newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולך בתלם: מסע בזמן בבית לחם

זוהי עירם של ישו ושל דוד המלך, של כנסיית המולד וקבר רחל. העבר הוא אולי הסיבה לצאת לטיול בבית לחם אבל מה שנוכח יותר מכל בעיר המוקפת חומת בטון ענקית הוא הווה. פרק שמיני בסדרה

מאת:

דרך טובה לגרום לעולם כולו לשנוא אותך היא להפוך את בית לחם לבית סוהר. אני לא מצליח להבין למה הממשלה שלי רוצה לגרום לעולם כולו לשנוא אותה (ואותי), אבל זה בדיוק מה שהיא עושה בתהליך מתמשך והדרגתי שלא רק נחלש אלא אף הולך ומתגבר בעשור האחרון.

מצפון סובב את בית לחם מכשול ההפרדה. חומת הבטון המפלצתית חובקת את לב העיר כמו זרוע של רקדן טנגו המצמיד אליו את מותניה של בת זוגו. מצידיה האחרים של העיר, גדר חשמלית כפולה מקיפה בתים ומפרידה בינם לבין האדמות החקלאיות שהיו שייכות להם בעבר. ומדרום, יוצרות כמה התנחלויות טריטוריה-שאין-להכנס-אליה עבור תושבי בית לחם. ממזרח וממערב עוברים כבישי הגישה לאותן התנחלויות. התצפית על כבישים אלו קפדנית.

גודלו של האזור המכותר דומה פחות או יותר לגודלה של רמת השרון. הבדיחה המקומית אומרת כי כאן לא צריך להעביר להילוך שני. מספיק ההילוך הראשון. למען האמת, זו לא בדיחה.

אה, וזה המקום שבו נולד ישו, וגם דוד המלך. השני אמנם לא השאיר כאן מונומנט יפה, כזה שיכול להוות אטרקציה לתיירים, אבל הראשון מונצח בכניסה מרתקת במרכז העיר, העתיקה ביותר על פני הארץ; מבנה יפיפה שבגללו פרצה פעם מלחמת עולם. עולי רגל ותיירים יכולים לבקר באבוס המפורסם או במערה בה תרגם הירונימוס את התנ"כ או בכנסיית קתרינה הקדושה, היכן שמתקיימת מידי שנה מיסת חג המולד. ועוד ועוד.

עכשיו, ספרו עד שלוש ואמרו מה יותר מעניין אתכם: ישו דוד או הכיבוש? לא צריך לענות בקול רם. אמונה ועמדות פוליטיות הן עניין אישי ובכל זאת אני מניח שלא כולכם מלמלתם "ישו" בתשובה.

מסתבר שבעשר השנים האחרונות ישראל הצליחה לבנות בבית לחם מונומנט שמנצח את כנסיית המולד בת 1,700 השנים. הישג לא רע בכלל.

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

בית לחם יובל

ההווה הנוכח תמיד

ברומן "החיים הם במקום אחר" מספר מילן קונדרה על משורר צ'כי צעיר, ירומיל. לקראת סוף הספר קונדרה משהה לרגע את העלילה כנראה משום שחש שיש צורך לומר משהו בנוגע למבנה הספר. "החלק הראשון של הרומן מתאר 15 שנה בחייו של ירומיל", קונדרה מסביר, "אבל החלק החמישי, שהוא ארוך יותר, מכסה רק כמעט שנה. כלומר, בספר הזה מקצב הזמן הפוך לזה של החיים עצמם, בספר הזה הזמן הולך ומאט".

קונדרה מסביר: "הסיבה לכך היא שאנו מביטים בירומיל ממצפה שבניתי ברגע מותו. עבורנו, ילדותו נמצאת במרחקים, מקום שבו חודשים מתמזגים לשנים. הוא מגיח עם אימו ממרחקים מעורפלים אלו אל המצפה שבו הכל ברור ונהיר כמו מוקדו של ציור שמן ישן מתקופת הרנסאנס, שבו העין יכולה לראות כל עלה ועלה על העץ שבציור, ובכל עלה היא יכולה לראות את נימי הנימים".

רוב התיירים המגיעים לארץ הקודש מחפשים אחר היסטוריה – את זו הרחוקה, והיסטוריה היא בדרך כלל מה שהם מקבלים. האמת היא שאין תחרות אמיתית בין חומת ההפרדה לכנסיית המולד. כל הבאים בשערי בית לחם רואים את הכנסייה, בין אם הם עוצרים ליד החומה כדי להתפעל מכיעורה המרשים או מיופיה של אמנות הגרפיטי המקשטת אותה ובין אם הם רק עוברים דרך המחסום בזריזות, בעקבות הכומר שלהם. כך או כך, כיום כבר אי אפשר לבקר במקום הולדתו של ישו בלי להיות עדים לכיבוש. תראו אותו אם תכנסו לעיר דרך מחסום 300 הענקי וגם אם תעקפו אותו ותכנסו לעיר מצידה השני, אז תיסעו על כביש המנהרות השמור למתנחלים ישראלים בלבד.

המחסום בכביש המנהרות ליד בית לחם (אורן זיו/אקטיבסטילס)

המחסום בכביש המנהרות ליד בית לחם (אורן זיו/אקטיבסטילס)

העבר הוא אולי הסיבה לטיול בבית לחם אבל מה שנוכח בכל מקום ובולט כמו החזית של ציור שמן ישן הוא דווקא ההווה. העבר, לעומת זאת, יישאר תמיד במרחק המעורפל, קטן ומטושטש כמו דמות רחוקה שצופים בה ממצפה. קוטרו של הכוכב המציין את מקום הולדתו של ישו זהה לקוטר זרועו של אדם. גובה החומה סביב מחסום 300 הוא שמונה מטרים.

אני לגמרי בטוח שעולי רגל רבים, לאחר שהשקיעו חלק לא קטן מחסכונותיהם במסע שאי אפשר שלא יסתיים בחוויה רוחנית, מוכרחים בדרך כזו או אחרת להתעלם מההווה. בטיול שעשיתי לבית לחם בהזדמנות אחרת ביקרתי בקבר רחל, אתר שבעבר היה שובה לב ואליו באו יהודים כדי לבכות את זכרה של האם הגדולה ושמאז 2003 הפך לבונקר בטון שמוקף במכשול ההפרדה משלושה כיוונים.

כששאלתי אנשים שעלו לרגל לקבר רחל כיצד הם מפשרים בין הדימוי הצנוע של האתר לבין המציאות שלו כיום, הם משכו  בכתפיים ואמרו שהעיקר הוא שהמקום בטוח למבקרים. לא נראה שאכפת להם כמה מהמראה הנזירי של הקבר שהפך לבונקר, ששונה כל כך מהציור על הקיר הסמוך ובו מופיע מבנה קטן בעל כיפה, מוצל תחת עצי זית.

ובכל זאת, עולי רגל ותיירים ודאי חשים מבוכה בקבר רחל. ביקור במדינה הזו הופך עם השנים לאתגר אינטלקטואלי ומצפוני קשה יותר ויותר. אם נהג המונית שלקחתם בשדה התעופה מחליט לקצר את הדרך לירושלים דרך כביש 443, אתם תראו גדרות תיל, חומות בטון ומחסומים רק עשרים דקות מרגע שיצאתם מהשדה. ואם הוא לא קיצר דרך 443, חכו יום, יומיים לכל היותר.

> סובלנות פנים-יהודית על חורבות קברים מוסלמים בירושלים

חגיגות כריסטמס מחוץ לכנסיית המולד בבית לחם (אורן זיו/אקטיבסטילס)

חגיגות חג המולד מחוץ לכנסיית המולד בבית לחם (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בקשת עזרה מאדון טור טור

האם אפשר להעצים את העבר כדי שהמציאות תהפוך פשוטה יותר עבור תיירים? האם אפשר לכווץ את ההווה? ללא ספק, משרד התיירות משקיע בכך מחשבה. סופר הפנטזיה הגרמני, מיכאל אנדה, שנולד בדיוק באותה שנה כמו מילן קונדרה (בפוסט הזה אני מתייחס ברצינות לרצף הכרונולוגי של הזמן) המציא פעם ענק בשם אדון טור טור. אדון טור טור נראה גדול יותר ככל שמתרחקים ממנו והוא קטן ככל שמתקרבים אליו. בסוף הסיפור הוא מוצא עבודה כמגדלור. היה משתלם מאוד לישראל לו היתה החומה מתנהגת כמו אדון טור טור, לו היתה מצליחה להתכווץ עד היעלמות כשאוטובוס התיירים מגיע לבית לחם.

אבל לישראל לא היה את המזל הזה. החומה לגמרי שם, וישראלי מקומי כמוני יכול להבחין בנקל כיצד היא חודרת אל תוך העיר. בית לחם היא כמובן עיר היסטורית אבל כישראלי אני רואה אותה בהקשר של הכיבוש, וכך גם את הכנסייה עצמה שב-2002 עמדה במרכז עימות קשה בין צה"ל לבין חמושים פלסטינים. כאזרח ישראלי יהודי, החוק אוסר עלי להיכנס לבית לחם, כך שבכל רגע שאני נמצא פה אני ממש מרגיש את האדרנלין.

אני נכנס לכנסייה ומתמסר, ולמרות שהחלל בפנים שטוף אור קדוש ומסתורי, אני עדיין בשטחים הכבושים. החלל בפנים מלא היום פיגומי מתכת, שמטשטשים את עברה ההיסטורי של הכנסייה אפילו יותר, ולמעשה הופכים את המראה שלה לעתידני.

ניגש אלי גבר. למרות שהוא אינו לבוש מדים אני איכשהו מרגיש שהוא שוטר. אני הולך להסתבך, אני חושב ביני לביני. שוטרים פלסטינים חייבים להעביר אותי למשטרת ישראל במקרה כזה, ומשטרת ישראל לא תהיה סלחנית כלפי אזרח שנתפס בשטח איי. "מאיפה אתה?", הוא שואל בעברית. אני עושה את עצמי כאילו איני מבין. הוא חוזר על השאלה.

"שיקאגו", אני מהמהם.

"לא, מאיפה אתה", הוא שואל שוב בחוסר אמון.

אני נכנע. "תל אביב".

"אבל מאיפה בתל אביב?"

איפה בתל אביב? מה זה עינינו? אני מזכיר שם של רחוב ומגלה שהוא לא רוצה לאסור אותי, הוא רוצה להתרפק על זיכרונות. בימים שלפני שהוקמה החומה, הוא עבד בתל אביב. באבטחה. הוא מתגעגע לעיר שעל חוף הים, עכשיו כשהוא לא יכול להגיע אליה. הוא מבקש אחר העבר. הוא מכיר את הרחוב שלי. הוא מכיר את העיר כולה, היטב. הוא אומר לי שאצור איתו קשר אם תהיה לי איזושהי בעיה בבית לחם.

מיסת חג המולד בכנסיית המולד (מוסטפה באדר/אקטיבסטילס)

מיסת חג המולד בכנסיית המולד (מוסטפה באדר/אקטיבסטילס)

בית לחם תלויה בתיירות. היא סובלת מאוד מהכתר שהושם עליה שמונע מהתיירים, למשל, להישאר ללון בה ולערוך בה קניות. היא איבדה הרבה מתושביה בזמן האינתיפאדה השנייה. משפחות נוצריות אמידות עזבו, ובעזבן ערערו את יציבות הכלכלה העירונית. ההתנחלויות הן תמיד בעיה כאובה והמרחב המצומצם הוא דבר שמי שלא גר מול חומה מתקשה אפילו לדמיין.

וכשאלו הם פני הדברים, איך לא יחלום אדם על העבר, העבר הקרוב, עבר שהוא חווה בעצמו? בעיני רוחו העבר הזה עשיר בפרטים ממש כמו ההווה והוא עשיר גם בהבטחות. העבר הרחוק אולי מתחבא תחת אריחי הכנסייה, אבל הוא היה נורא ממש כמו ההווה. הבשורה הנוצרית מספרת שהמשפחה הקדושה נאלצה להימלט מזעמו של הורדוס ממש מעט אחרי הולדת התינוק. ממש כמו היום, בית לחם היתה אז תחת כיבוש. לעיר הזה יש הווה כבד מנשוא ועברה הוא אגדה. ביניהם, ישנה תקופה שבהחלט מעסיקה את מחשבותיהם של תושביה, תקופה שנראית מעט יותר נורמלית: זו התפיסה המקומית הצנועה למושג הידוע של "הימים הטובים ההם".

> הפרק הבא: האם אפשר למצוא מקלט בעיר אילת?

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf