בצלם מאשים את שופטי בג"ץ: אחראים לנישול פלסטינים מבתיהם
דו"ח חדש של הארגון משרטט את האופנים בהם בית המשפט העליון משמש כחותמת גומי של המדיניות הישראלית בגדה ומכשיר אף את הפגיעות החמורות ביותר בזכויות האוכלוסיה הפלסטינית תחת כיבוש, לרבות פשעי מלחמה – וכל זאת בשם הדאגה לפלסטינים עצמם
אלפי עתירות הוגשו לבג"ץ במהלך השנים בדרישה לבטל צווי הריסה שהוציא המנהל האזרחי נגד בנייה פלסטינית בשטחי C בגדה המערבית. מתוכן לא הצליחו אנשי "בצלם" למצוא ולו מקרה אחד שבו קיבלו השופטים עתירה שהגישו פלסטינים נגד הריסת ביתם.
דו"ח חדש של ארגון "בצלם" שמתפרסם הבוקר (רביעי) מפנה אצבע ישירה לעבר שופטי בג"ץ. הדו"ח מתאר כיצד לאורך עשרות שנים, ובעיקר בעשור האחרון, הם אלו שנותנים את חותמת הכשרות הרשמית להפרה שיטתית של זכויות אדם – שמגיעה אף לכדי פשעי מלחמה במקרים של פינוי קהילות שלמות בכפייה – כאשר הם מכשירים משפטית את מדיניות התכנון של ישראל בגדה המערבית.
בשורה התחתונה, קובע הדו"ח כי "ישראל מתחזקת "מערכת תכנון" לאוכלוסייה הפלסטינית כדי שתוכל לטעון שמדיניותה עומדת בכללי המשפט הבינלאומי והחוק הישראלי. בחסות מצג שווא זה טוענת ישראל כי פלסטינים בוחרים לבנות "בניגוד לחוק", כאילו עומדת לרשותם אפשרות אחרת, ומצדיקה את הריסת בתיהם […] כאשר המדינה מיישמת מדיניות שתוצאתה היא פגיעה שיטתית בזכויות אדם בסיסיות של אלפי בני אדם חסרי ייצוג, אזי בסמכותם – ומתפקידם – של השופטים לקבוע שהמדיניות היא בלתי חוקית ולאסור על המשך יישומה. במקום למלא את תפקידם זה, בוחרים השופטים פעם אחר פעם להעניק גושפנקא למדיניות זו ולהכשיר אותה משפטית וציבורית. בכך, שופטי בית המשפט העליון לא רק מועלים בתפקידם אלא גם ממלאים תפקיד מרכזי בביסוסו של מפעל הכיבוש וההתנחלויות ובהעמקת נישולם של הפלסטינים מאדמותיהם".
בירוקרטיה בשירות מדיניות הנישול
כל מערכת התכנון והבניה בגדה המערבית נבנתה כך שתחסום את ההתרחבות הפלסטינית, ותאפשר הרחבה של התנחלות ישראלית במקומה. כדי ליצור מראית עין חוקית למהלך שבאופן הבסיסי ביותר נוגד את החוק הבינלאומי – ישראל פשוט שינתה את החוקים, ובג"ץ אישר את המהלך. מאז בג"ץ מקבל באופן קבוע את עמדת המדינה בנוגע לכל עתירה של פלסטינים נגד הריסת בתיהם. הנחת המוצא של השופטים היא שהכל נעשה במסגרת החוק. העובדה שרק צד אחד החליט לבד על החוקים איננה, לשיטתו, מעניינו של בית המשפט.
למה דומה הדבר? לכך שבדרבי התל אביבי מכבי תחליט על דעת עצמה שכל סל שלה שווה שלוש נקודות וכל סל של הפועל שווה חצי נקודה, והשופטים ינהלו את המשחק כאילו מדובר במצב הגיוני.
עד הכיבוש ב-1967, הסדיר חוק התכנון הירדני את נושא התכנון והבנייה בגדה המערבית. ב-1971 החליטה ישראל לשנות את החוק והמפקד הצבאי בגדה חתם על צו שהעביר את כל סמכויות התכנון למועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי, בטענה שמדובר במהלך לטובת האוכלוסיה הפלסטינית. בפועל המהלך הזה אפשר לישראל ליצור שתי מערכות תכנון מקבילות – האחת לפלסטינים והשנייה למתנחלים. במערכת זו אין כל ייצוג פלסטיני.
ב-1991 קיבל בג"ץ, בראשות הנשיא מאיר שמגר, את עמדת המדינה, ואישר את שינוי החוק הירדני והמרתו בצו צבאי בטענה ש"לולא הוקמו הרשויות התכנוניות, לא ניתן היה להקים כדין אף לא מבנה אחד בתוך השטח, דבר שהיה מהווה פגיעה מהותית באוכלוסיה המקומית". על פסיקה זאת מסתמכים מאז שופטי בג"ץ תוך חזרה על הטענה שהמערכת שיצר החוק מיטיבה עם התושבים הפלסטינים ומשקפת את הצרכים שלהם (למרות שהתושבים עצמם טוענים כי היא פוגעת בהם).
המדיניות הזו מיתרגמת, בין היתר, לכך שישראל אוסרת על פלסטינים לבנות בכ-60% משטח C – שהם כ-36% משטח הגדה המערבית – באמצעות הענקת הגדרות משפטיות שונות לאזורים נרחבים (ולעיתים חופפים): אדמות מדינה, שטחי אימונים, שטחי שיפוט של ההתנחלויות, מערכת מסועפת של כבישים – אלה רק כמה מההגדרות שבעזרתן ישראל מגבילה מאוד את אפשרויות הבנייה וההתרחבות של התושבים הפלסטינים.
לאחר שהמדינה התאימה את כל החוקים כך שיאפשרו הרחבה של התנחלויות וימנעו בניה פלסטינית – בג"ץ אישר אותם. על פי נתוני המנהל האזרחי, בין ינואר 2000 לאמצע 2016 אושרו רק כ-4 אחוזים מהבקשות להיתרי בנייה שהגישו פלסטינים. שאר 96 האחוזים צריכים להחליט האם הם רוצים להמתין, בידיעה שככל הנראה לעולם לא יקבלו אישור בניה, או להסתכן ולבנות באופן "לא חוקי". אפשר לשער כי רבים אחרים בכלל לא פנו לקבל אישור מאחר וידעו כי מדובר בסיכוי קלוש.
מאחר ובית המשפט העליון קבע, כאמור, כי מדיניות התכנון שמיישמת ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית היא חוקית, ראויה ועונה על כל צורכי התושבים, מסרבים השופטים לדון בשאלות עקרוניות. לעותרים הפלסטינים מתייחסים השופטים כאל "עברייני בנייה", והם מעדיפים לעסוק בשאלות טכניות כמו האם הוגשו בקשות להיתרים, האם מוצו כל ההליכים העומדים בפני העותרים והאם ניתן להגיע להסכמה בין הצדדים, מבלי שבית המשפט יידרש להכריע בסוגייה העקרונית.
הדו"ח של "בצלם" מתאר בפירוט כיצד שופטי בג"ץ, אלו שהימין מכנה "אקטיביסטים" ושמאלנים, וששרת המשפטים רוצה להחליף ב"שמרנים", מעולם לא איתגרו את עמדת המדינה. הם לא ראו בעיה בכך שמדינה מכריזה על שטחים עצומים בגדה כ"אדמות מדינה" ומעבירה אותם רק למתנחלים, הם לא ראו בעיה בהגדרה של עוד ועוד שטחי אימונים סגורים גם אם אף צבא לא מתאמן בהם; הם לא רואים בעיה בכך שפלסטינים לעולם לא יוכלו לקבל אישור בניה; ותמיד יש להם סיבה מוצלחת וחוקית לדחות את העתירות הפלסטיניות: פעם אחת זה "הגשתם יותר מידי עתירות", פעם אחרת זה "לא מיציתם הליכים", פעם שלישית מבקש בית המשפט "ניקיון כפיים", כלומר – לא מצליח להבין למה העותרים לא הגישו בקשות לאישורים שאף אחד לא מקבל אם הוא פלסטיני.
פעם נתלית המדינה בחוק הירדני – ובג"ץ מאשר, ופעם אחרת שוללת את החוק ובג"ץ מאשר. כאשר המדינה מכחישה כל הבדל בין המדיניות שהיא מיישמת כלפי האוכלוסייה הפלסטינית לזו המיושמת כלפי המתנחלים – בג"ץ מקבל את עמדתה בלי לשאול שאלות. כאשר המדינה מתהדרת ביעילותה של מערכת התכנון – בג"ץ מקבל. כאשר המדינה טוענת שיש לה המון תוכניות לטובת הפלסטינים – בג"ץ מקבל בלי לדרוש הוכחות בשטח. פעם אחר פעם לא מוצאים שופטי בג"ץ עילה להתערבות בהחלטות שנקבעו ברשויות התכנון ולא מוצאים בהן שום פגם. גם בעתירות שלא מחפשות פגמים בירוקרטיים אלא דיון עקרוני בחוקים ובנהלים עצמם – אם הוא כבר מוכן לדון בהן – בית המשפט מחליט לאשרר שוב ושוב את עמדת המדינה.
התוצאה במספרים: על פי נתוני המנהל האזרחי בין 1988 ל-2017 המנהל הנפיק 16,796 צווי הריסה למבנים של פלסטינים; משנת 2009 הוא הנפיק בממוצע כאלף צווי הריסה בשנה. כ-20% מצווים אלה מומשו. על פי נתוני בצלם, בין השנים 2006 ל-2018 ישראל הרסה לפחות 1,401 יחידות דיור של פלסטינים בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים) והותירה לפחות 6,207 בני אדם, בהם לפחות 3,134 קטינים, ללא קורת גג.
שכפ"ץ מול ביקורת בינלאומית
הסתמכות על תקדימים היא אחד מהמאפיינים של מערכת המשפט הישראלית. מאפיין זה מאפשר לשופטי בג"ץ לערבב את היוצרות בין החוק הישראלי בתוך הקו הירוק והחוק הצבאי שחל בשטחים הכבושים. באמצעות הסתמכות על תקדימים מכל הבא ליד, בלי להתייחס להקשר, מוחק בית המשפט הבדלים מהותיים בין האוכלוסיות השונות והמעמד שלהן בפני החוק ולמעשה מכשיר את הלגיטימיות של מערכת התכנון בגדה המערבית.
לבג"ץ יש תפקיד מכריע גם ביחסי החוץ של ישראל ובהגנה עליה ועל אזרחיה מפני שיפוט בינלאומי. לכן עמל בג"ץ על העברת המסר שמערכת התכנון עבור האוכלוסייה הפלסטינית בגדה עומדת בדרישות המשפט ההומניטארי. מחברי הדו"ח מסבירים כי "הדבר נעשה בעיקר באמצעות ציטוטים סלקטיביים של הוראות החוק כדי ליצור את הרושם שהמדיניות הישראלית עולה עמו בקנה אחד". השופטים נמנעים מדיון על מה שקורה בפועל בשטח, ו"נמנעים מלצטט הוראות אחרות, המצביעות על כך שמדיניותה של ישראל דווקא אינה עומדת בדרישות החוק הבינלאומי".
מחברי הדו"ח מזכירים כי לאחרונה אף הבהירה נשיאת בית המשפט, השופטת חיות, כי "כבר נפסק על ידי בית משפט זה לא אחת לאורך השנים כי הסוגיה הנוגעת לעצם חוקיות ההתנחלויות בראי המשפט הבינלאומי המנהגי היא בעיקרו של דבר סוגיה מדינית מובהקת אשר בית משפט זה אינו נדרש אליה מטעמים של אי שפיטות מוסדית".
עוד מציין הדו"ח כי "בולטת במיוחד התעלמות השופטים מכך שמימושה של מדיניות התכנון הישראלית כרוך בהפרה של האיסור המוחלט על העברה בכפייה – על אף שטענות בנוגע להפרתו של איסור זה הובאו בפניהם. אין מדובר בהפרה שולית של המשפט הבינלאומי, אלא בהפרה שמשמעותה ביצוע פשע מלחמה: הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי אוסרות על העברה בכפייה של אזרחים מוגנים, אלא אם הדבר נעשה למען ביטחונם או לצורך צבאי חיוני. מובן מאליו שחריגים אלו אינם רלוונטיים כאשר המדינה מבקשת להשתלט על השטח לצורך הרחבה עתידית של התנחלויות או לכל מטרה דומה.
"העובדה שהצבא אינו מתכוון בהכרח לממש את ההעברה בכפייה באופן הישיר והבוטה ביותר – למשל באמצעות העלאת התושבים על משאיות – אינה משנה שכן האיסור חל גם על מקרים שבהם אנשים עוזבים את בתיהם שלא מרצונם החופשי, או כתוצאה מלחץ שהופעל עליהם ועל משפחתם. יצירת נסיבות הגורמות לאנשים המוגנים לעזוב את בתיהם בשל תנאי מחייה בלתי אפשריים שיצרו הרשויות – למשל באמצעות ניתוקם מתשתיות מים וחשמל, הפיכת שטח מגוריהם לשטח אימונים או הריסה חוזרת ונשנית של בתיהם – הוגדרה כהעברה אסורה בכפייה".
הדו"ח מביא גם את הנתון המדהים, לפיו בחמישים השנים האחרונות הקימה המדינה קרוב ל-250 התנחלויות חדשות בעוד שבאותה תקופה הקימה יישוב פלסטיני אחד בלבד שאליו הועברו בדואים שגרו בשטח שישראל הועידה להרחבה של ההתנחלות מעלה אדומים. כך, גם הקמת יישוב אחד זה נועדה לשרת את צרכיה של ישראל.
"הפער בין מציאות זו לבין המציאות המתוארת באלפי ההחלטות", כותבים מחברי הדו"ח, "הוא בלתי נתפס". הם מדגישים שבית המשפט אינו מחוקק את החוקים, אינו קובע את המדיניות ואינו מיישם אותה, אבל שיש לשופטים סמכות, ושזהו תפקידם של שופטי בג"ץ לקבוע שמדיניותה של ישראל היא בלתי חוקית, כאשר היא כזאת. "במקום זאת, הם בוחרים שוב ושוב להעניק לה גושפנקא משפטית ולהכשיר אותה".
"יש להניח כי השופטים מודעים היטב – או לפחות שומה עליהם להיות מודעים – הן למסד המשפטי שהם סוללים בפסקי הדין שעליהם הם חתומים והן לתוצאות ההרסניות הנגזרות מהם, ובכלל זה הפרת האיסור על העברה בכפייה במשפט ההומניטארי הבינלאומי. לפיכך, גם הם – יחד עם ראש הממשלה, שרים בכירים, הרמטכ"ל ודרגים בכירים אחרים בצבא – נושאים באחריות אישית לביצועם של פשעים כאלו".
בשורה התחתונה – מי שמחפש צדק בבית המשפט הגבוה לצדק ימצא שם ערימה מתחלפת של פקידים מכובדים עם שפה גבוהה והתמצאות נשגבת בנבכי הבירוקרטיה שמאפשרת להם להיות חותמות גמישות להפליא, שמשחררות D9 אחר D9 להרוס בתים של פלסטינים – והכל בשם הדאגה לפלסטינים עצמם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן