לזלזול של המדינה באחריותה כלפי פלסטינים כלואים יהיה מחיר

חלק גדול מהאלימות אינו מתפרץ במקרה, במפגש חד-פעמי בין כלוא לסוהר. אסירים פלסטינים בכלא קציעות לקראת שחרורם בעסקה, פברואר 2025 (צילום: חיים גולברג / פלאש90)

פלסטינים המוחזקים במתקני הכליאה של שב"ס ושל הצבא נמצאים במשמורתה המלאה של מדינת ישראל, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. המדינה קובעת מה יאכלו וכמה, אם יוקצו להם מים, מקלחת, בגדים, שמיכות וטיפול רפואי; כמה אנשים יידחסו לתא; כיצד יֵאָזְקוּ; מתי ייצאו; מי יוכל לפגוש אותם – ומה יקרה להם בדרך.

לכן המדינה אינה יכולה לומר על כלוא שחלה רק שהוא קיבל טיפול רפואי כחוק. עליה להשיב קודם מדוע חלה. האם הורעב? האם הוחזק בצפיפות ובתנאים סניטריים ירודים? האם נמנעו ממנו מקלחת, שינה או תרופות? באיזה שלב קיבל טיפול עוכב עד שמצבו הידרדר? האם המחלה, הנכות או המוות היו נמנעים לו המדינה מילאה את חובתה?

כאשר אדם חופשי מתלונן על אלימות, הוא יכול לצלם, לאסוף עדים, לפנות מיד לרופא ולעורך דין. כלוא פלסטיני מוחזק ומובל לעיתים קרובות כשהוא אזוק, מכוסה עיניים ומנותק מן העולם. לאחר מכן דורשים ממנו להוכיח מה עשו לו, במקום שבו המדינה שולטת בכל העדים, המסמכים, הרישומים הרפואיים ומצלמות האבטחה.

>> מנתוני אמ"ן עולה: רק רבע מהעצורים מעזה רשומים כפעילים צבאיים

אני מכיר היטב את שב"ס ואת מנגנוני האבטחה שלו, ולכן אומר זאת באופן ברור: כמעט כל מטר רבוע בשטחי הכליאה מכוסה במצלמות – במסדרונות, בחצרות, במעברים, ברכבי ההסעה ובמתקנים הביטחוניים, וגם בתאי הכליאה עצמם, למעט אזורי הרחצה והשירותים, במקום שיש כאלה.

שב"ס אינו חסר ראיות. הראיות בידיו.

לשמור תיעוד

כאשר מוגשת תלונה על אלימות, שב"ס יכול לבדוק מי היה במשמרת, מי פתח את התא, מי נכנס אליו, מי הוציא את הכלוא, לאן הובל, מי ליווה אותו ומה אירע ברכב ההסעה. הוא יכול להצליב בין המצלמות, יומני המשמרת, פקודות הכוח, רישומי הכניסה והיציאה והתיעוד הרפואי.

אם התלונה שקרית – שהמדינה תשמור את התיעוד, תעביר אותו לגוף חקירה עצמאי ותפריך באמצעותו את התלונה. אם הסרטון "נעלם", נמחק, לא נשמר או מוסתר – יש לחקור את היעלמות התיעוד. ואם כוח שהיה אמור לשאת מצלמות גוף טוען שכל המצלמות כשלו דווקא בזמן האירוע – יש לחקור גם את הכשל הזה. הימנעות מהצגת תיעוד שאמור להיות בשליטת המדינה צריכה לפעול לחובתה ולהקים חזקה ראייתית התומכת בגרסת המתלונן.

ואם הסוהרים מכירים את הנקודות המעטות שאינן מצולמות, את אותם "שטחים מתים" במערך האבטחה, ומביאים אליהן עצורים בכוונה כדי להתעלל בהם ללא תיעוד – אין זו נסיבה מקלה. הדבר עשוי להוות ראיה חזקה לתכנון מוקדם, למודעות מלאה ולכוונה להסתיר את המעשה ולמנוע את תיעודו. גם הטענה שמדובר ב"סוהר שסרח" או בחריגה רגעית מתעלמת מדפוס.

האחריות אינה נעצרת אצל הסוהר, החייל או איש היחידה שהפעיל את הכוח. רידא עבייד, בן 18, בביתו במזרח ירושלים, למחרת שחרורו מהכלא הישראלי, ינואר 2025 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הסוהרים בבתי הכלא הם בדרך כלל צוותים קבועים. משמעות הדבר היא שאירועי אלימות חוזרים אינם מתרחשים פעם אחר פעם בין זרים. גם אנשי יחידות ההתערבות המיוחדות של שב"ס, אנשי הליווי וההעברה והכוחות שנכנסים לאגפים, מזוהים וקבועים. במתקני הכליאה הצבאיים פועלים אף הם כוחות קבועים או מאורגנים, ובהם כוח 100, שחלק מאנשיו נחקרו בפרשת ההתעללות בשדה תימן.

חלק גדול מהאלימות אינו מתפרץ במקרה, במפגש חד-פעמי בין כלוא לסוהר, אלא בעת פריצה לתאים. "חיפוש", ענישה, העברה, אזיקה, העלאה לרכב, הורדה ממנו או קליטה במתקן אחר – פעולות מתוכננות שבהן משתתפים אנשי צוות קבועים הפועלים יחד.

כאשר אותם אנשים משתתפים שוב ושוב באותם מעשים; כאשר חבריהם רואים ושותקים; כאשר מפקדים מקבלים דיווחים; כאשר פציעות חוזרות ומופיעות; כאשר תלונות אינן נחקרות; וכאשר איש אינו מורחק – קשה עוד לדבר על תקלה. זהו דפוס.

דפוס מתמשך מטיל אחריות לא רק על מי שהיכה, בעט, השפיל, הרעיב או מנע טיפול. הוא עשוי להטיל אחריות גם על מי שהורה, פיקד, תכנן, שיבץ, תדרך או אישר, וכן על מפקדים שידעו, או שהיה עליהם לדעת, ולא נקטו את האמצעים הדרושים למנוע את המעשים, להפסיקם או להביא לחקירתם.

לחקור ביושר

הדוחות כבר אינם עוסקים באירוע בודד. ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים מתארים רעב, אלימות קשה, השפלה, מניעת טיפול רפואי והתעללות מינית. רופאים לזכויות אדם תיעדו עד מאי 2026 יותר ממאה פלסטינים שמתו במשמורת הישראלית – במתקני שב"ס ובמתקני הצבא גם יחד. בג"ץ נאלץ להזכיר לשב"ס כי הוא מחויב לספק לכל אסיר מזון בכמות ובהרכב הדרושים לשמירה על בריאותו.

עינויים, יחס אכזרי או בלתי אנושי, הרעבה שיטתית ופגיעה מכוונת בכלואים עשויים להיחשב, בהתקיים התנאים המשפטיים, פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות. האחריות אינה נעצרת אצל הסוהר, החייל או איש היחידה שהפעיל את הכוח. היא עלולה לעלות בשרשרת הפיקוד: אל מפקד המשמרת ומפקד האגף; אל מפקד בית הסוהר או מפקד מתקן הכליאה הצבאי; אל מפקדי יחידות ההתערבות, הליווי וההעברה; אל מפקדי המחוזות; אל קצין המשטרה הצבאית הראשי; אל גורמי החקירה והפרקליטות שנחשפו למידע – אך לא דאגו לבירור אפקטיבי; אל נציב בתי הסוהר וסגל הפיקוד הבכיר ואל השרים והמפקדים שהתוו את המדיניות.

כאן גם עומד למבחן עקרון המשלימות, מאבני היסוד של הדין הפלילי הבינלאומי. העיקרון אינו קובע את עצם סמכותו של בית הדין בהאג, אלא אם תיק המצוי בתחום סמכותו קביל לדיון בפניו. ככלל, בית הדין אינו מחליף מערכת משפט לאומית החוקרת ומעמידה לדין באמת. אולם תיק עשוי להיות קביל כאשר המדינה אינה רוצה או שאינה מסוגלת לקיים את החקירה או את ההעמדה לדין.

לכן צריך לדרוש כבר עכשיו שמירה אוטומטית של כל תיעוד הנוגע להפעלת כוח, לפציעה או למוות במשמורת עד לסיומם של כל הליכי החקירה, הערר והמשפט הנוגעים לאירוע; העברה מיידית של עותק לגוף חקירה עצמאי; תיעוד מלא של כל כניסת כוח לתא וכל העברה בין מתקנים; זיהוי כל אנשי הצוות שהשתתפו בפעולה; בדיקה רפואית עצמאית; פרסום נתונים מלאים על פציעות ומקרי מוות; וגישה סדירה של עורכי דין וגופי פיקוח לכלואים.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. מאחוריו שנים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; ו-25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות, בהן ארבע שנים וחצי ייעוץ בכיר לשב"ס, ושש שנות הוראה בתיכון.