newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מתאבלים על מותה של סבתא והפצצות ממשיכות ליפול בחוץ

לא הקמנו אוהל אבלים לזכרה של סבתא כי כל רגע נופלת עוד פצצה. עכשיו הצבא הישראלי הודיע שכל השכונה שלי היא יעד, המשפחה ברחה למרכז מחנה הפליטים, ואני נשארתי לבד בבית לכתוב לכם ממחשב מחובר למצבר של מכונית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: עאוני פרחאת, עזה

אני כותב ולבי מלא דמעות. לא רק בגלל שראיתי את סבתי גוועת לאט מסרטן לנגד עיניי, אלא גם בגלל כל ילד וכל פלסטיני חף מפשע שנהרג מירי המזל"טים והאף-16 הישראלים.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, וכל משפחתי הייתה מרוכזת בחדר אחד, דחוסה עם משפחתו של דודי שנאלצה לעזוב את ביתה בשל הפגזות קרובות בסביבתה. שוב לא היה חשמל, כך שהעליתי לרשתות החברתיות עדכונים על ההתקפות הישראליות דרך הנייד. סבתי נשמה את נשימותיה האחרונות.

לפתע פצצות ענקיות שנורו מאף-16 נחתו על מטרה לא ידועה באזורנו. זה היה נורא וכל הילדים מסביב התחילו לבכות. מבעד לקיר שמענו גם את הילדות של השכנים צורחות מפחד. ביתי, הקירות והדלתות, רעדו מהפיצוץ, וכך גם לבי. שמענו טילים ישראלים במעופם ולא ידענו איפה ינחתו. האם אנחנו מטרתם הבאה של מטוסי הקרב?

הסתכלתי על סבתי. החזה שלה נע באופן מוזר. תהיתי אם היא בכל שומעת את הפיצוצים סביבנו. כבר לפני יומיים הפסיקה לדבר. עליתי לבדוק ששום דבר לא נפגע בחדר שלי. למטה אמא התחילה לצעוק ולבכות וידעתי שסבתא עזבה אותנו. "עאוני, היא מתה", אמרה אמי בקול נורא.

אמי לקחה את זה קשה יותר מכולנו. חיבקתי אותה חזק קרוב לחזי, שבתוכו הלב נשבר. "לאן הולכת הנשמה כשמתים?" שאלה נהלה בת ה-10. חיבקתי גם אותה. "למקום נעים ובטוח יותר, מקום בו אין פיצוצים או גיחות קרב ישראליות".

> עברתי כבר כמה מתקפות ישראליות, אבל מתקפה ברמדאן זה חדש

עאוני פרחאת עם סבתא שלו

עאוני פרחאת עם סבתא

הדלקתי רדיו. גורם רשמי הודיע ש-72 נהרגו ולמעלה מ-500 נפצעו מאז תחילת המתקפה הישראלית על 1.8 מיליון האזרחים שחיים ברצועת עזה. אלה חיים שרצופים בחוויות רצח, פחד, מתקפות, מזל"טים, רצח-עם, דיכוי בלתי פוסק. הסבל והפחד הנורא משפיעים במיוחד על הילדים והנשים. הדם הפלסטיני ממשיך להשפך מפשעי המלחמה ומהענישה הקולקטיבית שישראל מבצעת בניגוד לחוק הבינלאומי.

זריחה. יום חדש. הציפורים מצייצות ומטוסי האף-16 מפציצים, ואני לא ישנתי כל הלילה. הרגשתי תערובת מוזרה של אימה וכמיהה לשקט ולשלום. ואז עוד תקיפה אווירית, הפעם על ביתו של אבו-נאצר, 30 מטר מביתי. עשן מילא את הרחוב ומיד עמו באו רעש הצרחות והסירנות. אני לא יודע כמה שעות ישנתי ביומיים האחרונים, כמה טילים נורו ממטוסים לעבר בתי אזרחים. כל דודותיי, דודיי ובני-דודיי מדברים רק על דבר אחד: האימה של ליל אמש.

"כמה קילומטרים מפה, בישראל, הם מתגוננים במקלטים מפני רקטות תוצרת בית, ואף ישראלי לא נהרג", אמר דודי. "באותו הזמן ממש ילדינו חוטפים טילים ממטוסי האף-16 בחזה חשוף. החקלאות והתעשייה שלנו מפורקות, גבולותינו והים תחת מצור ישראלי. איזה חיים נותרו לנו כאן בעזה?"

כל קרוביי התכנסו בבית סבתי במרכז מחנה הפליטים ג'באליה לפני מסע הלוויה לבית הקברות, שנערך תחת קולות ההפצצות. לא נוכל להקים אוהל אבלים לכבודה ולזכרה בגלל ההתקפות. היא טמונה באדמה עכשיו, אבל זכרה חי עמנו, וזה זיכרון של אהבה ורגעים יקרים מפז.

כשחזרנו הביתה הגיע טלפון מהצבא הישראלי שהודיע שאנחנו צריכים לברוח מביתנו. כל הבתים באזור שלי קיבלו טלפונים דומים, והמסר הוא אחד: תעזבו למרכז ג'באליה או לעיר עזה. המשפחה עברה עכשיו לגור עם קרובי משפחתו של אבי בלב מחנה הפליטים. אני נשארתי פה לבד, יחיד בביתי, ואני מפעיל את המחשב עם מצבר של מכונית כדי לכתוב ולהפיץ את הפוסט הזה.

כשאני חושב על סבתי אני תמיד נזכר בסיפור שסיפרה על פלסטין שלפני הנכבה ב-1948. על החוות והגנים הירוקים שהיו לנו, על טעם החירות והבית. על הכפר שלה, שלנו, שעכשיו כבוש. אולי גם אתם זוכרים את אחד הסיפורים של סבתא, שפרסמתי בעבר:

הייתי בת עשר והלכתי מהבית לגבעה סמוכה. רועה חלף על פני עם עשרות כבשים ועזים, ומבלי ששם לב כבשה נחמדה אחת נשארה מאחור. חשבתי שהוא ישוב לאסוף אותה, אבל הוא לא חזר. לקחתי אותה הביתה, וכל יום חזרתי לאותה גבעה בציפייה לפגוש את הרועה ולהשיב לו אותה, אבל הוא מעולם לא שב. אחרי חודש, אבי החליט שהגיע הזמן להכין ארוחה נאה למשפחה ולשכנים.

אחרי 66 שנים כפליטה סבתא שי מתה כשהיא חולמת על שיבה למולדתה. היא מתה לקול הפצצות, עדיין נאחזת בתקווה הזאת.

פורסם לראשונה באנגלית בבלוג של עאוני פרחאת. תרגום: חגי מטר

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"זה לא גוש תאים, זה כבר תינוק". יועצת בארגון "בעד חיים" מציגה הדגמה של תינוק ברחם (צילום: שיחה מקומית)

"זה לא גוש תאים, זה כבר תינוק". יועצת בארגון "בעד חיים" מציגה הדגמה של תינוק ברחם (צילום: שיחה מקומית)

"זה יעשה לך סרטן": כך מפחידים נשים כדי שלא יעשו הפלה

עמותת "בעד חיים", המקושרת לקהילת היהודים המשיחיים, מציעה סיוע לנשים כדי שלא יפילו. לשם כך היא מציגה קונוטציות לשואה ומספקת לנשים מידע רפואי לא מבוסס. תחקירנית "שיחה מקומית" הצטרפה לתחקירנים ב-18 מדינות בעולם בהתחקות אחרי דרכי הפעולה של המלחמה הגלובלית בהפלות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf