"הסירוב לשרת הוא ההיסטוריה שלא קרתה, הדרך שלא הלכנו בה"

מאות ישראלים וישראליות סירבו לשרת את הכיבוש באינתיפאדה השנייה וישבו בכלא, גם תקופות ארוכות. לצד גינויים קשים, הם זכו גם להערכה. היום הסרבנות נמצאת בשוליים. אולי משום שהכיבוש "כבר לא מעניין"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כאשר נועה לוי חתמה על "מכתב השמיניסטים", חודשים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, היא לא שיערה את הטלטלה שחיכתה לה בעקבותיו.

"כשהייתי בכיתה י"א הלכתי לערב גרפיטי לשחרורו של סרבן המצפון גבי וולף, שהיה שנתיים מעלי. הייתי בנוער חד"ש מכיתה ח'. חגי מטר בא ואמר שהוא רוצה לשלוח לי איזו עצומה, זה בערך מה שידעתי שאני הולכת לקבל, עצומה נגד הכיבוש שאומרת שגם אנחנו לא נתגייס. לי היה ברור שלא אתגייס, לכן לא היה כזה עניין בשבילי לחתום על עצומה כזו, לא הבנתי את כובד העניין".

הפגנת תמיכה בסרבנים, ב-2003 (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנת תמיכה בסרבנים, ב-2003 (צילום: אקטיבסטילס)

ללוי, כיום עורכת דין בוועד נגד עינויים ומזכירת סניף חד"ש בתל-אביב, אכן לא היתה סיבה מיוחדת להניח שהמכתב יגרור סערה ציבורית כוללת. מכתבי שמיניסטים היו כבר תופעה מוכרת בישראל, אם כי עד אז הם היו בעיקר "סרבנות שטחים".

אבל כשנתיים לאחר שפורסם בחתימתם של כשישים צעירות וצעירים לפני גיוס (והתפרסם שוב אחרי שנה עם 350 חתימות, ביניהם גם זו של דפני ליף), הוליד המכתב את אחד המשפטים הפוליטיים המתוקשרים ביותר בארץ, משפטם של שמרי צמרת, נעם בהט, חגי מטר (היום מנהל שותף של אתר שיחה מקומית), אדם מאור ומתן קמינר, שבסופו של דבר ריצו תקופות מאסר של בין 21 ל-23 חודש – יותר מכל סרבן מצפון יהודי אחר בישראל.

לצד תשומת הלב המקומית, משפטם של החמישה עורר גם תהודה בינלאומית יוצאת דופן, כולל תמיכה מצד פלסטינים בישראל ובשטחים, וכן תמיכה מצד דמויות כגון הבמאים ז'אן-לוק גודאר, ברנארדו ברטולוצ'י, מייק לי וטוני קושנר. עורך דינם של החמישה, אגב, היה דב חנין, שייצג את החמישה פרו בונו במסגרת עבודתו במשרד של אמנון זיכרוני, בעצמו מראשוני סרבני המצפון בישראל.

"הבנתי שזה משנה את הסטטוס שלי"

"אני גדלתי על אוסלו, דיבורים על שלום היו בבית הספר, בכל מקום", אומרת לוי, "אבל אז התחילה האינתיפאדה, ובבת אחת ממצב שאנחנו אמורים להיות כבר הדור-שאחרי, דור של שלום ושותפות, פתאום אנחנו מתקרבים לגיל הגיוס והכיבוש משתולל לגמרי, ואינתיפאדה והרוגים, זה ללא ספק הפך למרכיב משמעותי עבור רבים מחברי הקבוצה לסרב.

"ההתנפצות של הדיבורים על השלום לאינתיפאדה ולהעמקת הכיבוש – על זה דיברנו כל הזמן. 'לא לזה חונכנו', זה היה גם המסר של המכתב. היום אני מסתכלת על זה קצת כתמימות נאיבית, 'הבטחתם יונה ובמקום זה יש טנקים ברחובות'".

"בזיכרון שלי", משחזרת לוי, שבהמשך הפכה לדוברת מכתב השמיניסטים, "הרגע שבו הבנתי שזה משהו גדול היה כשמנהל בית הספר שלנו, עירוני ה', קרא לנו לשיחה. היינו שלושה חותמים מהשכבה. השיחה לא היתה נוראית, אבל פתאום הבנתי שזה דבר שמשנה את הסטטוס שלך ביחס לכל מיני אנשים, שיש לזה משמעות לגבי דברים אחרים בחיים שלי, שזה לא עוד הפגנה.

"הבעיה החברתית נוצרה אחרי התיכון, כי יש רגע שכולם הולכים לצבא, ועם כל החברוּת וההבנה, כשהדבר הזה שאת מתנגדת אליו הופך למציאות היומיומית שלהם, נהיה קשה לשמור על קשר. זה תהליך שקורה אצל רוב הסרבנים, שבשלב כלשהו מתחילים להתרחק מהמעגלים שבהם גדלו ולהתחבר אל מעגל הסרבנים, ואלה מעגלים טובים מאוד".

גם מתן קמינר, אחד מחמישיית "משפט הסרבנים", הופתע מעוצמת התגובה לסירוב, בעיקר מצד הצבא. "לפני המכתב שלנו, הציפייה היתה שאתה הולך לכלא לשלושה או ארבעה חודשים ואתה בחוץ, רק איתנו תג המחיר גדל בצורה כזו. אנחנו היינו הראשונים שקיבלנו את 'השטוזה'".

"אני מבין שפעלתי לסרב מתוך תחושת אליטה, תחושה של מי שהמקום הזה שייך לו, שמחזיק את המפתחות למקום הזה באופן אישי"

מכתב השמיניסטים היה אקט הסרבנות הקולקטיבית הראשון של האינתיפאדה השנייה, אבל לא האחרון: בינואר 2002 התפרסם "מכתב הלוחמים" של ארגון אומץ לסרב, אליו הצטרפו בהמשך מאות קצינים וחיילים ביחידות קרביות ובמילואים, וב-2003 התפרסם "מכתב הטייסים", וכשלושה חודשים לאחריו התפרסם "מכתב המטכ"ליסטים", בחתימת 13 אנשי מילואים של סיירת מטכ"ל.

מלחמת הלבנון הראשונה הולידה תנועה

"תנועת הסירוב בימי האינתיפאדה השנייה לא הופיעה יש מאין", אומרת פרופ' עדית זרטל, מחברת הספר "סירוב, חובת הציות וזכות המצפון" (2018). "אי אפשר לבחון אותה בלי לדבר על הסרבנות של מלחמת לבנון הראשונה, עשרים שנה קודם לכן. מי שיצר את הדגם של סירוב קולקטיבי, גדול, בעל ממדים פוליטיים מופגנים, היה המופע של יש גבול.

"יותר מזה: הסירוב של יש גבול ב-1982 היה רדיקלי יותר מהסרבנות של שנות האינתיפאדה, במובן זה שקבוצה גדולה שהלכה וצברה עוצמה מספרית ותקשורתית, בעוד מלחמה מתחוללת, יצאה נגד המלחמה עצמה, בשל אי-חוקיותה, בשל היותה מלחמה תוקפנית ולא מלחמת מגן על הקיום, על הבית. מופע הסירוב במלחמת לבנון היה גם חתירה תחת האתוס היסודי, המגדיר, של ישראל, אתוס הכוח והצבאיות, המיליטריזם הישראלי".

donate

תנועת יש גבול, הוותיקה מבין ארגוני הסירוב בישראל, קמה ב-1982 על רקע מלחמת לבנון הראשונה, ולצד פרופיל חדש, ארגון פמיניסטי אנטי-מיליטריסטי שהוקם ב-1998, היוותה חלק מרשת התמיכה בסרבני האינתיפאדה השנייה.

על העצומה הראשונה שפרסמה התנועה חתמו כ-3,000 חיילי מילואים, מתוכם כ-160 נכלאו בגין סירובם לשרת על אדמת לבנון. את עצומת הסירוב הראשונה, שהיתה סרבנות שטחים סלקטיבית, פרסמה התנועה במהלך אינתיפאדה הראשונה, ב-1987. התנועה ממשיכה ללוות סרבני מצפון עד היום.

"כשפרצה האינתיפאדה השנייה כבר היתה לנו הכרזת סירוב. לא עצומה שבה אנחנו מבקשים שלא לקחת חלק, אלא הודעה שאנחנו לא לוקחים חלק", אומר ישי מנוחין, ממייסדי תנועת 'יש גבול', שישב בכלא על סירוב לשרת במלחמת לבנון.

ישי מנוחין (צילום: יאיר גיל)

ישי מנוחין (צילום: יאיר גיל)

"בתקופה הזו כבר היתה עלייה במספר הסרבנים שנכנסו לכלא. ואז פרצה האינתיפאדה השנייה והיתה לנו עצומה עם מאות חותמים שאמרו שהם מסרבים לקחת חלק בכיבוש. אם בתקופת לבנון התחלנו בסרבנות סלקטיבית, כשפרצה האינתיפאדה השנייה כבר תמכנו גם בסרבנות מוחלטת.

"ליווינו גם הרבה חיילים שבחרו כן לשרת. כשדוד זונשיין חזר מהמילואים, הוא ויניב (איצקוביץ', א"נ) יצרו קשר ותמכנו בהם בהקמת אומץ לסרב. ההבדל היה שבעוד הסירוב שלנו היה סירוב אוניברסלי – מלא או חלקי, על פי החלטת כל אדם לעצמו – הטיעון של אומץ לסרב היה שזה הדבר הלאומי-הציוני הנכון ביותר לעשות היום.

"העברנו להם גם את הרשימות של כל הסרבנים הצעירים, כדי שכאשר הם יוצאים פומבית יהיו להם רשימות גדולות יותר, ובאמת הם יצאו וזה עשה המון רעש".

"הייתי שמאל רך, האמנתי לרשויות, לצבא"

"אנשי אומץ לסרב היו מעין סטארט-אפ של סירוב חדש", אומרת זרטל. "משוכללים, מתוקשרים, חמושים ביועצים משפטיים, מודרניים. בשעה שיש גבול היתה עממית, מרובדת ומגוונת, אומץ לסרב בנתה והגדירה את עצמה באופן מושכל ומחושב, והיתה בעלת תודעה אליטיסטית, מנהיגה, ארגון גברי, קרבי, קצונתי, אף שהיו בו גם לא-קצינים, שהדירה מתוכה נשים, לא-קרביים, לא ציונים ואחרים.

"מייסדי הקבוצה האמינו שהסירוב שלהם יהיה בכוחו לחסל את הכיבוש, ודיברו אל הצבא והאומה בשפה שלהם, בשפת הכוח אפשר לומר. הם באו מתוך יחידות העילית, והיו בעצמם כעין יחידת עילית שהעמידה מבפנים תודעת-נגד לצבא ולמדינת ישראל. זאת היתה העוצמה שלהם. קשה היה לקרוא להם אנרכיסטים או בוגדים".

"תמיד הייתי אדם פוליטי, אבל אז הייתי, נקרא לזה, שמאל רך מאוד. האמנתי לרשויות, לצבא, לממשלה", אומר דוד זונשיין, שהקים את אומץ לסרב ביחד עם יניב איצקוביץ' ומשמש היום יו"ר הנהלת בצלם (גילוי נאות: אני חברת הנהלת הארגון, א"נ).

דוד זונשיין (צילום: david garb)

דוד זונשיין (צילום: david garb)

"בשנה הראשונה לאינתיפאדת אל-אקצא הייתי מאוד עסוק במה שקורה, כשברקע כמובן מיליון התנגשויות אלימות, ממש מלחמה – כמובן מלחמה מאוד לא סימטרית, אבל עדיין ירו, התחילו הטילים, טנקים התחילו להסתובב בגדה. אף אחד לא העלה על דעתו שפלסטינים יכולים להתנגד ברמות כאלה. בפעם הראשונה היה לי ברור שאני לא מקבל מבפנים, מהבטן, את ההסברים ששמעתי מהפרשנים.

"בסוף השנה הזו קיבלתי צו מילואים לעזה, אמרתי לעצמי שאני קודם אלך לשם, ואז אסרב. ידעתי מחברים שנתקלים שם באש, כמו בלבנון. הייתי קצין וביקשתי מהמפקדים לצאת למשימות הקשות והמסוכנות יותר, גם כי הרגשתי אחריות עמוקה כלפי החיילים כי המציאות היתה כל כך מופקרת, וגם בשביל עצמי, להרגיש שאני לא מקבל את החלטת הסירוב מטעמים זרים".

"פחות מ-15% לא אשכנזים"

על המכתב הראשון של אומץ לסרב, שהתפרסם בעיתון "הארץ", היו חתומים 50 איש – כולם קצינים ומילואימניקים, ללא חיילים סדירים. במהלך השנים היו רשומים באומץ לסרב כאלף איש, ביניהם גם חותמים דרוזים. בין 400 ל-500 איש מתוכם ישבו בכלא.

"קצת לפנינו יצא מכתב השמיניסטים, שאני מאוד תמכתי בהם ומאוד הסתייגתי מהקישור בינינו. הבנתי מדוע לא לשרת בשטחים, אבל לא לשרת בכלל בצבא? באותה תקופה, לפני עשרים שנה – מזה רציתי להתבדל. גם חשבתי שלא טוב לנו ציבורית להיות אתם באותה סירה.

"בדיעבד אני יכול לומר היום שזה היה חלק מהסיפור שרצינו לספר לעצמנו, שאם אנחנו – קצינים, חיילים מיחידות קרביות ומובחרות – מסרבים, אז האימפקט יהיה כזה שלא כדאי למהול אותו בשמיניסטים".

אתם אמנם הדגשתם את המניע הציוני ודיברתם על סרבנות שטחים בלבד, לא סרבנות גיוס, אבל פרסמתם את המכתב כשהאינתיפאדה בערה ברחובות. מה היו התגובות?

"באופן מפתיע, התגובות היו מעולות. לא במובן שהיתה תמיכה מקיר לקיר – להיפך, היתה התנגדות מאוד גדולה. אבל בתוך ההתנגדות קרו שני דברים: קודם כל, רחשו לנו כבוד גדול. זה היה מאוד ברור. היו לי שנתיים שהסתובבתי מלא באולפנים, בתוכניות הכי מרכזיות. שאלו שאלות קשות, התקיפו, אבל בכל זאת הייתי קצין, מהאליטה, מיחידה מובחרת.

"כשאני מנתח היום את מי שהייתי לפני 20 שנה, אני מבין שפעלתי לסרב מתוך תחושת אליטה, תחושה של מי שהמקום הזה שייך לו, שמחזיק את המפתחות למקום הזה באופן אישי. זאת היתה גם תחושת השליחות שהתגייסתי איתה".

גם קמינר, שהיה חתום על הצהרה רדיקלית בהרבה וגם שילם עליה מחיר כבר בהרבה, מדבר על תחושת הכבוד לסרבנים לפני עשרים שנה.

מתן קמינר (צילום: מיכל בראור)

מתן קמינר (צילום: מיכל בראור)

"הסרבנות נחשבה מצד אחד יותר לגיטימית, ומצד שני גם יותר מסוכנת. עכשיו הסרבנות נתפסת כדבר יותר שולי, פחות בעל השפעה על המציאות. אנחנו זכינו להערכה גם מצד אנשים שהתנגדו לנו, היה ברור שמי שמוכן ללכת לכלא כך וכך שנים מהחיים שלו ראוי להערכה, גם אם ממש לא מסכימים אתו".

לצד ההערכה לנכונות הסרבנים לשלם מחיר על האידיאולוגיה שלהם, ניתן להניח שהיכולת הציבורית להכיל את הסרבנים היתה קשורה גם לפרופיל הסוציולוגי שלהם; אנשים שהחזיקו במשאבים שאפשרו להם להצטרף לתנועת סרבנות פומבית ולשלם על כך את המחיר.

"אני מאמין שלפחות 50% מתוך השמות במכתב הראשון הם היום דוקטורים ופרופסורים. אני הייתי אחד הלא-אקדמאים היחידים", אומר זונשיין, כיום איש היי-טק.

ואשכנזים במובהק.

"כן. לדעתי ברשימה הראשונה של אומץ לסרב לא היו אפילו 15% לא אשכנזים. הדבר היחיד שאפשר לומר לטובת זה הוא שלרוב המכריע של האנשים שם היה את המשאב לסרב – והם השתמשו בו. הרוב כמובן לא משתמשים בו בכלל. אבל בלי ספק, אני ושוטר מג"ב לא משחקים באותו משחק, זה ברור".

"בכלא האזרחי היה קל יותר"

"לא עשיתי מחקר, אבל אני חושב שזאת היתה קבוצה יותר הטרוגנית ממה שנהוג לחשוב", אומר קמינר, כיום אנתרופולוג ועמית במכון בובר באוניברסיטה העברית, וחבר בוועד המרכזי של אקדמיה לשוויון.

"היו הרבה יוצאי תנועות נוער שונות, זה משהו שמאפיין את האתוס של התנועות האלה: תחושת אכפתיות, אחבריות לאומית. אפשר לראות את זה גם בעדויות שלנו במשפט, טון מאוד ממלכתי. לא בהכרח ציוני, אם כי היו גם ציונים בקבוצה הזו. בהרבה מובנים, על הנייר, העמדות היו פחות רדיקליות משל תנועת הסירוב היום".

זה מתח שבא לידי ביטוי בניסוח המכתב?

"בטח, היו הרבה ויכוחים, היו גם כאלה שפרשו, הניסוח לקח הרבה זמן".

הפגנה מול כלא 6, בסוכות 2002 (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנה מול כלא 6, בסוכות 2002 (צילום: אקטיבסטילס)

חלק מתקופת המאסר העברתם בבתי כלא אזרחיים. איך היה היחס אליכם שם?

"בכלא הצבאי יש נוהל שמי שנשפט לשנה ומעלה, אם אין מניעה ביטחונית, מעבירים אותו לכלא אזרחי. בהתחלה מאוד התנגדנו כי הפחידו אותנו מאוד. בדיעבד החששות היו מופרכים.

"אני, נועם וחגי היינו בכלא מעשיהו, שמרי ואדם היו בחרמון, וזה היה יותר טוב מלהיות בכלא צבאי. האינטראקציה עם האסירים האחרים היתה לפעמים קשה, כי אנשים מגיעים מרקעים אחרים מבחינה סוציואקונומית וכו', אבל אני לא חוויתי אף פעם כעס כי לא הלכתי לצבא. אנשים שהורשעו בפלילים הם בדרך כלל לא כאלה עם הערכה גדולה לצבא".

הבנים ישבו בכלא, הבנות נשארו מאחור

המתחים האידיאולוגיים בין הקו הציוני לזה הרדיקלי לא היו היחידים שהסעירו את חברי מכתב השמיניסטים מבפנים; מהר מאוד התנועה החלה לתסוס סביב מתחים מגדריים, שהגיעו לכדי איום על עצם קיומה.

"בימיי, הקו היה לחלוטין מגדרי וזה הפך אותנו לתנועה שבה הגברים הם אלה ששומעים אותם, כי הם אלה שהלכו לכלא", אומרת לוי.

"שני וורנר, שהיתה פעילה בתנועת פרופיל חדש ובמכתב השמיניסטים, עשתה פיצוץ אדיר במכתב השמיניסטים. אחרי שהבנים היו בכלא כבר לפחות שנה, היא כתבה מכתב לכל הרשת שאומר 'התחלנו את התנועה הזו ביחד, בנים ובנות, עשינו הכל בלי שום הבדל בין נשים לגברים, והנה באה המערכת של צה"ל ואמרה מי מקדימה ומי מאחורה, וייצרנו בתוך עצמנו בדיוק את אותם המודלים: הגברים בחזית, בכלא, ואנחנו הנשים מחזיקות את התנועה מאחור ודואגות לפרסומם של הגברים. לא בשביל זה הצטרפתי'.

"המכתב הזה הכניס אותנו לשוק. אני יכולה לומר שעבורי זה היה רגע טרנספורמטיבי בחינוך הפמיניסטי שלי. הוא הוביל לאינסוף דיונים וויכוחים שהלכו לכל מיני כיוונים. למשל פתאום חלק מהסרבניות סירבו להגיע להפגנות תמיכה בבנים בכלא, ההורים של הבנים נכנסו לאמצע הוויכוח נגד הבנות, זו היתה תקופה של מתח נוראי.

"הפתרון שהגענו אליו היה ללכת לסדרת פעולות שלא קשורות לכליאה, בלי להפסיק ללכת גם לפעולות הכליאה. ואז הלכנו לפעולות במחסומים, בנינו מחסומים תיאטרליים בכניסות לכל מיני בסיסים ודברים נוספים. המתח הזה המשיך לאורך כל השנים, וזאת היתה אחת הסיבות שכאשר הקמנו את 'מסרבות' (רשת תמיכה בסרבניות וסרבני מצפון, א"נ) ב-2016, קראנו לארגון 'מסרבות'".

הפגנת תמיכה בסרבנו, בבקו"ם בתל השומר, בספטמבר 2005 (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנת תמיכה בסרבנו, בבקו"ם בתל השומר, בספטמבר 2005 (צילום: אקטיבסטילס)

הצבא טעה ביחס אלינו

אם בקרב הציבור הרחב היחס לסרבנים אז אופיין גם בהערכה לצד הביקורת, הרי שהיחס מצד הצבא היה שונה בתכלית.

"בשנה הראשונה הצבא היה מאוד מבולבל, הוא לא לגמרי הבין מה קורה", אומר זונשיין. "הצבא ידע לטפל בסרבן פה ושם, אבל פתאום היינו ארגון שגם גדל בהתמדה – בחודש הראשון פירסמנו מכתב עם 50 חתומים, אחרי שבועיים מאה, אחרי שבועיים נוספים 200, אחרי עוד שבועיים 400.

"זה נראה רע למערכת, במיוחד שהפרופיל היה האבטיפוס שלי, זה שהאליטה אוהבת לקרוא לו 'המדינה', במובן של 'אם הוא יסרב, מה יישאר לנו?'. היה איזשהו עירוב של בלבול וחוסר אונים תקשורתי, שלא שירת את הצבא. אני ישבתי באולפן לצד מופז, שהיה רמטכ"ל. זאת הרי היתה טעות איומה מבחינתם".

"אני חושב שאחת לאיזה זמן, כשהתופעה מתחזקת, הם מפסיקים להכניס סרבנים לכלא באופן גורף, אבל לוקחים כמה מקרים בודדים ועושים מהם עונש לדוגמה", אומר מנוחין. "רמי חסון הוא דוגמה ברורה לזה מהאינתיפאדה הראשונה. כשאדם נכלא חמש או שש פעמים, אנשים אחרים שואלים את עצמם למה לי לעשות את זה. ובו בזמן הם שחררו מסות של מילואימניקים דרך ועדות אי התאמה.

"מאז מלחמת לבנון השנייה אין מילואימניקים בכלא, וגם המלש"בים שמסרבים היום לא מגיעים כולם לכלא. הצבא מאפשר המון דרכים לא ללכת לצבא מבלי להגיע לכלא".

קמינר מתאר את תגובת הצבא כאסטרטגיה דו-ראשית. "זה היווה איום שטופל בצורה מאוד חכמה מצד הצבא: הם מצד אחד מאוד החריפו את תג המחיר על סירוב מוכרז, ומצד שני הקלו עוד יותר את המסלול העוקף, דרך ועדת מצפון או קב"ן.

"ההחלטה להעמיד לדין את חגי מטר ואת יוני בן ארצי לדין (שבמרץ 2003 תיקיהם עברו לבית דין צבאי, שיכולת הענישה שלו גדולה יותר, אחרי שריצו כבר תקופת מאסר בדין משמעתי, א"נ) הפתיעה אותנו, כי הם היו הראשונים. אחרי חגי, אני, אדם ונועם ביקשנו שיעמידו אותנו לדין ושיאחדו את התיקים שלנו. לגמרי הבנו שאנחנו מגדילים את סכום ההימור, והצבא באמת לא מיצמץ. חומרת העונש הפתיעה אותנו".

אף שמדיניות הכליאה של סרבנים גברים חזרה בהמשך לרף הנמוך יותר של חודשים ספורים, ייתכן שההחמרה הזו בעונשים שהצבא השית בזמנו על סרבני המצפון – כולל החמרה משמעותית של תנאי הפטור מטעמי מצפון לנשים, החמרה שהובילה ב-15 השנים האחרונות לכליאתן של לא מעט סרבניות – היא שמסבירה את העובדה שכיום, עשרים שנה אחרי, נמצאת בכלא סרבנית מצפון אחת בלבד. במקביל, ולא במנותק, גם החברה הישראלית הקצינה את יחסה לסרבנים, שמאנשי מצפון אידיאולוגיים הפכו ל"אנרכיסטים בוגדים".

מעמד הצבא ירד בחברה הישראלית

"לשמאל הציוני והשמאל הרך היה מאוד קשה בהתחלה עם רעיון הסרבנות", אומר מנוחין, שמלווה את תופעת הסרבנות בישראל ואת הסרבנים עצמם מזה עשורים. "במלחמת לבנון ובאינתיפאדה הראשונה, הרגשנו שמפקדים שהם מהשמאל הרך מכניסים יותר לכלא, כי זה יותר מאיים עליהם פוליטית".

הסרבנות היתה תופעה קולקטיבית, של קבוצות: טייסים, מטכ"ליסטים, שמיניסטים, אומץ לסרב. היא עוררה שיח ציבורי סוער והשפיעה על סדר היום הפוליטי, עד כדי כך שיועצו הקרוב של אריאל שרון, דב וייסגלס, הזכיר את התגברות תנועת הסרבנות כאחת הסיבות לתוכנית ההתנתקות. היום, ככל שישנה בכלל סרבנות, היא יותר אינדיבידואלית. ישנה הרגשה שהשמאל ויתר על זה ככלי במאבק הפוליטי. איך אתה מבין את זה?

"יש פה שלוש מגמות שונות. הראשונה היא שסרבנות היא עניין קונפרונטלי, והצבא כבר לא מתעמת היום. כל המילואימניקים שליוויתי בשנים האחרונות קיבלו פטור דרך אחת הוועדות: רפואית, אי התאמה ומצפון. כלומר הצבא לא מתעמת עם מילואימניקים ומתעמת עם מעט מאוד סדירים או מלש"בים, כאלה שבאים ואומרים 'אנחנו רוצים לריב'.

"דבר שני, המעמד של הצבא ירד בחברה הישראלית. פעם היתה ציפייה שבגלל המעמד של הצבא, צריך להקשיב יותר למה שאומרים לוחמים וקרביים. היום יש ירידה של מעמד השירות הצבאי בחברה, כיום יותר ממחצית בני ה-18 בישראל לא משרתים.

"הדבר השלישי הוא שעד הגל האחרון של המחאה נגד נתניהו, השמאל – למעט השמאל הרדיקלי – הפסיק להתעניין בכיבוש. ברגע שאין עניין בכיבוש, אז המכשיר המרכזי של הכיבוש, שהוא הצבא, גם מפסיק להיות עניין".

"חברה שאין בה סירוב היא חברה שנדונה למוות"

"לאורך כל הדרך, הסירוב תמיד קיבל תהודה יותר גדולה מההיבט המספרי שלו", אומרת זרטל. "נכון שבתקופות שיא היה מדובר במאות, אפילו במאות רבות – בתקופת האינתיפאדה יש כאלף סרבנים. אבל המספר הכולל של הסרבנים, בכל שנות הסירוב, לא מגיע לאחוז אחד מכלל המתגייסים והמשרתים בצבא. קשה מאד לסרב בישראל".

״הבלוק נגד הכיבוש״ במחאה מול הכנסת(צילום: אורן זיו)

"הבלוק נגד הכיבוש" במחאה מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

נעשה יותר קשה לסרב בישראל עם השנים?

"הייתי אומרת שסירוב מצפוני הוא אקט הרואי כמעט. בחברה שהיתה, לפחות עד העשור האחרון, עדרית, צייתנית, מקדשת אחדותיות וזהותיות, וכמובן כוחנות, קשה לשבור שורות. מנגד, יחס החברה לסירוב ולסרבנים הוא מבולבל ומשובש, קלישאי להחריד ונטול מחשבה ודיון רציני בהיבטים ובמשמעויות של התופעה.

"צריך לומר שהסירוב הוא תופעה תרבותית ואינטלקטואלית חשובה. הוא ייצר לאורך השנים גוף מחשבתי וטקסטואלי מרשים. ההיסטוריה של הסירוב היא ההיסטוריה האלטרנטיבית להיסטוריה שהיתה והווה. זאת ההיסטוריה שלא התחוללה, הדרך שלא הלכנו בה, ולכן כל כך חשוב לדון בזה ולחשוב על זה: מה החמצנו. מה החמיץ המקום הזה בכך שהיה תקוע באופן כל כך אטום ולא מושכל בדרך הכוחנית האחת, המיליטריסטית.

"חברה שאין בה סירוב מצפוני היא חברה שנידונה למות. הסירוב הוא הלב המצפוני הפועם של חברה, ולכן הוא הכרחי. אפילו אם הוא לא מצליח לחולל את המהפכה ולהביא לשינוי הקיים, לסיומו של הרוע, הוא הכרחי לעצם קיומה של חברה ולתקווה שלה.

"למען אנושיותנו, האדמה חייבת תמיד לרעוד תחת רגלינו. לכן מופעי המרי האזרחי של הימים האלה, עם כל ההבדלים בינם לבין הסירוב המצפוני, ולמרות שאינם נוגעים ברעות הגדולות של חיינו, כמו הכיבוש, יש בהם בכל זאת תקווה, התחלה".

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

השוטר שהטיף מוסר לוופא הוא התגלמות האדון הקולוניאליסטי

"אל תלמדי אותי את העבודה שלי", אמר השוטר לאישה שסובלת מאלימות כמה ימים לפני שנרצחה, והדגים את התנהלות המשטר שמפקיר את הנשים הפלסטיניות בפרט ואת החברה הפלסטינית בכללה. אך למרות הייאוש, אנו נמשיך לחיות וללמד את כולם אילו חיים מגיעים לנו באמת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf