newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מתאבלים על מותה של סבתא והפצצות ממשיכות ליפול בחוץ

לא הקמנו אוהל אבלים לזכרה של סבתא כי כל רגע נופלת עוד פצצה. עכשיו הצבא הישראלי הודיע שכל השכונה שלי היא יעד, המשפחה ברחה למרכז מחנה הפליטים, ואני נשארתי לבד בבית לכתוב לכם ממחשב מחובר למצבר של מכונית

מאת:

כותב אורח: עאוני פרחאת, עזה

אני כותב ולבי מלא דמעות. לא רק בגלל שראיתי את סבתי גוועת לאט מסרטן לנגד עיניי, אלא גם בגלל כל ילד וכל פלסטיני חף מפשע שנהרג מירי המזל"טים והאף-16 הישראלים.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, וכל משפחתי הייתה מרוכזת בחדר אחד, דחוסה עם משפחתו של דודי שנאלצה לעזוב את ביתה בשל הפגזות קרובות בסביבתה. שוב לא היה חשמל, כך שהעליתי לרשתות החברתיות עדכונים על ההתקפות הישראליות דרך הנייד. סבתי נשמה את נשימותיה האחרונות.

לפתע פצצות ענקיות שנורו מאף-16 נחתו על מטרה לא ידועה באזורנו. זה היה נורא וכל הילדים מסביב התחילו לבכות. מבעד לקיר שמענו גם את הילדות של השכנים צורחות מפחד. ביתי, הקירות והדלתות, רעדו מהפיצוץ, וכך גם לבי. שמענו טילים ישראלים במעופם ולא ידענו איפה ינחתו. האם אנחנו מטרתם הבאה של מטוסי הקרב?

הסתכלתי על סבתי. החזה שלה נע באופן מוזר. תהיתי אם היא בכל שומעת את הפיצוצים סביבנו. כבר לפני יומיים הפסיקה לדבר. עליתי לבדוק ששום דבר לא נפגע בחדר שלי. למטה אמא התחילה לצעוק ולבכות וידעתי שסבתא עזבה אותנו. "עאוני, היא מתה", אמרה אמי בקול נורא.

אמי לקחה את זה קשה יותר מכולנו. חיבקתי אותה חזק קרוב לחזי, שבתוכו הלב נשבר. "לאן הולכת הנשמה כשמתים?" שאלה נהלה בת ה-10. חיבקתי גם אותה. "למקום נעים ובטוח יותר, מקום בו אין פיצוצים או גיחות קרב ישראליות".

> עברתי כבר כמה מתקפות ישראליות, אבל מתקפה ברמדאן זה חדש

עאוני פרחאת עם סבתא שלו

עאוני פרחאת עם סבתא

הדלקתי רדיו. גורם רשמי הודיע ש-72 נהרגו ולמעלה מ-500 נפצעו מאז תחילת המתקפה הישראלית על 1.8 מיליון האזרחים שחיים ברצועת עזה. אלה חיים שרצופים בחוויות רצח, פחד, מתקפות, מזל"טים, רצח-עם, דיכוי בלתי פוסק. הסבל והפחד הנורא משפיעים במיוחד על הילדים והנשים. הדם הפלסטיני ממשיך להשפך מפשעי המלחמה ומהענישה הקולקטיבית שישראל מבצעת בניגוד לחוק הבינלאומי.

זריחה. יום חדש. הציפורים מצייצות ומטוסי האף-16 מפציצים, ואני לא ישנתי כל הלילה. הרגשתי תערובת מוזרה של אימה וכמיהה לשקט ולשלום. ואז עוד תקיפה אווירית, הפעם על ביתו של אבו-נאצר, 30 מטר מביתי. עשן מילא את הרחוב ומיד עמו באו רעש הצרחות והסירנות. אני לא יודע כמה שעות ישנתי ביומיים האחרונים, כמה טילים נורו ממטוסים לעבר בתי אזרחים. כל דודותיי, דודיי ובני-דודיי מדברים רק על דבר אחד: האימה של ליל אמש.

"כמה קילומטרים מפה, בישראל, הם מתגוננים במקלטים מפני רקטות תוצרת בית, ואף ישראלי לא נהרג", אמר דודי. "באותו הזמן ממש ילדינו חוטפים טילים ממטוסי האף-16 בחזה חשוף. החקלאות והתעשייה שלנו מפורקות, גבולותינו והים תחת מצור ישראלי. איזה חיים נותרו לנו כאן בעזה?"

כל קרוביי התכנסו בבית סבתי במרכז מחנה הפליטים ג'באליה לפני מסע הלוויה לבית הקברות, שנערך תחת קולות ההפצצות. לא נוכל להקים אוהל אבלים לכבודה ולזכרה בגלל ההתקפות. היא טמונה באדמה עכשיו, אבל זכרה חי עמנו, וזה זיכרון של אהבה ורגעים יקרים מפז.

כשחזרנו הביתה הגיע טלפון מהצבא הישראלי שהודיע שאנחנו צריכים לברוח מביתנו. כל הבתים באזור שלי קיבלו טלפונים דומים, והמסר הוא אחד: תעזבו למרכז ג'באליה או לעיר עזה. המשפחה עברה עכשיו לגור עם קרובי משפחתו של אבי בלב מחנה הפליטים. אני נשארתי פה לבד, יחיד בביתי, ואני מפעיל את המחשב עם מצבר של מכונית כדי לכתוב ולהפיץ את הפוסט הזה.

כשאני חושב על סבתי אני תמיד נזכר בסיפור שסיפרה על פלסטין שלפני הנכבה ב-1948. על החוות והגנים הירוקים שהיו לנו, על טעם החירות והבית. על הכפר שלה, שלנו, שעכשיו כבוש. אולי גם אתם זוכרים את אחד הסיפורים של סבתא, שפרסמתי בעבר:

הייתי בת עשר והלכתי מהבית לגבעה סמוכה. רועה חלף על פני עם עשרות כבשים ועזים, ומבלי ששם לב כבשה נחמדה אחת נשארה מאחור. חשבתי שהוא ישוב לאסוף אותה, אבל הוא לא חזר. לקחתי אותה הביתה, וכל יום חזרתי לאותה גבעה בציפייה לפגוש את הרועה ולהשיב לו אותה, אבל הוא מעולם לא שב. אחרי חודש, אבי החליט שהגיע הזמן להכין ארוחה נאה למשפחה ולשכנים.

אחרי 66 שנים כפליטה סבתא שי מתה כשהיא חולמת על שיבה למולדתה. היא מתה לקול הפצצות, עדיין נאחזת בתקווה הזאת.

פורסם לראשונה באנגלית בבלוג של עאוני פרחאת. תרגום: חגי מטר

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ביקורת פנימית בחד"ש: ההנהגה התרחקה מהחברים בשטח

בכירים בחד"ש טוענים שהמפלגה לא למדה לקח מהכישלון בבחירות הקודמות. "צריך לשנות כיוון", אומרים שם. בבחירות לרשימה לכנסת שייערכו בשבת הקרובה, איימן עודה צפוי להיבחר מחדש, קרב על המקום השני ועל המקום השלישי, ה"יהודי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf