כך מצאתי את עצמי בחדר אחד עם צמרת המדינה והמשפחה מדומא
אני רק הלכתי לבית החולים כדי לתמוך בקרובים של משפחת דוואבשה, שביתה הוצת על ידי מתנחלים. די מהר הפכתי למתורגמנית של ראש הממשלה והנשיא, ולאשת הקשר עם הרשות הפלסטינית. יום טראומטי בתל השומר
ביום שישי הארור מצאתי את עצמי מסיימת הרצאה בתל אביב ונוהגת לכיוון תל השומר. בצהרי היום הבוער הזה, אחרי אירוע הדקירה בירושלים ושריפת המשפחה בדומא, שמעתי שבני משפחת דוואבשה הגיעו לישראל לטיפול. רציתי לבדוק מה מצב הפצועים, לנחם, לעודד ופשוט להיות שם.
הסתובבתי בבית החולים הענק בין מחלקת כוויות, לטיפול נמרץ, לילדים ובסוף שאלתי רופא על המשפחה משכם: "אלו ששרפו אותם לפנות בוקר?". כן-כן, אמרתי. "בואי איתי". רדפתי אחרי הרופא צעד אחר צעד, הוא נכנס לטיפול נמרץ ואני אחריו. אחות הדפה אותי בכניסה. "מי את, גברת?" אני סמאח, באתי לראות את האמא משכם. אני עובדת סוציאלית ומדברת ערבית.
האחות כיוונה אותי למיטה 7, שם טיפל הצוות בריהאם דוואבשה. איך היא, שאלתי. "לא טוב. מצבה קשה מאוד עם 90 אחוז כוויות בכל הגוף", פנתה אלי הרופאה. "שמענו שקרוב משפחה הגיע במסוק. איפה הוא? חייבים אותו לאימות נתונים, כי היא רשומה כאלמונית ואין לנו מידע עליה. את יכולה לקרוא לו?". כן בטח, עניתי.
שני בחורים שדיברו ערבית ליד מכונת הקפה כיוונו אותי לבניין הילדים. בכניסה לבניין גברים לבושי מדים מכל הצבעים הסתובבו בכל פינה. עליתי לקומה שלוש, פחות מדים ויותר חליפות בסביבה. אישה עם כמה מכשירי טלפון בידיה עמדה בכניסה לטיפול נמרץ ועצרה אותי. "מי את בבקשה?" אני סמאח, עובדת סוציאלית, מתנדבת, בנאדם, לא משנה. אני פה ושלחו אותי להביא את הדוד המלווה של האמא הפצועה. "הוא פה, תיכנסי". היא הצביעה על חדר קטן מאוד, שם ישב בחור צעיר, עם עיניים בוכיות וראש מורכן, ידיים על הלחי.
> "מזל שהילדים שלי ישנו היום בשכם, אחרת הם גם היו מתים"
שלום, אני סמאח, אתה הרופא שהגיע במסוק? "כן, כן, את ערבייה?!" הרים את הראש. ישבתי בחדר המתוח הזה עם מוחמד. הוא היה המום, סיפר לי איך התגלגל למסוק עם בני דודו, סעד האבא, ריהאם האם ואחמד הקטן. הוא רופא בסלפית, שהזעיקו אותו עם הובלת הפצועים לבית החולים רפידיא בשכם. ביקשו ממנו לנסוע באמבולנס למחסום ומשם מצא את עצמו במסוק צבאי. למזלו הוא מדבר רוסית ואחות דוברת רוסית סייעה לו לתקשר עם הצוות. הרופא מוחמד סיפר לי מה היה בלילה, מה מצב המשפחה, ותיאר לי את הפציעות של אחמד הקטן.
ראש הממשלה מגיע
אחרי זמן קצר נכנס לחדר רופא בכיר מבית החולים יחד עם הדוברת, שאל לשלומו וכמובן בירר מי אני ומה תפקידי. אמרתי שאני פה כדי לעזור למשפחה, שצריך אישורי כניסה לישראל לקרובים, מקום לינה, אוכל ואיש קשר דובר ערבית מטעם בית החולים. סגן מנהל בית החולים אמר שהכל יהיה בסדר. "העיקר והכי חשוב שתסבירי לו שאנחנו נעשה הכל למענו, לא נוותר, ונגייס את הרופאים הכי טובים בארץ למען הילד". תרגמתי את הדברים למוחמד, ואז הדוברת אמרה שצריך להסביר לו שראש הממשלה מגיע, ושחשוב לפגוש אותו.
הם הלכו ואני ומוחמד ישבנו לדבר. אתה רוצה לפגוש את נתניהו? "מה אני אעשה? להגיד לא? אין לי מושג מה לעשות. שרפו את הילד ואת משפחתו, ועכשיו מה אגיד לנתניהו הזה?" תגיד מה שאתה מרגיש, עניתי, את האמת.
"הם נותנים למתנחלים לעשות מה שבא להם ועכשיו הם מתחרטים? רק שלא יגידו לי שמי שעשו את זה משוגעים!", אמר, בהתייחס לרוצחי מוחמד אבו-ח'דיר, שמוצגים כלא שפויים.
אל תפחד, הרגעתי אותו, תחשוב מה חשוב לך שהוא יבין וידע ותגיד הכל. העיקר שתרגיש נוח שאתה עושה את זה. הוא בטח ירצה להצטלם. "אני מקווה שלא יצטלם עם הילד או איתי, אני לא רוצה להצטלם איתו. תראי, בחוץ יש צלם והוא נכנס לחדר".
קמתי מיד ושאלתי את הדוברת מי הצלם ואת מה הוא מצלם, והבהרתי לה שהבחור לא רוצה שום תעמולה או צילום של הילד עם אף אחד. היא הרגיעה אותי שזה צלם רפואי של בית החולים ואין אף צילום עם הילד.
> אי אפשר לנצח את הטרור היהודי בלי לסיים את הכיבוש
חיבוק ממלכתי
בינתיים נכנס עובד סוציאלי ערבי מטעם בית החולים, שהגיע בהול ונוטף זיעה לזירה. זיהיתי אותו מיד: למדנו יחד לפני עשרים שנה. עדכנתי אותו והוא התחיל לטפל באישורי הכניסה של המשפחה. הוא ניסה להשיג את מספרי תעודות הזהות של המשפחה, אבל כל הקרובים בדיוק היו בלוויה, ולא היה עם מי לדבר.
רא'אד, העובד הסוציאלי, שמע שראש הממשלה מגיע עם דובר רוסית לביקור, ושהוא ידבר ברוסית עם מוחמד המלווה. למה ברוסית? התקוממתי. הבחור ערבי, מה פתאום רוסית? הרופא הבכיר והדוברת זיהו את הבעייתיות בסיטואציה, וכך גם רא'אד. כל הזמן המשכתי לתרגם למוחמד, וגם הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר רוסית עכשיו. "בבקשה תישארי פה את ותרגמי לי. אני לא רוצה להיות לבד. תעשי טובה".
עמדתי בין הדוברת, הרופא הבכיר, מוחמד חסר האונים, ומתאם הביקור הקשוח מטעם משרד ראש הממשלה, והרופא הבכיר פסק: "סמאח פה כבר כמה זמן והיא תתרגם מטעם בית החולים".
טוב, אם אין לכם פתרון אחר… עניתי בקול צנום. אני בטח השתגעתי. לא יכול להיות שזה קורה לי.
הרופא המותש והמבולבל קפץ בכיסא עם כל פלאש של מצלמה בחדר הטיפול הנמרץ הגדוש. נתניהו מגיע, אמרתי לו. האיש בלחץ עכשיו שמעשה המתנחלים התפרסם בכל העולם, והוא ירצה להראות כמה שהוא מזועזע ולגנות את הפשע.
"את יודעת, גברת סמאח, סעד האב היה פועל בניין", אמר לי מוחמד, בעוד ראש הממשלה מתקרב. "בנה התנחלויות, המסכן, ועכשיו מתנחלים שרפו אותו. אשתו מורה למתמטיקה. היא קיבלה פרס המורה המצטיינת. מה הם עשו בחיים שלהם?"
הלב שלי נעצר ולא יכולתי לנשום. עצרתי את הדמעות וחזרתי לעצמי. את כל זה תגיד לו גם, אמרתי, זה חשוב. הוא חייב לדעת מי אתם, ומה הסיפור שלכם, ומה אתם מבקשים. תנסה לחשוב על המשפחה, על הכפר, ועל כל הפלסטינים.
תוך שניות נכנס בנימין נתניהו וישב מול מוחמד, ואני באמצע. כמו רובוט תרגמתי מילה במילה את השיחה הקצרה. נתתי הוראה לסגור את הדלת ולא לצלם, וכך היה. מוחמד היה לחוץ בהתחלה ורק הקשיב. "אני משתתף בצערכם. אנחנו חייבים להילחם בטרור של שני הצדדים. אנחנו נתפוס אותם ונעמיד אותם לדין. הם לא מזיקים רק לכם אלא גם לנו. התקשרתי לאבו מאזן, נשלב ידיים נגד הטרור".
ואז מוחמד דיבר: "אתה יודע שאני מוסלמי ואתה יהודי. באסלאם יש לנו את הנביא מוחמד, ולכם יש את משה, ולנוצרים ישנו ישוע, ולכל אחד ספר קדוש משלו. באסלאם אנחנו חייבים להאמין במשה לפני הנביא שלנו. באסלאם לא רוצחים חפים מפשע, ילדים, נשים וקשישים. רק מי שתוקף אותך. אפילו עץ אסור לעקור. זה האסלאם שלנו. ואין בקוראן או בתורה שום רשיון לשרוף משפחה שלמה בזמן שינה".
"אנחנו נטפל בילד עד הסוף, נבנה את הבתים כמו שהיו, ואני אישית אהיה במשפט של הפושעים האלו", השיב ראש הממשלה. "אנחנו לא רוצים לא טיח ולא אבן. בית נבנה לבד, והבית לא יחזור כמו שהיה אף פעם בלי אבא ואימא ועלי הקטן", הבהיר בתשובה מוחמד. "אנחנו רוצים רק משהו אחד: צדק וזהו!"
המפגש הסתיים. הדלת נפתחה. מוחמד ונתניהו עמדו אחד מול השני. מוחמד, הרופא האמיץ הזה, נרתע מניסיון החיבוק הממלכתי ונסוג לאחור. לחיצת ידיים ונגמר.
> כשהמחבלים יהודים, המשטרה והשב"כ פתאום חסרי אונים
רק ריבלין מדבר ערבית
בוא נלך לראות את ריהאם, רוצים אותך שם, אמרתי למוחמד אחרי שראש הממשלה ופמלייתו התרחקו. קמנו לעבר הדלת ואז הדוברת חזרה מהר. "אי אפשר לצאת, הנשיא מגיע! תגידי לו שעוד כמה דקות והוא משוחרר".
תרגמתי למוחמד את הבשורה. אתה לא חייב לעשות את זה, אתה יודע. "ישבתי עם נתניהו שלהם, מה כבר יותר גרוע מזה?" האמת שאתה צודק, אמרתי. לפחות עכשיו יש לך ניסיון, ואתה יותר מרוכז.
החלטנו להשיג בינתיים שמות ופרטים של מבקשי אישורי הכניסה כדי לשלוח למרכז התיאום והקישור. רא'אד העובד הסוציאלי אמר שבשישי בערב לא עובדים שם, אבל שבגלל שזה מקרה חריג שווה לנסות. מוחמד אמר שאחיו של סעד, האבא, הוא אסיר ביטחוני לשעבר, ובטח לא יקבל אישור. בכל זאת כל עולם בודק את ישראל עכשיו, אמרתי, בוא ננסה, זה שווה.
העובד הסוציאלי סיפר לנו בהתלהבות שהוא שמע את הנאום של ריבלין, ושהוא ממש בסדר. מוחמד היה קצת סקפטי לגבי הכתרת הנשיא כ"יונת שלום". לא עבר הרבה זמן לפני שרובי ריבלין עצמו הגיע, נכנס והתיישב. אחרי ההקדמה של סגן מנהל בית החולים על מצב הילד ועל המחויבות האינסופית לטפל בו, הרכין הנשיא את ראשו וסימן בידיו למוחמד שהוא מקשיב.
מוחמד התחיל לספר סיפור על שכנות הנביא מוחמד עם יהודי אחד, שזרק עליו זבל כל יום, עד שיום אחד זריקת הזבל נפסקה. אחרי כמה ימים הנביא החליט לבקר את השכן שנעלם לו עם הזבל, ומצא אותו חולה וסעד אותו. היהודי הנבוך מהנביא הפך לחברו הטוב מאז. "זו הדת שלנו וזאת שכנות טובה", אמר הרופא מדומא.
ריבלין השתדל ממש לדבר בערבית על שלוש הדתות, על השכנות הטובה ועל הכבוד שיש לבני אדם, עד שעצר ונתקע במילה "נכדתי". הוא ניסה להגיד שמראה של פעוט בן שלוש וחצי, שנלחם על חייו כך, זה מראה לא אנושי ואף אדם לא יכול לעמוד בכאב הנורא הזה.
"אני מבקש רק לתפוס את הפושעים ולראות אותם בכלא", אמר מוחמד. "אל תגידו לנו שהם משוגעים וחולי נפש כמו רוצחי אבו ח'דיר". "הם יישבו בכלא ולא יצאו לעולם, אני מבטיח לך", ענה הנשיא.
השיחה עם הנשיא נמשכה יותר זמן, ובסוף כן היה חיבוק קטן ולחיצת ידיים.
רק נגמר המפגש עם הנשיא והגיע נציג האו"ם, הפעם מצויד במתורגמן לערבית כמו שצריך. בשיחה הזו החידוש של מוחמד הרופא, שהפך למנוסה בדוברות בין רגע, היה שביקש שבית משפט בינלאומי ינהל את המשפט, לא ישראלי. כל הכבוד, אמרתי לו, למה לא ביקשת את זה גם מנתניהו? "רק עכשיו עלה לי הרעיון. עם נתניהו ראית באיזה מצב הייתי". בכל אופן, בוא נלך לריהאם עכשיו ונצא קצת מהחדר הקטן והחם הזה.
> הדם של עלי דוואבשה הוא גם על הידיים של מחמוד עבאס
שליחים מרמאללה
רק עמדנו על הרגליים ופתאום נכנסו במהרה שני גברים ענקיים ושניים בגודל נורמלי. אחד הענקים פנה אלי ואמר בקול מפחיד: אנחנו מטעם הרשות. אבו מאזן שלח אותנו לנהל את המצב ולדאוג למשפחה. קוראים לי ג'יהאד. מי את בכלל?"
הסתכלתי למעלה ונראה היה לי שהראש שלו הגיע לתקרה. אני סמאח, עובדת סוציאלית ומתנדבת מהבוקר פה, השבתי. למה הגעתם רק עכשיו? כל העולם היה פה ואתם מגיעים כמו המשטרה בסרט ערבי?
"אנחנו מבקשים עדכון. יש לנו הוראות לעשות הכל כדי שלרופא המלווה יהיה כל מה שהוא צריך. את רוצה לספר לנו מה היה בפגישות? אנחנו חייבים לעדכן האנשים בהנהגה".
הרופא מוחמד כאן יעדכן אתכם, אמרתי. מאחר והגעתם אני יכולה ללכת הביתה, נכון? "לא לא, תישארי", קפץ מוחמד. "רוצה לבדוק מה עם ריהאם?" יש לך אנשים שיכולים לעזור לנו באמת או שאתה סתם מדבר, שאלתי את הענק, שמיד נעלב מההערה. "תנסי אותנו, גברת סמאח".
הסברתי לג'יהאד שבית החולים רוצה את תעודות הלידה של ריהאם ושל אחמד שנשרפו בפיגוע, שבני המשפחה שיש להם אישורי עבודה בישראל תקועים בכניסה לבית החולים וצריך להביא אותם פנימה, ושהמשפחה שכרה נהג מירושלים שייקח אותם מתל השומר לסורוקה – שם מאושפז האב – ואולי הרשות תרצה לעזור להם קצת, במקום שישלמו מכיסם.
הבחור החרוץ יצא עם רשימת המשימות מהחדר, ועוד הוא יוצא נכנס העוזר של אחמד טיבי, להכין את השטח לבואו. טיבי נכנס לטיפול נמרץ, דיבר עם בן המשפחה וניחם אותו. הסברתי לו שאנחנו ממש צריכים להגיע לריהאם כי כבר כמה שעות אנחנו כלואים פה עם כל האנשים החשובים שהגיעו. כל חבורת הגברים מכל הממדים דהרה לחפש את חדר טיפול נמרץ נשימתי. הצטרפו אלינו בדרך פעילים ופעילות מלוד, ואת איימן עודה ודב חנין פגשנו בלובי בדרך לריהאם.
דמעות בדרך הביתה
אחות ערבייה מאום אל-פחם טיפלה בה ועדכנה שמצבה אנוש. עמדנו שם בדממה כואבת, חסרי אונים מול מכשירי ההחייאה. לא ברור אם האמא הזאת תשרוד את הפגיעה הקשה. גם בעלה, סעד, במצב דומה עם תשעים וחמישה אחוז מהגוף שעלה באש השנאה. נשארתי יחד עם מוחמד הרופא והאמא אחרי שיצאו כולם. הרופאה שביקשה ממני קודם להביא את המלווה התחלפה, וביקשו ממנו לחזור מחר בבוקר.
נפרדתי מהמשפחה שעמדה בחוץ, מהרופא מוחמד, מאנשי הרשות ומהצוות ונסעתי להורים שלי בצפון. עם היציאה מבית החולים התקשר איש הרשות לבשר לי ששלח את התעודות. הפקסים אכן הגיעו לבית החולים אבל היו ריקים. אולי שלחתם הפוך, שאלתי אותו. "לא יכול להיות", ענה נחרצות, אבל שלחתי אותו לבדוק בכל אופן.
הוא חזר אלי עם חיוך ואמר שאכן אנשי הרשות השיגו צילום של תעודות הלידה ביום שישי בערב, אבל שלחו אותו הפוך, מה שפחות או יותר מסכם את כל להט המחויבות והחטאת המטרה כרגיל ברשות הפלסטינית. מצד שני, בני המשפחה שהגיעו למחסום ביום שישי בערב כן קבלו אישור כניסה לתדהמתם, כולל האח האסיר לשעבר. כך שגם הרשויות בישראל מתפקדות בשעת משבר ומגמישות את ההסדרים הביטחוניים לטובת דעת הקהל העולמית.
בדרך מבית החולים דיברתי עם אורלי נוי חצי שעה בטלפון ושפכתי עליה את כל החוויה והטראומה שעברתי. בשעה הנוספת של הנסיעה פשוט בכיתי כל הדרך הביתה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן