שלושה סרבני מלחמה: לא נשתתף ברצח עם

שלושה סרבני מלחמה בני 18 – אורין מילר, איתמר גרינברג ויובל מואב – יתייצבו השבוע בבקו"ם ויכריזו על סירובם להתגייס, במחאה על המלחמה והכיבוש. השלושה הגיעו היום (שני) לבקו"ם – מואב כדי לסרב, והשניים האחרים כדי להשתתף בהפגנה. הם אמורים להתייצב ולהכריז על סירובם ביום שלישי וביום רביעי.

השלושה צפויים להישפט ולקבל עונש מאסר בכלא צבאי, וככל הנראה ירצו יותר מ-100 ימי מאסר, בכמה תקופות כליאה. בתקופה האחרונה שוחררו הסרבנים טל מיטניק לאחר 185 ימי מאסר; בן ארד לאחר 95 ימי מאסר; וסופיה אור לאחר 85 ימי מאסר. מואב, שהתייצב היום בבקו"ם, נשפט בינתיים ל-30 ימי מאסר.

"גדלתי בבית חרדי בבני ברק. בגיל 12 החלטתי שאני מתכוון להתגייס כדי להפוך לחלק אמיתי מהחברה הישראלית. עכשיו, כשאני בן 18, אני יודע שהעובדה שהדלת לחברה הישראלית עוברת דרך השתתפות בדיכוי והרג של עם אחר, היא עיוות עצום בחברה שלנו. לא ניתן לבנות חברה צודקת על קני רובים".

מואב פנה בהצהרתו לפלסטינים: "אחיי ואחיותי הפלסטינים, במעשה הפשוט שלי אני רוצה לעמוד בסולידריות איתכם. אני גם מכיר בעובדה שאני לא מייצג את דעת הרוב בחברה שלי. אבל במעשה שלי, אני מקווה להשמיע את קולם של אלה מאיתנו שמחכים ליֿום שבו נוכל לבנות עתיד משותף, לבנות חברה שמבוססת על שלום ושוויון, ולא על כיבוש ואפרטהייד".

מילר אמר בהצהרתו: "יצר הנקם הוא המנגנון העיקרי העומד מאחורי מעגל הדמים. המלחמה בעזה היא הדרך הקיצונית ביותר שבה מנצלת מדינת ישראל את יצר הנקם לקידום הדיכוי והמוות בארץ ישראל/פלסטין. המאבק במלחמה אינו מספיק, צריך להיאבק במנגנונים המערכתיים המאפשרים אותה".

להפגנה מחוץ לבקו"ם שארגנה רשת "מסרבות", הגיעו כמה עשרות מפגינים כדי לתמוך בסרבנים. המפגינים קראו: "בג'נין ובקריות, ילדות רוצות לחיות", ו"לרפיח לא נכנסת, למלחמה אני מסרבת".

עכשיו בבקו"ם בתל השומר: מצד אחד – הפגנת החרדים נגד הגיוס, מצד שני – הפגנת @Mesarvot_ בתמיכה בשלושה סרבני גיוס שצפויים להיכלא השבוע.
צילום ודיווח: אורן זיו pic.twitter.com/ykYWIpq5xq

— שיחה מקומית (@mekomit) August 5, 2024

במקביל למחאת הסרבנים, משעות הבוקר הפגינו חרדים במקום, ביום הראשון שבו חרדים היו אמורים להתגייס בעקבות פסיקת בג"ץ בחודש שעבר. המפגינים החרדים ניסו לפרוץ את הגדרות, והמשטרה ניסתה לפזר אותם עם סוסים ומעצרים.

בהתחלה, המפגינים החרדים חשבו שהמפגינים התומכים בסרבנים הם פעילים חילונים שבאו למחות נגדם, אך בהמשך התפתחו שיחות בין הקבוצות. "התורה הקדושה אוסרת עלינו מלחמה, כיבוש וצבא. אסור לנו להתגרות באומות, אנחנו צריכים להתפשר על מה שאפשר, כי העיקר זה החיים ולא המוות", אמר מפגין חרדי מבוגר לסרבן יובל מואב. המפגינים שבאו לתמוך בסרבנים מחאו לו כפיים.

פגשתי את השלושה כמה ימים לפני שהתייצבו בבקו"ם, לשיחה על הסיבות לסירוב, תגובות הסביבה, הסיכוי לשכנע את החברה הישראלית בעמדתם, וגם על אילו ספרים יקחו עמם לכלא.

איך קיבלתם את ההחלטה לסרב?

מילר: "נולדתי בתל אביב, למדתי בגימנסיה הרצליה, וכל תהליכי החינוך הפוליטי שלי התחילו בבית. הגעתי ממשפחה שיש לה ביקורת על מדינת ישראל, שמדברת על הכיבוש ועל בעיות פוליטיות אחרות. למרות זאת, עדיין באתי מבית ציוני, וכל המשפחה שלי שירתה בצבא. היתה ציפיה שגם אני אשרת, כי זו החובה שלנו בתור ציונים בישראל. ואז למדתי והבנתי יותר, וכשפרצה המלחמה, עם העדויות שיצאו מעזה, כשהמשקל האמיתי שלהן נחת עלי הבנתי שאני צריך לסרב.

>>> עדויות חיילים: ירינו בלי הבחנה, שרפנו בתים, הותרנו גופות ברחוב

"אני חושב שהברוטליות היתה מה ששבר את הדיסוננס בין זה שאוקיי, יש כיבוש ויש מדינת ישראל ואלו שני דברים נפרדים, לבין המציאות – שיעורי ההרס והמוות בעזה וחוסר תשומת הלב שהם מקבלים או ההסתרה האקטיבית שלהם במדינת ישראל. זה שבר את המחשבה שאפשר להפריד בין איפה שאני נמצא לבין מה שקורה פה".

גרינברג: "גדלתי בבני ברק, במשפחה חרדית. כמו שאמרתי בהצהרתי, בגיל 12 הבנתי שכדי להיות חלק מהחברה הישראלית אני צריך להתגייס. ההורים שלי לא הבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם. עברתי תהליכים של חשיבה פוליטית, וגם דתית. עזבתי את הדת, או את החרדיות, ומכיוון שאני בן אדם מאוד פוליטי כבר מגיל צעיר, זה התכוונן למקום של צדק, והגעתי למקום שבו אני נמצא היום. אני חושב שההחלטה לסרב היא תוצאה ישירה של זה.

"במשפחה חרדית, לכאורה חושבים שזה לא סיפור לא לשרת, אבל אני גדלתי עם אבא חייל, שעשה שירות מילואים 25 שנה. הוא לא עשה סדיר, אלא פרק ב', וגם עכשיו הוא כבר עשרה חודשים במילואים. זה מאוד משפיע על האווירה בבית. זה לא קל. אני לא מדבר על זה איתם כי אני יודע כמה זה כואב. הדבר שהכי מפריע לי בכל התהליך, המחיר האמיתי של הסירוב, הוא לא הכלא, אלא מה שקורה בחוץ. אכפת לי מהמחירים שהם משלמים כי לא מגיע להם. אני משתדל לא להכאיב להם יותר מדי".

מואב: "אני מכפר נטר, מושב ליד נתניה. בדומה לאורין, גדלתי במשפחה מהשמאל הציוני, אבל בבית פחות פוליטי. יש להם חלק במי שאני, אבל זה לא הגיע משם. האמת שהיה לי מזל שנחשפתי לתכנים בינלאומיים שאפשרו לי לשנות את דעתי בנוגע למקום שאני חי בו.

"הבנתי שאני באמת לא יודע מה קורה פה. ברגע שהתחלתי להתעניין ולשאול שאלות, הבנתי שאני לבד. זה לפחות מה שחשבתי. היום אני כבר לא לבד, יש לי חברים פה. אבל ברגע שהבנתי שאני לא יכול להתגייס, כי זה צבא כובש, ואף שידעתי שיש גם אחרים שלא מתגייסים, הרגשתי לבד לגמרי בחוויה שלי ובסיבה שממנה ההחלטה שלי נובעת. ואז שמעתי על סרבנים, על 'מסרבות', על אנשים שיוצאים ואומרים את האמת שלהם ומשלמים מחיר, והבנתי שאני שם, שאני לא לבד.

"אם תשאל אותי למה אני מסרב היום, התשובה היא, בסופו של דבר, כי אני מסרב להשתתף ברצח עם. זה הכל. יצא לי להיתקל באלימות, אבל אני ממשיך. המלחמה רק חיזקה את העמדות שלי".

מה התהליך שעברתם עד שקיבלתם את ההחלטה לסרב?

גרינברג: "אני פעיל בגדה, בעיקר בכפר מוח'מאס (שם נמצאת קהילה שסובלת מאלימות מתנחלים; א"ז). הנוכחות בגדה משנה תפיסה, גורמת לך להכיר את הכיבוש והדיכוי, להפוך משומע לשותף פיזי בחוויה. אני לא חווה בעצמי את הדיכוי, אבל יש לי חברים שחווים דיכוי יומיומי, אנשים שרוצים לגרש אותם מהבית שלהם. כשרואים את זה בעיניים, זה לא עוזב. אני מסתובב פה, אבל הראש שלי שם".

מילר: "לא יצא לי לחוות ולראות את זה, אבל בשונה מרוב החברה הישראלית, נחשפתי לעדויות מהשטח, בעיקר דרך האינטרנט. אני פעיל בפורומים שמיועדים לדיון פוליטי. כשאני מנסה לדבר על העדויות האלה עם אנשים שלא נחשפים אליהן, אני נתקל בחומה אדירה שחוצצת בין הישראלים לבין מה שמתרחש 5 ק"מ דרומה מהמקום שבו הם גרים. הבנתי שבחדשות לא נראה את זה. אני לא יודע איזה מהפך תרבותי נדרש כדי שיראו עדויות שיצאו מעזה בחדשות בישראל. אם יש לך אפשרות לדבר על זה, אתה חייב, לדבר על קנה המידה של ההרס והמוות בעזה, של הדיכוי, וכמה עמוקים שורשי האפרטהייד בגדה. יש מספר מוגבל של ילדים בלי ידיים שאפשר לראות עד שמבינים שמשהו לא בסדר".

מואב: "התהליך שלי היה יותר אישי. הגורם המרכזי לרדיקליזציה שלי קשור לחברה הישראלית ולאטימות שלה. החלטתי בסופו של דבר לא להתגייס כי נחשפתי לתכנים בינלאומיים, והגעתי להבנה שהישראלי הממוצע יודע פחות על מה שקורה 2 ק"מ מהבית שלו מאשר כל מי שיש לו גישה לאינטרנט בחו"ל. אז כן, זו היתה האטימות של החברה הישראלית, להיתקל באפס סימפתיה מצד הרבה אנשים, חלקם מבוגרים ממך שאמורים לשמור עליך".

האם אתם רואים בסירוב שלכם דרך לנסות להשפיע על החברה הישראלית, במיוחד במציאות הקיצונית של היום, שבה לרבים אין בכלל רצון להקשיב לקולות נגד המלחמה?

גרינברג: "אני מסרב כדי להשפיע על שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, ואני חושב שזה מסר חשוב לחברה הישראלית, להתחיל לומר לא. אני קורא לבני גילי לחשוב על מה שהם עושים. גיוס הוא בחירה פוליטית, וככה צריך להתייחס אליה. יש לנו את הזכות לבחור במה שאנחנו מאמינים בו".

מילר: "סירוב זה כמו להעמיד מראה מול החברה הישראלית, קודם כל להראות שאפשר להתנגד למכונת המוות המיליטריסטית ולמעגל הדמים. אנחנו לא חייבים לקחת בהם חלק. מלבד זאת, זו מעין במה שמאפשרת להראות לחברה הישראלית מה קורה מעבר למה שרואים בתקשורת, שלא ממש חושפת את מה שקורה בעזה ובגדה. גם העמדות והאידיאולוגיה שמאפשרות חשיפה של הדברים האלה אינן מקובלות בחברה הישראלית באופן די נרחב".

מואב: "בשונה מהחברים שלי, אני פחות אופטימי לגבי ההשפעה של מה שאנחנו עושים על החברה הישראלית, ובסופו של דבר זה גם פחות חשוב לי. אני קודם כל עושה את זה מתוך סולידריות עם העם הפלסטיני, ובתקווה להשמיע את הקול של אנשים בחברה הישראלית שמחכים ליום שבו נוכל לבנות עתיד משותף. אבל הקריאה שלי היא קודם כל לעם הפלסטיני, זו התקווה שלי מבחינה אישית, וגם כאן אני לא אופטימי לגבי מידת הקבלה וההשפעה של מה שאנחנו עושים בחברה.

"למרות זאת, מאוד חשוב לי לעשות את זה, גם בשביל האנשים שאני אוהב, להראות להם שיש דרך אחרת. אני יכול רק לקוות שאנשים יחשבו, כשהם מחזיקים נשק, כשמבקשים מהם לעשות דברים שאולי הם לא רוצים לעשות. אני מקווה גם שזה יגיע לעולם, כי בסוף אנשים מכל העולם רואים את הזוועות שקורות בעזה".

גרינברג: "אני חושב שהמסר הכי גדול שלנו לחברה הפלסטינית הוא שיש כאן אנשים שנלחמים, אולי לא מספיק, אבל עדיין נלחמים, ומוכנים לשלם מחיר אישי כבד מאוד על הבחירה להילחם בשביל הצדק והשוויון".

מילר: "לדעתי ישנה התמונה הגדולה יותר של הסכסוך והכיבוש, כתהליך היסטורי שלם, אבל יש גם את המאבק המיידי, של המלחמה, של המוות שצריך לעצור. והדרך הכי פרקטית של המאבק הזה היא סירוב".

בניגוד לסרבנים בעבר, אתם מסרבים בזמן מלחמה. אתם סבורים שזה מעניק משמעות נוספת להחלטה הזאת?

גרינברג: "היה לנו דיון על הפריבילגיה של סרבנות, ואני חושב שלסרב במלחמה זה מצד אחד באמת פריבילגיה. אבל מצד שני, בעצם לסרב זה האקט הכי חזק שאנחנו יכולים לעשות מול מלחמה".

מילר: "אם אני יכול למנוע מבחור ישראלי אחד ללכת לעזה, להרוג ולמות, אז זה טוב, בסופו של דבר. כמובן שאנחנו רוצים לתמוך ולקדם את המאבק בכיבוש. וזו באמת פריבילגיה לסרב בזמן מלחמה. השינוי שעובר על התודעה הישראלית באופן די נרחב בזמן מלחמה הופך את זה למשהו שהוא אפילו יותר פרינג' מאשר היה בעבר. זה ללכת נגד החברה הישראלית ולומר – לא, אנחנו לא צריכים לבנות אנדרטאות, אם אפשר למנוע את המוות שלשמו בונים את האנדרטאות האלה".

מואב: "בסופו של דבר, מה שהכי חשוב לי לומר הוא שאני מסרב להשתתף ברצח עם. אם מדברים על פריבילגיה, אני לא הולך לכלא עם מצפון נקי, כי אני לא יודע אם אני עושה מספיק, אני לא יודע מה האחריות שלי במצב הזה. אני מכיר בעובדה שצעירים ממני וילדים בגילי בעזה ובגדה המערבית לא יכולים לעשות מעשה דומה לשלי, להחליט שהם מסרבים להרים נשק, לתקשר את המעשה הזה, ולנסות לשפר את המצב של שני העמים".

האם הסירוב שלכם הוא גם אמירה נגד המיליטריזם שמתפרץ בארץ מאז המלחמה?

מואב:  "כן. אנחנו אנשים של שלום. זה לא רק מה שאנחנו רוצים שיהיה בחברה שלנו. זה כמובן משהו שאנחנו מייחלים שיהיה, אבל יש כאן משהו גדול יותר, תהליך שמשחית חברה. החברה כאן היא חברה שיכולה לשתוק מול פשעים בסדר גודל הזה. זו חברה שכרגע הדבר היחיד שאני יכול לעשות בנוגע אליה בתור בן אדם, כמה שזה כואב לומר, זה להפריד את עצמי ממנה. אז כן, זה קודם כל אני. אם לחזור ולומר, שוב ושוב, שאני מסרב להיות שותף לרצח עם, או אפילו לומר בכלל את הביטוי הזה, עלול לפגוע ביכולת שלי להגיע לציבור הישראלי, אז שכך יהיה".

גרינברג: "זה קצת מורכב. הייתי ממש שמח לומר לך שכן, כי אני חושב שהמיליטריזם הוא אחד הדברים הכי נוראיים. בגיל 12 הרי החלטתי להתגייס כי הבנתי שזו הדרך שלי להשתלב בחברה הישראלית, ואני חושב שזו אחת ההבחנות הכי מדויקות שעשיתי. וזה עוול כל כך גדול לכל מי שגדל בחברה הזאת. זו הדרך להיות חלק ממנה? לצערי, התשובה היא כן. אבל גם לסרבנות פומבית יש היבט מיליטריסטי, של להתגייס למען מטרה, פשוט אחרת".

עשיתם הכנה לקראת הכלא? דיברתם עם סרבנים שהיו בכלא?

מילר: "בתוך רשת 'מסרבות' יש תפקיד שנקרא מלווה – סרבן עבר שישב בכלא ועוזר להכין את הסרבן העתידי, אם בהכנה נפשית בכל הנוגע לקשיים בתהליך שמוביל לכליאה, ואם בהבנת הפרקטיקה של החיים בכלא – ללמוד טריקים שיכולים להקל על היומיום, להכיר את החוקים, הנהלים והשגרה".

בגדול כמו קורס הכנה לקרבי.

מילר: "כמו מכינה קדם צבאית".

גרינברג: "מכינת קדם סירוב, זה החלום".

מואב: "הטיפ המרכזי היה שככל שאתה מדבר יותר אז דופקים אותך יותר".

לכלא מותר להכניס ספרים ודיסקים, בכפוף לבדיקה ואישור בכניסה, מה תביאו איתכם? 

מילר: "קודם כל את 'Israelis and Palestinians: From the Cycle of Violence to the Conversation of Mankind' של ג'ונתן גלובר. זה ספר מעולה אבל מה זה קשה, ואני קורא אותו לאט. אני אביא גם את  'Biggest Prison on Earth' של אילן פפה, והרבה פרוזה עברית. יש לי דיסק של ג'וני קאש, At Folsom Prison, שהוא הקליט בכלא פדרלי בארה"ב. יש לי גם דיסק של OutKast שקיבלתי מהסרבן בן ארד, שאני מאוד מתרגש לקחת".

גרינברג: "יש לי כמה ספרים על כלכלה. המטרה שלי היא שתהיה לי לגיטימציה להביע דעה כלכלית, כי כעת אני לא מבין בכלכלה. יש לי ספר על כלכלה וייטנאמית, למשל".

מואב: "אני אביא כמה עבודות טובות של מרקס, ועוד קלאסיקות שבכלא יהיה לי יותר קל לקרוא. אני חייב להמשיך ללמוד".

איתמר, גדלת בבית חרדי, וביום שאתם מתייצבים בבקו"ם חרדים מפגינים ממש באותו מקום נגד הגיוס הכפוי. איך אתה רואה את המאבק שלהם בגיוס?

גרינברג: "הייתי במכינה קדם צבאית ליוצאי המגזר החרדי. אחרי שהחלטתי סופית שאני מסרב, זו היתה חוויה מאוד מאתגרת אבל צלחתי אותה. יכול להיות שהחברים שלי יודעים למה אני מסרב. יש לי חברים שמסתכלים על דברים אחרת. אני נמצא בשני הצדדים. לפני המלחמה היתה הפגנה של 'אחים לנשק' בבני ברק. הלכתי אליה, לא ידעתי מה יקרה. חשבתי שאם יהיו מכות, אוכל להרגיע קצת את העניינים. הגעתי לא כמפגין, ושוטר לא נתן לי לעבור כי אמרתי שאני גר בבני ברק.

"אני יכול להבין את הצידוק החרדי לסירוב להתגייס. זה מסכן את הדת, בצורה הכי פשוטה, ולכן אין להם אינטרס לקבל את זה. אני יכול גם להבין את הצורך של היהודים הדל"בים (דמוקרטיה ליהודים בלבד, הכוונה למפגיני קפלן; א"ז) להדגיש את הנשיאה בנטל. אבל אני תמיד עונה שצריך לעבוד על שילוב החרדים בחברה הישראלית ולפעול למען שוויון. זה נושא מאוד חשוב שאני עוסק בו, אבל לא דרך שוויון בהרג ובדיכוי. אם לא הבאנו ביטחון עם 300 אלף חיילים, אז לא נביא ביטחון גם עם 360 אלף".