, וזה אמר: "אם יהיה מישהו שייצא ראשון – זה אתה. ממילא אבא שלך לא יוצא להפגנות, אז נחזיר אותך ראשון". אביו של מור, צביקה, אף אמר לאחר חתימת ההסכם ולפני חזרת בנו כי "אחרי שאיתן יחזור, נסגור חשבון עם כולם". גם טל גלבוע, דודתו של החטוף שחזר גיא גלבוע-דלאל, טענה שהוא סיפר לה כיצד הלחץ הצבאי הוריד את מחיר העסקה מצד חמאס.
עם הטיעון הזה יש בעיות רבות. בראשן העובדה שעינב צנגאוקר והמשפחות האחרות נאבקו למען כולם – גם כשהיה ברור שהפיכת הילדים שלהן ל"סמל" עלולה לדרבן להשאיר אותם בעזה ואולי לגרום להם להיות משוחררים אחרונים. הן נאבקו לא כדי להתחרות מי ישתחרר ראשון, אלא כדי לדאוג שישחררו את החטופים ולא ישאירו אותם בעזה לשנים רבות.
עבור רבים בישראל, בוודאי מהשמאל-מרכז, החזרת החטופים מהווה סגירת מעגל. חטיפתם, ויותר מכך – הפקרתם במשך זמן רב – נוגדים את מה שחונכו עליו, את ערכו של "פדיון שבויים". מבחינתם, העובדה שהממשלה הפקירה את החטופים במשך זמן רב כל כך היא הפרת חוזה בין המדינה לאזרחיה. לכאורה זה אמור להיות מובן מאליו שהמדינה אמורה לדאוג לאזרחיה, אך בישראל תחת נתניהו גם זה הפך לעניין פוליטי.
כעת, אפשר לנשום לרווחה, אחרי שעניין החטופים העסיק רבים באופן יומיומי, והפריע לפחות נפשית לנהל חיים נורמליים. ורבים אכן מקווים "לחזור לשפיות". אך יש כמה בעיות עם התקווה הזאת, כשהעיקרית שבהן היא המצב בעזה – מציאות שרוב האנשים בישראל, בסיוע אקטיבי של התקשורת הממסדית, הצליחו להדחיק.
גם אחרי שנתיים של רצח עם, רוב הישראלים אינם יודעים מה בדיוק קורה בעזה, או שיודעים ותומכים בזוועה. גם התקווה שהבידוד הבינלאומי והפגנות הסולידריות עם הפלסטינים ייעלמו והכול יחזור לסטטוס קוו עשויה להסתבר כתקוות שווא. עם פתיחתה הצפויה של עזה לכלי תקשורת בינלאומיים בעתיד הקרוב, הדיווחים על הזוועות שהתרחשו שם רק יתגברו.
החטופים שחזרו הם למעשה היחידים בישראל שחוו שנתיים של מלחמה מהצד העזתי. וחטופים שחזרו בסבבים קודמים ציינו לא פעם כי הפחד הגדול שלהם היה לא משוביהם, אלא מהפצצות הצבא שסיכנו אותם.
מול ההדחקה אצל הציבור לגבי מה שקורה בעזה, עמדו קבוצות קטנות של מפגיני שמאל רדיקלי, שניסו להזכיר מה קורה מעבר לגדר. המפגינים עמדו במשך חודשים עם צילומי ילדים שנהרגו בעזה, בשולי ההפגנות בעד השבת החטופים ונגד הממשלה. אחרים התעקשו להפגין ליד הגדר עם עזה ומול הצבא. הם נתקלו באלימות מצד שוטרים ואזרחים.
גם מבחינה פנימית, אחרי שנתיים של מלחמה לישראל יהיה קשה לחזור מהר ל"שגרה" או ל"שפיות", עם אלפי פצועים והלומי קרב, 916 חיילים שנהרגו, מפונים בדרום ובצפון שטרם חזרו לבתיהם, קיבוצים בדרום שניזוקו ב-7 באוקטובר ושיקומם הרציני טרם החל ועוד. כוונת הממשלה להראות "תמונות ניצחון" – קודם כול בעזרת השמדת עזה וכעת בעזרת החזרת החטופים – נידונה לכישלון.
נראה כי הדרישה לבחירות או הקמת ועדת חקירה לא תדעך. מחאת שער בגין הודיעה כי תמשיך לקיים משמרות שקטות עד להחזרת כל גופות החטופים. יהודה כהן, אביו של החטוף השב נמרוד כהן, אמר מבית החולים כי מאבק המשפחה הסתיים, אך "המלחמה לא נגמרה במובן הלאומי. צריך לדאוג שמי שאחראי לאירוע ובעיקר ראש הממשלה, אני לא אשתוק ולא אנוח עד שיפנה את מקומו".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
