להצדיק את הבלתי ניתן להצדקה: הליברלים והחורבן של עזה

הימין ייצר את התשתיות המוסדיות למימוש תוכנית ההכרעה, המחנה החילוני חיזק את המגמות האלה. חיילים משקיפים על צפון הרצועה, יולי 2025 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

לפני כתשע שנים, בספטמבר 2017, פורסם בכתב העת "השילוח" מאמר מאת בצלאל סמוטריץ', כיום שר האוצר והממונה על השטחים הכבושים, שכותרתו "תוכנית ההכרעה: המפתח לשלום נמצא בימין". במאמר פרש סמוטריץ' את תוכניתו לניצול הזדמנויות כדי לשלול מהפלסטינים כל אפשרות לממש את שאיפותיהם הלאומיות, תוך דחיית "תפיסת המוצא שנגזר על הארץ הזו להכיל בקרבה שני קולקטיבים בעלי שאיפות לאומיות סותרות".

בתחילת המאמר הוסיף סמוטריץ' גילוי נאות, ובין השאר ציין כי על אף זהותו הציונית-דתית, או ה"אמונית" כלשונו, "במאמר שלפניכם לא תמצאו שום דבר שמתבסס על האמונה הזו. המאמר הזה איננו מניפסט דתי-אמוני אלא תוכנית ריאלית, גאופוליטית ואסטרטגית. התוכנית היא פרי ניתוח של המציאות ושל שורשיה, ובתשתיתה הנחות יסוד עובדתיות, היסטוריות, דמוקרטביטחוניות ומדיניות, המובילות לפתרון שלמיטב שיפוטי הוא היחיד שהינו בעל היתכנות מציאותית – בוודאי בהשוואה לכל הפתרונות המוצעים חדשות לבקרים… המסמך הוא תוכנית ריאלית – אבל הוא משתלב היטב עם תפיסתי האמונית. מי שרוצה יכול לראות בו פתרון מדיני ותו לא; מי שמעדיף, מוזמן לראות בו מפגש בין אמונה לריאליזם, בין חזון למציאות".

הצהרתו של סמוטריץ' על זהותו האמונית ועל חוסר הרלוונטיות שלה לתוכניתו היתה רכיב חשוב בהפיכת תוכנית לממשית. סמוטריץ' ידע שעליו לדבר בשפה שתתקבל, וכי כשתגיע שעת הכושר לא תקום לה כל אופוזיציה. כתב העת "השילוח", שבו פרסם סמוטריץ' את המאמר, יוצא לאור במימון קרן תקווה האמריקאית. הקרן מימנה גם את פורום קהלת, שמסמכי המדיניות שלו שימשו בסיס לרפורמה המשפטית שהניח יריב לוין על שולחן הממשלה בינואר 2023.

"השילוח" זוכה ללגיטימציה בחוגים האינטלקטואליים והאקדמיים בישראל ומתואר ככתב עת המציג עמדה ימנית מנומקת ובעלת עוגנים אינטלקטואליים. העמדות הגזעניות ושונאות העניים שהושמעו בו לעיתים קרובות זכו לביקורות מלומדות ולא לגינויים. אקדמאים שהזדהו כליברלים עודדו תלמידים להשתתף במחנות הלימוד שארגנה קרן תקווה, ואף השתתפו בהם בעצמם.

יואב שורק, אז עורך כתב העת – ומי שבפברואר 2024 חיבר עם נגה ארבל את נייר העמדה "הגירה מרצון: רכיב חיוני בשיקום הומניטרי של עקורי עזה", שבו הציבו השניים את הטרנספר של לפחות 75% מתושבי רצועת עזה כחזון המדיני שישראל צריכה לאמץ – זכה גם הוא להערכה כאינטלקטואל בקרב החוגים הליברליים בישראל, בשונה מהיחס כלפי דמויות רבניות בציבור המתנחלי.

פתח את חלון האוברטון עם תוכנית ההכרעה שלו. בצלאל סמוטריץ' בטקס הקמת התנחלות חדשה בגוש עציון, 2 בספטמבר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

להערכה זו תרמה גישתו של שורק, כפי שנוסחה בספרו "הברית הישראלית". גישה זו השתלבה במגמות שרווחו בבתי המדרש להתחדשות יהודית ובמכינות הקדם-צבאיות המעורבות, שביקשו לעצב דגם של "יהדות ישראלית". כפי שטען מיכאל מנקין, דגם זה מאופיין בהצבת הריבונות המדינתית הישראלית במוקד הקיום היהודי ובשלילת התורה והמצוות כממד המכונן שלו.

הימין ה"משיחי" מול הימין "הטוב"

הגישה הזו קסמה לחוגים ליברליים שחלקו עולם מושגים דומה וראו בסוגיות הדת והמדינה וב"שוויון בנטל" את מוקד הקיטוב העיקרי בחברה הישראלית. הדגם השתלב בניסיונם לדחוק את המפלגות החרדיות ממוקדי ההשפעה שבהם החזיקו במהלך שנות שלטונו של בנימין נתניהו. הוא גם שימש בסיס לברית בין הציבור החילוני מהמעמד הבינוני-גבוה שהשתייך למפלגות המרכז-שמאל ובין האליטות הציוניות-דתיות והימניות החדשות, שבמרכזן ניצבו נפתלי בנט ואיילת שקד.

תוכנית ההכרעה של סמוטריץ' זכתה אפוא לאכסניה אינטלקטואלית שנתפסה כלגיטימית; מבקרים ליברלים דחו את הניסיון לראות בו מייצג של מגמות נרחבות יותר בציונות הדתית, והמשיכו להתייחס אליו כאל "פונדמנטליסט מסוכן" הנמצא בשוליה. הם בוודאי לא עמדו על כוחו של נטרול ההיבט הדתי מהתוכנית הפוליטית שהניח על השולחן.

אף שהמאמר התפרסם בבמה שהיתה מזוהה עם נפתלי בנט, מי שהפך עם השנים ליקיר הציבור הליברלי ולמועמדו לראשות הממשלה, הוא נתפס כשייך לימין אחר, "משיחי" ולא רציונלי. פלג זה הועמד מול הימין הליברלי, ה"טוב" והראוי, שחזותו ההייטקיסטית מאפשרת לו לחצות את הקווים אל חיק המחנה הליברלי. פרדיגמת "ניהול הסכסוך" היתה הקונצנזוס המובהק של כלל המערכת הפוליטית בישראל, וסמוטריץ' היה היחיד שביקש להוביל לה חלופה.

אולם למרות שוליותה לכאורה, תוכניתו של סמוטריץ' המשיכה להתקדם גם בימי ממשלת השינוי, שבתקופתה נרשמה שורה של הצלחות קטנות במסגרת הניסיון המתמשך לדחוק עוד ועוד פלסטינים מבתיהם בגדה המערבית. בתגובה להנפת דגלים פלסטיניים בטקסים לציון יום הנכבה, הזהיר ישראל כ"ץ, אז ח"כ באופוזיציה וכיום שר הביטחון, את הפלסטינים: "זכרו את הנכבה שלכם". יואב גלנט, יקיר המחנה הליברלי בתקופת הרפורמה המשפטית וקודמו של כ"ץ בתפקיד, אמר אז כי אם הערבים ישובו על "הטעות" של 1948, היהודים "יוציאו את הידיים מהכיסים… והמחירים יהיו מאוד כבדים".

הדרת הפלסטינים המשיכה תחת הממשלה שלהם. יאיר לפיד ונפתלי בנט, 20 באוגוסט 2026 (צילום: גיל יערי / פלאש90)

מהכחשת הנכבה עברו לאיום בחידושה: כפי שכתבו אז מירון רפופורט ואמיר פאח'ורי, היא הפכה לאופק פעולה שמסומן פעם אחר פעם כאפשרות מעשית. על אף כל זאת, עבור המחנה הליברלי בישראל לא היה מדובר בסוגיה כבדת משקל. אדרבה, כמה מהמזוהים עם מחנה זה, שהיו אז בכירים בממשלת השינוי, הצטרפו למקהלת הדה-לגיטימציה של ביטוי השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, סימנו אותן כ"טרור" ונקטו פעולות אלימות להגבלתן.

עליית ממשלת הימין על מלא בעקבות הבחירות בנובמבר 2022 סימנה שינוי חשוב: היא שיקפה קואליציה מסוג חדש, שבה החיבור בין סמוטריץ' לאיתמר בן גביר ביטא ברית בין האליטה הציונית-דתית האשכנזית ובין מזרחים מהמעמד הבינוני-נמוך. בדברים שכתבתי כאן מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות הדגשתי את ההבדל בין האלקטורט המזרחי שאליו פנה בן גביר באמצעות הסיסמה "מי פה בעל הבית" והדגשת סוגיית ה"משילות", בייחוד בנגב, ובין האלקטורט הציוני-דתי המסורתי, מן האשכולות הכלכליים הגבוהים יותר, שאליו פנה סמוטריץ'.

חיבור זה בין אוכלוסיות שברמה המקומית עוינות פעמים רבות זו את זו (הגרעינים התורניים בהובלת הציונות הדתית בערי הפיתוח היו מושא מרכזי לביקורת מצד האוכלוסיות המקומיות הוותיקות) לא היה מובן מאליו. אולם הוא שיקף התקרבות גוברת בין האינטרסים של אנשי "צבא הצווארון הכחול", כפי שכינה אותם יגיל לוי, ובין האינטרסים של המתנחלים.

הצבת ה"משילות" כמזור להתמודדותם של בעלי עסקים קטנים ואחרים עם פשיעה חמורה ותשלומי פרוטקשן ביקשה להעתיק את שילוב האינטרסים בין צבא השיטור ובין המתנחלים בגדה המערבית אל תוך תחומי האזרחות הישראלית, תוך הפיכת הפלסטינים באזרחות הישראלית ל"בעיה ביטחונית". האופוזיציה של המחנה הליברלי לא הציבה שיח נגדי לשיח המשילות של בן גביר, אלא הסתפקה בהעמדת האלימות הכנופייתית שלו מול זו המהוגנת של אנשי הממסד הביטחוני, היודעים איך לטפל בבעיה באופן ראוי.

הרחבת עוגת העליונות

באותו מאמר השוויתי את הקואליציה בין סמוטריץ' לבן גביר לעלייתו של אנדרו ג'קסון בארה"ב בשנות ה-30 של המאה ה-19. טענתי שזו דינמיקה רווחת בחברות מתיישבים. בעוד קבוצות העילית של חברת המתיישבים, שנהנו מפירות הנישול הראשוני של החברה הילידית, התבססו ואף כוננו הסדרים חוקיים עם הילידים, שעימם בדרך כלל לא באו במגע ישיר, קבוצות לא-דומיננטיות מקרב חברת המתיישבים, שעמדו בחיכוך מתמיד עם האוכלוסיות הילידיות, ביקשו להמשיך את דינמיקת ההתפשטות והעימות האלים.

בג"ץ נתפס כחומת מגן מפני העמדה לדין בהאג. הפגנה נגד ההפיכה המשטרית, 12 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

אותן קבוצות לא-דומיננטיות הציגו את המשך ההתפשטות כניצחון של שכבות עממיות על הממסד האריסטוקרטי. הן ביקשו להחליש את המוסדות שגיבש הממסד הזה, ובראשם בתי המשפט, שהיו מופקדים על החוזים עם האוכלוסיות הילידיות. מה שתיארו כתהליך של דמוקרטיזציה היה למעשה תביעה להרחבת עוגת העליונות של חברת המתיישבים.

לכן, לא במקרה כוון המהלך הראשון של קואליציית הימין על מלא להחלשת מערכת המשפט. מערכת המשפט – שמעולם לא היתה מגדלור של הגנה על זכויותיהם של פלסטינים, ואף מילאה תפקיד מרכזי בביסוס זכויות הקניין של חברת המתיישבים היהודית בקרקעות הפלסטיניות הגזולות – עדיין יצרה הסדרים שסיפקו הגנות מוגבלות לאוכלוסייה הילידית.

ממשלת הימין ביקשה להחליש את ההגנות האלה, שכן הן נתפסו כמכשול בפני דינמיקת ההתפשטות ושלילת הקיום הלאומי הפלסטיני, וכמגבילות את השימוש בכוח צבאי בגלל המחויבות (המוגבלת) לעקרונות המשפט הבינלאומי. המתקפה על בתי המשפט הובילה את המחנה הליברלי, לאחר שנים של דה-פוליטיזציה, לצאת לרחובות סביב סוגיה פוליטית שלא קשורה ישירות לבנימין נתניהו. עצמאות מערכת המשפט והפרדת הרשויות הפכו לסוגיות פוליטיות שנידונו שוב בכיכר העיר.

ההמונים שיצאו לרחובות נגד הרפורמה המשפטית, למעט קבוצות בשוליים – הגוש נגד הכיבוש, קולקטיב מזרחי-אזרחי ואחרים – התעלמו ברובם מן המגמות המרכזיות שהחלשת מערכת המשפט ביקשה לשרת, ובראשן הסרת ההגנות המשפטיות המועטות שעמדו בדרכה של דינמיקת ההתפשטות. מול הפיכתו של בית המשפט למעין נמסיס שממשלת הימין אסרה עליו מלחמה, המחנה הליברלי נאחז בערכאה העליונה כמוקד להשתייכות תרבותית. הדבר בא לידי ביטוי בסלוגן המוזר שנישא בהפגנות "I love Bagatz".

מול הימין שפסל את בג"ץ משום שהוא מגביל את אפשרויות הפעלת הכוח, המחנה הליברלי לא ניסה להצביע על חלופה לאופק המיליטריסטי שהציע הימין, אלא הציג דווקא את בית המשפט כמי שמאפשר למעשה את הפעלת הכוח. עמדה זו הייתה הבסיס לסיסמה נוספת שנישאה בהפגנות – בג"ץ שכפ"ץ – שתיארה את בית המשפט כחומת מגן מפני תביעות נגד חיילי צה"ל בהאג.

הבעיה לא היתה להפציץ ילדים, אלא מי נותן את הפקודה. הפגנה של "אחים לנשק", 26 במרץ 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

אומנם אנשי המחנה הליברלי היו מעוניינים בהשתתפותם של פלסטינים אזרחי ישראל בהפגנות, אך מתוך קבלת גבולות הדיון שהגדירה האוכלוסייה היהודית הישראלית – כלומר, תוך המשך ההתעלמות מההשלכות של המגמות הללו על חייהם של פלסטינים, הנצורים, הנכבשים, התושבים והאזרחים. אין להמעיט בכך שלפנייה של המחנה הליברלי לאזרחים הפלסטינים, בדומה לפנייה להסתדרות ולנציגי העבודה המאורגנת, היה פוטנציאל ליצור דינמיקה של שינוי. אך חשוב להצביע על הגבולות העקרוניים שמתוכם היא נעשתה.

משטר הצדקות למלחמה

למרות האיום בסרבנות, כשהדבר עמד למבחן, במתקפה הקצרה על עזה במאי 2023 ובמבצע בג'נין ביולי, המוחים התייצבו מיד. בזמן המתקפה על עזה, מנהיגי המחאה אף הודיעו על ביטול ההפגנות באותו סוף שבוע. ביטוי מובהק לגבולות הדיון היה בראיון שהעניקו כמה ממנהיגי אחים ואחיות לנשק, אחת הקבוצות המובילות במחאה, לתוכנית "60 דקות" של רשת CBS בספטמבר 2023. שירה אטינג, טייסת קרב וממובילות הקבוצה, שהוצגה בראיון כגילום מובהק של המחנה הליברלי ושל הצבא כמקדם זכויות פרט, כולל זכויות נשים ולהט"בקים, אמרה שם כי "אם יש עניין בכך שטייסים יוכלו לטוס ולהטיל פצצות וטילים אל תוך בתים כאשר הם יודעים שהם עשויים להרוג ילדים, הרי שהם מוכרחים להיות עם האמון החזק ביותר באנשים המכריעים על אותן החלטות".

מבחינתה של אטינג, לא עצם הלגיטימציה של הטלת פצצות והרג ילדים עמדה למבחן, אלא השאלה מי יחליטו על כך. בכך היא שרטטה שוב את הגבול בין האלימות הכנופייתית של הימין ובין זו הממסדית, הראויה והמהוגנת, של המרכז-שמאל. לא שאלת ההימנעות מפשעי מלחמה עמדה לדיון, אלא יכולתו של בית המשפט להגן על מבצעיהם בערכאות הבינלאומיות.

זה היה הפולמוס הפוליטי בחברה הישראלית רגע שלפני מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. הימין ייצר את התשתיות המוסדיות למימוש תוכנית ההכרעה, וסמוטריץ', בתור שר האוצר ושר במשרד הביטחון, כבר קידם אותה בפועל. לעומתו, המחנה הליברלי, שבמשך כשני עשורים הלך והדחיק את קיומם של כיבוש בגדה המערבית ומצור הדוק ברצועת עזה, הפך את ההתנגדות להחלשת מערכת המשפט למוקד מרכזי בדיון הפוליטי. אבל בפועל הוא השתתף גם בכרסום במעמדם של האזרחים הפלסטינים וגם בהרחבת הלגיטימציה להפעלת כוח נגד פלסטינים כבושים ונצורים. כלומר, המחנה הליברלי חיזק את אותן המגמות שכדי לקדמן הסתער הימין על בית המשפט.

היקפה חסר התקדים של מתקפת חמאס והפשעים שנעשו במסגרתה שימשו בסיס לדינמיקה חדשה בחברה הישראלית: האמון באנשים הנותנים את ההוראה להטיל פצצות על בתים בידיעה שיש שם ילדים שייהרגו, אם נשתמש בלשונה של אטינג חודש קודם לכן, כבר לא נדרש כתנאי הכרחי לביצוע ההוראות.

צמרת הצבא לא רצתה הסכם עם חמאס. הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי עם הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר, 5 במרץ 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בעוד סמוטריץ' סימן את האסון כהזדמנות כבר מהרגע הראשון, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו בישיבת הממשלה הראשונה ב-7 באוקטובר, שלפיהם "צריך להיות עכשיו אכזריים, לא להתחשב יותר מדי בשבויים", המחנה הליברלי הציג את הבחירה להפעיל כוח ברוטלי וחסר הבחנה כחלק מהפעילות להשבת החטופים, תוך הכחשת העובדה שהפעלת כוח כזה מסכנת אותם במישרין. לקח זמן עד שהמחנה הליברלי בכללותו – במחאה בשער בגין, בהנהגת משפחות החטופים, הושמעו עמדות בהירות יותר – הפך את הדרישה לעסקה כוללת לתביעתו המרכזית, שפירושה בין השאר הפסקת החרבתה של עזה. כפי שעולה מהתחקיר של שלומי אלדר ורות יובל שפורסם לאחרונה ב"הארץ", גם הממסד הצבאי, יקירו של המחנה הליברלי, סירב לשקול את ההצעה שהעלה חמאס בימים הראשונים למלחמה: לשחרר את כלל הילדים, הנשים והזקנים ולהתחיל במשא ומתן לשחרור השאר.

במקביל קידם המחנה הליברלי שיח רגשי ואינטלקטואלי שנועד לייצר משטר הצדקות להשתתפות ברצח העם, מול שיח ההצדקות של "נקמה" ו"אכזריות" שקידם הימין. חשוב לעצור ולומר: "נקמה" ו"אובדן עשתונות", שהוצגו לעיתים כתגובה אינטואיטיבית למראה הפשעים שנעשו ב-7 באוקטובר, אינן תגובות אינטואיטיביות כלל וכלל. זהו משטר רגשות שלם שנלמד בחברה הישראלית ומטפח צורות מסוימות של תגובה לאסון כתגובות "ראויות", ואחרות כתגובות בלתי ראויות.

לכן אציע כאן שאת שיח הרגשות – שהיה רכיב מרכזי בביצוע רצח העם – יש להבין כרכיב פוליטי מוביל, ולא לצמצמו לתגובה רגשית אינדיבידואלית. מול שיח ה"אכזריות" והמיסטיפיקציה של המלחמה מצד הימין ("תקופה של נס"), קידמו ידוענים ואינטלקטואלים שיח רגשי מהוגן יותר, שבמוקדו טענה בדבר אובדן היכולת לחוש אמפתיה מצד אחד, ושלילת כל ניסיון להכניס את האלימות שהפעיל חמאס להקשר מצד שני.

הסובייקט הליברלי השתתף בהשמדה לא מתוך רצון בנקמה, אלא מתוך שאיפה לביטחון קבע ואובדן אמון בפלסטינים, שלמצבם ההומניטרי חש אמפתיה בעידנים אחרים, לפני פרוץ האלימות וביצוע הפשעים. כך גם השקיעו אינטלקטואלים ישראלים המשתייכים למחנה הליברלי – דוגמת אווה אילוז ותומר פרסיקו – מאמצים רבים בהפניית חיצים אל ההפגנות בקמפוסים ואל מה שראו כפשיטת רגל של "השמאל העולמי".

בעוד רצח העם נמשך במלוא המרץ, האינטלקטואלים ביקשו לסמן כ"אנטישמיות" את עצם הנטייה לזהות בתנועה הציונית ובשליטה הישראלית בפלסטינים גילום מובהק של מצב קולוניאלי. הם פסלו את ההשוואה בין ההתפרצות האלימה ב-7 באוקטובר והפשעים שבוצעו במהלכה ובין מקרים נוספים של אלימות קיצונית בהקשרים קולוניאליים, שכללו מעשי אכזריות דומים. הצגתם את 7 באוקטובר כאלימות חסרת הקשר, ולכן ככזו המכוונת כלפי יהודים באשר הם, היתה רכיב חשוב בביסוס הלגיטימציה להשמדתה של רצועת עזה.

הציג בהאג את ישראל כקורבן. אהרון ברק, דצמבר 2025 (צילום: פלאש90)

הביטוי המובהק ביותר להתגייסות הליברלית להצדקת המדיניות הישראלית, ברוח הסיסמה "בג"ץ שכפ"ץ" מימי ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, בא עם מינויו של אהרן ברק לייצג את ישראל בהרכב שדן בתביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם בבית הדין הבינלאומי לצדק. ברק היה גם זה שייצר בפסיקותיו בבג"ץ את התשתית המשפטית שאפשרה את המשך הכיבוש ואת זיהויו כ"זמני", וגם מי שממשלת הימין על מלא יצאה נגדו בשל זיהויו עם הערכים הליברליים. בדעת המיעוט שלו בבית הדין בהאג הציג ברק את ישראל כמי שניתן לכנותה "הקורבן הציביליזטורי": מדינה שהיא נציגת הקורבנות האולטימטיביים של אירופה מחד גיסא, ומקדמת את ערכי הציביליזציה האירופיים מול ה"ברברים" מאידך גיסא.

סתירה פנימית

שיח זה, שבמוקדו האלימות המהוגנת, היה גם הבסיס לשרטוט הקו בין המחנה הליברלי ובין הימין שסומן כ"משיחי". בעודו שותף להחרבת עזה ומצדיק את היעדר האמפתיה להשמדתה, שלל המחנה הליברלי את התביעות להתיישבות מחודשת ברצועה. בשלב מאוחר יותר, בעיקר במהלך השנה האחרונה, החל למקד את מאבקו בימין הציוני-דתי סביב פרויקט החוות ותהליכי הטיהור האתני בגדה המערבית.

גם כאן השיח השליט מסמן את האלימות הכנופייתית כלא-לגיטימית, "מערב פרוע" של נערי הגבעות, כפי שבן גביר הוצג ב-2022 כאיום על סמכותה הריבונית של המדינה. שרטוט קו זה ביטא התעוררות ראשונית, חזרה של חלק מן המחנה הליברלי להעמדת הסוגיה הפלסטינית במוקד פעילותו הפוליטית. עם זאת, הוא נותר ברובו בתחומי פרויקט החוות ולא ניסח עמדה עקרונית יותר ביחס לדינמיקת ההתפשטות והפעלת הכוח המתמדת של ישראל, שהפכה לדינמיקה אזורית בשלוש השנים האחרונות.

זה קרה, בין השאר, בגלל הדומיננטיות של אנשי המחנה הליברלי ביחידות הצבאיות שהובילו את ההתקפות הישראליות בלבנון ובאיראן. התזמון של מתקפות אלה – בדרך כלל ברגעים שבהם ניתן היה לזהות תנועה במחנה הליברלי לטובת תביעה ברורה לעצירת ההשמדה בעזה – הביא את הנהגת המחנה לזהות בהן ביטוי לעליונות צבא ההייטק. לכן היא מיהרה לתמוך בהן, בלי להתייחס להשפעות האזוריות של חרחורי המלחמה הישראליים. כך הצליח נתניהו, פעם אחר פעם, לחשק את ההתנגדות שהחלה לקרום עור וגידים ולרתום את האופוזיציה לצידו.

העליונות הטכנולוגית סומנה בהקשרים הללו כביטוי לקו שבר נוסף שביקש המחנה הליברלי לשרטט, מול החרדים. היא סומנה כתולדה של "לימודי הליבה", והיתה רכיב מרכזי בשיח על סוגיה נוספת – גיוס החרדים. מאז ההכרזה על "הפסקת האש" באוקטובר 2025 (שמופרת מדי יום על ידי ישראל, ושמאז כניסתה לתוקף נהרגו אלפי פלסטינים), התביעה לגיוס החרדים והיציאה נגד המפלגות החרדיות הפכו למוקד פעילותו של המחנה הליברלי.

התביעה לגיוס החרדים הפכה למוקד פעילותו של המחנה הליברלי. מחאה בבני ברק למען גיוס חרדים, 26 ביוני 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

שני קווי הגבול שהמחנה הליברלי משרטט – האחד מול הימין ה"משיחי" והאחר מול החרדים – סותרים זה את זה. בעוד הראשון מבקש לכאורה לסכור בעד צורות מסוימות של הפעלת אלימות, האחר מסמן אופק של מיליטריזציה מואצת. היעדר ההכרעה בין שני קווי הגבול האלה מונע את האפשרות להשתמש במתחים שהתגלעו בין החרדים לציונות הדתית בתוך מחנה הימין ככלי לפירוקו ולשרטוט קווי הפרדה חדשים בשיח הפוליטי הישראלי, שביסודם תהליך של דה-מיליטריזציה.

הזדמנות לשרטוט הקווים החדשים היתה בהצבעה על חוק עונש המוות. ישראל ביתנו, הנתפסת כחלק מן המחנה הליברלי, הצביעה בעד החוק בעוד יהדות התורה הצביעה נגד (ש"ס, שהתקרבה יותר ויותר לעמדות כהניסטיות מאז מותו של הרב עובדיה יוסף, הצביעה אף היא בעד). ההצבעה על עונש המוות עשויה היתה להפוך לרגע מכונן עבור המחנה הליברלי ולשרטוט גבולותיו, אך הפכה לנקודת ציון נוספת בהידרדרות.

במקביל המשיך המחנה הליברלי במדיניות ההפרד ומשול בקרב הפלסטינים בתוך האזרחות הישראלית, והעמיד את הפלסטיני הטוב מול הפלסטיני הרע. חלקים במחנה ביקשו לאשר את מנסור עבאס ואת רע"מ כשותפים לגיטימיים, תוך תביעה מהם להכיר בכפיפותם בתוך תחומי מדינת הלאום היהודית, בעודם מתעלמים מהרשימה המשותפת במקרה הטוב או עושים לה דה-לגיטימציה במקרה הרע.

שיאה של דה-לגיטימציה זו היה בהצטרפותה של מפלגת הדמוקרטים לדרישת עוצמה יהודית לפסול את מועמדותו של סמי אבו שחאדה. הדברים נכתבים ימים אחדים לאחר הדיון בפסילתו בבג"ץ, שבו המליץ לו נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית להסיר את מועמדותו מיוזמתו כדי להימנע מכתיבת פסק דין – המלצה שאבו שחאדה החליט לאמץ.

שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר, מתבהרת שוב מוגבלותם של קווי הגבול בין המחנה הליברלי ובין הימין. מערכת המשפט עומדת במוקד המתקפה של ממשלת הימין על מלא, ובה בעת מכשירה את מדיניותה ואף מעניקה לה גושפנקה של ליברליזם. לאחר שמילאה תפקיד בהכשרת רצח העם ברצועת עזה, ועוד קודם לכן ביצירת התנאים למימוש מדיניות הטיהור האתני בגדה המערבית, מסירה מערכת המשפט את ההגנות המעטות שעוד עמדו לרשותם של פלסטינים בישראל ומגבילה את יכולתם לבחור את נציגיהם.

חוסר היכולת של המחנה הליברלי לזהות את המכלול המאפשר את המשך מדיניות הימין גוזר עליו היכלאות מתמדת בתוך "חלון האוברטון" שמכתיב אותו ימין עצמו. חלון זה מגדיר מה ניתן לומר ומה לא ניתן אפילו להעלות על הדעת. בעוד הימין רותם את חלון האוברטון לטובתו ומנרמל את מה שניתן לומר כדי להכשיר את אופקי הפשיזם כאילו אין להם גבול, המחנה הליברלי נותר מפוחד מן הצל של עצמו.

תוכנית ההכרעה מ-2017 מוסיפה להגדיר את אופקי הפוליטיקה וההתדיינות הפוליטית בישראל. כדי לשרטט אופק פוליטי אחר צריך לנצח לא רק את הימין, אלא גם את חלון האוברטון שהגדיר, הכולא את הדמיון הפוליטי בקולוניאליזם ובג'נוסייד מתמשכים. מול מנעד האפשרויות, שבתוכן כולא אותנו חלון האוברטון הנגזר מתכנית הכרעה, עומד אופק אלטרנטיבי אחד   – דו- לאומיות.