בכו את המתים, היאבקו בכל הכוח למען החיים

שבועות קשים מאחורינו, והעתיד לא נראה מבטיח. בזמן כתיבת שורות אלה נפטרה שירה בנקי, נערה בת 16 שנדקרה במהלך מצעד הגאווה בירושלים. ובבתי חולים תלויים בין חיים למוות הוריו של הפעוט עלי דוואבשה שנרצח גם הוא ביום חמישי בלילה. והאמת הפשוטה של הסיפור העצוב הזה היא שאלה לא יהיו הקורבנות האחרונים.

דעות ורעיונות אינם קיימים בעולמות אחרים, ויש להם קשר ישיר לפרקטיקה. מי שמארגן "מצעדי בהמות", דה-פקטו עושה דה-הומניזציה לציבור שלם, ולא צריך להתפלא כשדמה של הקהילה הלהט"בית מותר בדיוק באותו אופן שבו מותרת התעללות בחיות. כשראש ממשלה קורא לאזרחים להצביע בגלל ש"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות" לא צריך להתפלא כשמשפחה נשרפת למוות. הטיעון הליברלי שאני שומע רבות בשבוע האחרון על ה"זכות" להביע דעה, מתייחס לאותן דעות כאילו הן נולדו בוואקום, כאילו הן אינן תוצאה ישירה של מערכת מסיתה וגזענית, או שדעות אינן מובילות לפרקטיקה רצחנית ויכולות להישאר במעין עולם מקביל.

> כך מצאתי את עצמי בחדר אחד עם צמרת המדינה והמשפחה מדומא

צעירות וצעירים בהפגנת זעם בכיכר ציון, לאחר פיגוע הדקירה שאירע במהלך מצעד הגאווה בירושלים (קרן מנור/אקטיבסטילס)

מצחיק לראות את הפאניקה שאוחזת בנציגי הימין (כאילו שהשמאל הממסדי לא שותף גם להסתה כנגד הפלסטינים). את ההפתעה מכמות הכעס שמופנית אליהם. את הזחיחות שהם מציגים כשבזמן שגופות הנרצחים נטמנות כשהם ממשיכים להתעקש שהקורבנות האמיתיים בסיפור הם חברי הבית היהודי והמתנחלים. על תלישות כזאת אפילו אלוהים לא יכול לסלוח. ואני חשבתי שבגיהינום ירד שלג לפני שבנט ושות' יתרעמו על "הכללות שעושים לציבור שלם". אולי כי הם כבר רשמו פטנט על המושג ומפחדים מגניבה ספרותית.

ואיך אפשר בלי מילה טובה על המשטרה – זאת שיודעת לזמן פעילים לחקירה על ארגון הפגנה, להתעמר ולהטריד פעילים חברתיים שנמצאים ברשימות שחורות, לא מצאה את הזמן והיכולת לעצור לחקירה אדם שהשתחרר לפני כחודש ממאסר על פשע שנאה ודקירה במצעד לפני עשר שנים. הוא גם לא ממש הסתיר את כוונותיו ופרסם מאמרים לפני הרצח שבו קרא למנוע את המצעד בירושלים. אני מנסה להימנע מהמחשבה שאותו מחדל נובע מראייה הומופובית שרואה בקהילה הלהט"בית מטרד, אבל כשמדובר במשטרת ירושלים זה מאוד קשה. על דבר אחד כן יהיה אפשר לסמוך על המשטרה, שכמו בכל פעם שבה שוטר עובר על החוק, גם הפעם היא תמצא את היכולת הארגונית והמשאבים לטאטא את המחדל הזה.

> היום שבו בנצי גופשטיין פישל בגדול

מסע הלווייה של הפעוט עלי דוואבשה בכפר דומא. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

אז למה בכל זאת חשוב לאותם נציגים להמשיך ולטשטש את הקשר בינם לבין הרציחות? כי במצב שבו ההמונים מבינים שהמערכת אינה מסוגלת ואינה בנויה להגן עליהם, שאותה מערכת מסכנת את חייהם וקיימת רק בזכות הסתה בלתי פוסקת של קהילות שונות אחת נגד השנייה – נוצר מצב של משבר פוליטי. של אנרכיה שיכולה להוביל לשינוי שמציבה קושי לנציגי הממסד להמשיך למכור את כולנו למען בעלי ההון. הם עדיין מלקקים את הפצעים ומתמודדים עם הריקושטים שנוצרו מהמאבק החברתי ב-2011.

כרגע נוצר חלון הזדמנויות טרגי, שגורם לציבור שלם ממגזרים שונים לראות את הפרצוף המכוער של נציגי הימין הממסדי. לשמאל הממסדי אין תשובה למשבר הזה, ולו רק כי הוא חלק מאותה מערכת. לכן האחריות להפוך את הסיטואציה הזו לערעור וניפוץ של אותה מערכת היא עלינו. זה לא הזמן ל"דיאלוג", "הבנה" או "מעגלי שיח לא פוליטיים". זה לא הזמן למצוא "את המחבר ולא את מה שמפריד" או להישען על איזו סולידריות גזענית כי "כולנו יהודים".

אנחנו, שמבינים שהשינוי מגיע מהרחוב, לא רוצים להמשיך ולשמור על המערכת הזו מאוחדת אלא להיפך, למצוא את הסתירות והסדקים ולהעמיק אותם. עכשיו, כשהם על הרצפה, זה בדיוק הזמן להמשיך את הלחץ דרך פעולות ישירות והפגנות, דרך המילים שלנו שחושפות את השנאה והאלימות שלהם והמשך מאבק בחוקים הגזעניים והבלתי אנושיים שלהם. בכו את המתים, היאבקו בכל הכח למען אלה שחיים.

> האבא חילץ חייל מעיסאוויה, הבן נעצר והוכה על ידי שוטרים