"התחלקנו לקבוצות, כדי שאם אחד מאתנו ייהרג האחרים ישרדו"
ביקור בבית החולים שיפא בין ילדים פצועים ומשפחות חסרות כל באוהלים. מכל עבר נשקפים פנים חיוורים ועיניים מלאות צער וזעם
כותב אורח: עאוני פרחאת, עזה
העקירה ההמונית של תושבי עזה בימים האחרונים הגיעה לכדי מחצית מתושבי שכונת שג'עיה. מספר העקורים הפנימיים כבר עולה על מאה אלף, ובהם כ-84 אלף שמצאו מחסה בבתי ספר של אונר"א.
הלכתי לבית החולים אל-שיפא, שהוא בית החולים הראשי ברצועת עזה, כדי לפגוש חבר שבדי. הוא היה חלק מקבוצת פעילים בינלאומיים שיוצאים כמגינים אנושיים ומלווים את אנשי החילוץ של ההגנה האזרחית. הלכנו ביחד לתחנת ההגנה האזרחית ליד בית החולים שיפא. כעבור דקות בלבד הם קיבלו הודעה שקבוצת הגנה אזרחית הותקפה בארטילריה ישראלית כשניסו לכבות שריפה בבית. חמישה חברי צוות נפצעו, כולל אחד שאיבד יד. הם הובאו לשיפא, שם שמעתי את אחד הפצועים מתקשר לאשתו ואומר: "אני בסדר. הייתה לנו בעייה קטנה בעבודה אבל כולנו בסדר, אל תדאגי. אשוב הביתה הלילה".
> "זה יותר גרוע מעופרת יצוקה, הצבא רוצה לגרום לאזרחים סבל"
כשמסתובבים בגינות בית החולים שיפא רואים עשרות משפחות שוכבות על הדשא, מקימות אוהלים ממעט הבגדים והבדים שהצליחו לקחת אתם כשנסו מבתיהם. חלק יצאו בגופם בלבד, אחרים איבדו אחים ואחיות. בכי תינוקות וילדים וצפירות אמבולנסים ממלאים את החלל. מכל עבר נשקפים פנים חיוורים ועיניים מלאות צער וזעם.
> בתמונות: הלוויה של 26 בני משפחה אחת שנהרגו מהפצצת הצבא בחאן יונס
אשרף ח'לף משכונת שג'אעיה (שם נרצחו למעלה מתשעים איש על ידי כוחות הכיבוש הישראלים ביום ראשון), שהיה בגינת בית החולים עם משפחתו, סיפר לי: "הסתופפנו בפינה אחת כל הלילה. הם לא הפסיקו להפגיז בתים ובניינים סמוכים. שמענו צעקות של ילדות ואנשים בוכים. ברגע שזרחה השמש עזבנו את בתינו בקבוצות אבל ההפגזה הישראלית לא חדלה ברחובות. בן דודי רץ לצידי ונהרג לנגד עיני. לא יכלתי להצילו. המשכתי לרוץ ולשאת את אחי הצעיר".
בשיפא פגשתי גם את נור אל-אנקר, ילדה מתוקה בת 9, שביתה נפגע מהפגזת הארטילריה הישראלית הכבדה על שג'עיה ביום ראשון בלילה. אמה, סבתה ושני אחיה הצעירים נפצעו קשה.
> צאו ותראו את הדם ברחובות שג'עיה
אחיה עדיין מאושפזים (בילאל, 6, עם 11% כוויות, ובראא, 4, 20% כוויות). למזלם, הם נמצאו בחיים מתחת להריסות. הלכתי לבקר את בילאל בחדרו. הוא שכב שם לבד בעוד אביו היה עם בראא שזה עתה יצא מטיפול נמרץ.
> למה הפלסטינים תומכים כעת בחמאס למרות האבדות האיומות שלהם
האב, סאלם אל-אנקר, סיפר לי: "ישבנו כולנו בבית", הוא עוצר ונאנח ובילאל בוכה. "שמענו פגזים ניחתים מכל עבר, היה בלתי אפשרי לעזוב את הבית במשך הלילה. הסתכלתי מהחלון וראיתי מתים שוכבים ברחוב עם חבילות בגדים. ידענו שיכול להיות שנהיה המטרה הבאה של האריטלריה הישראלית אז החלטנו להתחלק לקבוצות. כך, אם אחד מאתנו ייהרג, האחרים יוכלו לשרוד. בשעה 6:30 התקיפו את הגינה שלנו בפגז עצום שגרם נזק אדיר לבניין שלנו. שמעתי פגזים נוספים נופלים והתעוררתי בבית החולים".
אנשי ההגנה האזרחית אמרו ששלושת הילדים ואמם נמצאו קבורים תחת הריסות ביתם.
אני פונה למשרד הקבלה של בית החולים ומוצא שתחנות הטלוויזיה מדווחות שבית החולים אל-אקצא הותקף. חמישה פלסטינים נהרגו, 30 נפצעו וחדרי הטיפול הנמרץ והניתוחים נפגעו קשות. הזדעזעתי לשמוע זאת ותהיתי מה יקרה אם יתקיפו את בית החולים בו עמדתי. מה יקרה לילדים אלה ולחולים אחרים?
בכניסה הראשית של בית החולים שיפא שמעתי צפירות אמבולנסים במרחק. שמעתי שיחה של צוות אמבולנס: "התקיפו את משפחת אל-קסאס בשכונת אל-רמאל. שמונה נהרגו, כולם ילדות ונשים".
> מתאבלים על מותה של סבתא והפצצות ממשיכות ליפול בחוץ
בשיפא פגשתי את חברתי האיטלקיה מרי קלוולי, שאמרה: "כולם צריכים לדעת מה שקורה פה ולפעול נגד זה. אתמול הלכנו לשג'עיה בזמן הפסקת האש הכוזבת בת שלוש השעות. לא יכולתי להיכנס לעומק השכונה אבל מה שראיתי בתחילת האזור היה הרס עצום. גופות שכבו ברחובות ואנשים השתמשו בשמיכות כדי לפנותן. הישראלים המשיכו לירות ללא הרף".
עזבתי את שיפא בשעה 16:30, משאיר מאחורי יותר צער, עצב, אבל ואומללות ממה שאדם יכול לשאת. למזלי מצאתי רכב שיסיע אותי הביתה. הרחובות היו נטושים ומזל"טים מילאו את השמיים.
בשעה שכתבתי נרצחו עשרים פלסטינים, ביניהם חמישה ילדים בהתקפה ישראלית מסיבית על מגדל אסראא במרכז העיר עזה.
* נכתב ב-21 ביולי, לאחר שסיימתי את יום ההתנדבות הראשון שלי בבתי ספר של אונר"א.
פורסם לראשונה באנגלית בבלוג של עאוני פרחאת. תרגום: שושנה לונדון-ספיר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן