newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה הפלסטינים תומכים כעת בחמאס למרות האבדות האיומות שלהם

יש הרבה פלסטינים שמתעבים את שלטון חמאס, אבל המערכה הנוכחית היא מבחינתם מאבק בסגר - חלק ממלחמת העצמאות שלהם מול ישראל. במאבקים מהסוג הזה, עמים מוכנים לקורבנות איומים

מאת:

ב"ערפל הקרב", סרט התעודה המעולה של ארול מוריס, מדבר מזכיר ההגנה לשעבר של ארצות הברית, רוברט מקנמרה, על סוג מסוים של חוסר יכולת להבין את האויב – כזה שנובע מממחסור באמפתיה.

מקנמרה, מנתח מערכות מבריק שכיום מזוהה יותר מכל עם ההסתבכות האומללה בווייטנאם, אומר שחלק מהצלחתו של קנדי במשבר הטילים בקובה נבע מכך שמתישהו הממשל הצליח לשים את עצמו בנעלי הסובייטים ולהבין את נקודת המבט שלהם. בווייטנאם "לא הכרנו אותם מספיק כדי לחוש אמפתיה". כתוצאה מכך, שני הצדדים פירשו אחרת לחלוטין את המלחמה.

האסימון נפל למקנמרה רק בשנת 91', כשהוא נסע לווייטנאם ונפגש עם שר החוץ שלה. מקנמרה שאל אותו אם אי אפשר היה להגיע לאותן תוצאות של המלחמה (עצמאות ווייטנאמית ואיחוד הצפון והדרום) גם בלי האבדות האיומות. בין מיליון לשלושה מיליון איש נהרגו במלחמה ובהסתעפויות השונות שלה, מרביתם אזרחים ווייטנאמים, וזה לא כולל את מאות אלפי ההרוגים במלחמה מול הצרפתים, שהתרחשה ממש קודם. כ-58 אלף חיילים אמריקאים נהרגו בקרבות.

"אתם נלחמתם לשעבד אותנו", צועק שר החוץ הוויטנאמי על מקנמרה, שעונה שזה רעיון מגוחך. השניים כמעט מחליפים מהלומות. אבל בחלוף הזמן, מקנמרה מבין. "אנחנו חשבנו שמלחמת וייטנאם היא פיסה במלחמה הקרה", הוא אומר, ואילו שר החוץ אמר לו שזו מלחמת העצמאות. הקומוניזם היה חלק שולי מהסיפור מבחינת הווייטנאמים. הם היו מוכנים לקורבן האיום והנורא כי הם נאבקו על החירות שלהם, לא בשביל מרקס או ברז'נייב.

עמים מוכנים לאבדות בלתי נתפסות במאבקים מהסוג הזה. אחוז אחד מהיישוב היהודי נהרג בקרבות מלחמת העצמאות. הציבור קיבל זאת בכאב אבל בנשיכת שפתיים מפני שהוא הרגיש, כמו הווייטנאמים, שהוא נאבק על חייו ועל חירותו. הרגישות הישראלית לקורבנות עלתה מאז לא כי העם שלנו הפך מפונק, אלא כי למרות כל הססמאות על "מלחמה על עתידנו", יש בעומק ההכרה הבנה ש-2014 אינה 48'.

בשלושת המבצעים הצבאיים בעזה, לא כולל האינתיפאדה השנייה, נהרגו יותר מאלפיים פלסטינים, רובם אזרחים. התכתבתי עם כמה פלסטינים ברצועה בימים האחרונים. אלו אנשים שמתעבים את החמאס ביום-יום בשל האידיאולוגיה הקיצונית שלו, הדיכוי הפוליטי והיבטים אחרים של השלטון שלו. אבל הם תומכים בו בלחימה מול ישראל, מפני שהמאבק בסגר הוא מבחינתם מלחמת העצמאות שלהם, או לפחות הסיבוב הנוכחי במלחמה הזו.

הדרישה שתושבי הרצועה יפגינו נגד החמאס ברגעים כאלו היא אבסורדית. נניח לעובדה שאפילו ישראלים שונאים הפגנות בזמן מלחמה, ובאותו הזמן הם מצפים מהפלסטינים בעזה לארגן הפיכה עממית תחת אש. זו לא הנקודה המהותית. תושבי הרצועה תומכים בחמאס במלחמה שלו נגד ישראל, כי היא נתפסת על ידם כחלק ממאבק העצמאות שלהם. לוחם החמאס שנשבע על הקוראן אינו שונה מהווייטקונג שמפטפט משהו על האינטרנציונל לפני היציאה לקרב. זה מצטלם טוב, אבל זה לא הסיפור.

טועים לדעתי הישראלים, גם בשמאל וגם בימין, שחושבים שהחמאס הוא דיקטטורה שנלחמת בישראל כנגד רצון עמה. החמאס הוא אכן דיקטטורה ויש הרבה פלסטינים שהיו שמחים להיפטר ממנו, אבל לא ברגע הזה. ברגע הזה אין לי שום ספק שרובם המכריע של הפלסטינים תומכים בהתקפות על חיילים שנכנסים לרצועה, שהם תומכים בנסיונות החטיפה כי זו הדרך לשחרר אסירים (שאותם הם רואים כשבויי מלחמה), והעובדה הלא נעימה היא שרבים מאוד תומכים לדעתי גם בירי הרקטות. "אם היו לנו מטוסים וטנקים להילחם מול הצבא, לא היינו צריכים לירות רקטות", זה משפט ששמעתי כמה פעמים. זה מאוד לא נעים לי לשמוע את זה כישראלי, אבל צריך לפחות לנסות להבין מה עומד מאחורי ההצהרה הזו. כי את תפיסת העולם הזו שום הפצצה לא תשנה. בדיוק להפך.

נשים ממשפחת אינת'ז מתאבלות על מותם של שלושה מבני המשפחה בהתקפה על שכונת אל-שג'עיה, 20.7.2014 (צילום: אן פאק / אקטיבסטילס)

נשים ממשפחת אינת'ז מתאבלות על מותם של שלושה מבני המשפחה בהתקפה על שכונת אל-שג'עיה, 20.7.2014 (צילום: אן פאק / אקטיבסטילס)

אבל בלי הרקטות והפיגועים לא היה סגר, אז מה הם רוצים מאיתנו? שואל הציבור הישראלי. הרי יצאנו מעזה.

נחזור למקנמרה ול"ערפל הקרב". אם תושבי ווייטנאם היו זונחים את הקומוניזם, אומר מקנמרה לבן שיחו הווייטנאמי ב-91', ארצות הברית לא היתה מתעניינת בארצם. הם היו יכולים לקבל גם את האיחוד עם הדרום וגם את העצמאות. אלא שמנקודת המבט של הווייטנאמים, העובדות מציירות תמונה אחרת לחלוטין. ברגע שהם הצליחו לגרש את הצרפתים, באו האמריקאים. הבחירה היתה בין מדינת החסות המושחתת שהם הקימו בדרום לבין המלחמה המחרידה עם הצפון.

מבחינת הפלסטינים, הבחירה היא בין משטר החסות בגדה לבין המלחמה בעזה. שניהם מצבים חסרי תוחלת. שניהם אינם חירות. ההבטחה הישראלית שהפסקת המאבק תוביל לחירות אינה אמינה, וכמו שנסיון השנים האחרונות מלמד, היא פשוט לא מתממשת. השנים השקטות בגדה לא קירבו את המדינה הפלסטינית, וההפוגות בין סבבי הלחימה בעזה לא הביאו להקלה במצור. אפשר להתפלפל על הסיבות לכך, אבל זו המציאות.

> עזה והגדה: סיפור על שני בתי כלא

החמאס אומר לפלסטינים אמת פשוטה: בשביל החופש צריך לשפוך דם. הטרגדיה היא שיש לו גם הוכחות. הרי פירוק ההתנחלויות ברצועה בא אחרי האינתיפאדה השנייה, לא כתוצאה ממשא ומתן. ואוסלו בא אחרי האינתיפאדה הראשונה. לפניה דחתה ישראל אפילו את הסכם לונדון הנוח.

הישראלים משוכנעים שהם נלחמים היום מול טרור שמונע מאידיאולוגיה מוסלמית קיצונית. הפלסטינים משוכנעים שהישראלים מעוניינים לשעבד אותם, ושברגע שהלחימה תיגמר המצור יחזור. מכיוון שזו בדיוק הכוונה הישראלית, משהו שההנהגה שלנו אומרת שוב ושוב, אין להם סיבה להפסיק להילחם.

ייתכן שהחמאס יסכים בקרוב להפסקת אש. ייתכן שהחמאס יקרוס. בכל מקרה, זו רק תהיה הפוגה לפני הסיבוב הבא. עמים שנלחמים על חירותם מוכנים להמשיך במאבק גם לנוכח קורבנות איומים. כמו באל-שג'עיה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

* * *

מתוך "ערפל הקרב". הקטע שאליו התייחסתי מתחיל בדקה 11:46.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf