newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בעולם מנוכר דאע"ש מבטיח לצעירים להיות חלק ממשהו

בני המהגרים, חסרי השייכות, מוצאים במסגדים מסגרת שמכוננת זהות, ועוזרת להם להתנהל בתוך המציאות הצרפתית. למעטים קורצות גם קבוצות הפייסבוק בהן נראים אנשי המדינה האסלאמית חיים את החלום להרגיש שייכים

מאת:

כותבת אורחת: איריס בוקר

פברואר 2005, שעות הערב. בפרבר עוני ליד הבירה פריז מנסים שני נערים לחמוק מהמשטרה. הם נכנסים לתוך שנאי של חברת החשמל הצרפתית ומתחשמלים למוות. באותו הערב פורצות ברחבי פריז מהומות שמתפשטות לכל הערים הגדולות בצרפת. המהגרים מוחים על יחס המשטרה אליהם, אבל לא רק. הם מוחים גם על אבטלה, קיפוח, גזענות, עוני, ואפליה מכוונת.

ההגירה המאגרבית לצרפת התחילה בעידוד מסיבי של שלטונות צרפת שחיפשו כוח אדם זול וממושמע לתנופת העיור והתיעוש במדינה. המהגרים האלה היו במעמד אורחים – אזרחים. אבל כמויות המהגרים שהגיעו הצריכו את הממשלה למצוא עבורם פתרונות דיור. כך צצו בשולי הערים מתחמים ברורים, בני חמישה שישה מבנים ענקיים כעורים, ובאמצעם סופר מרקט וגינה קטנה. בניה מרושלת וזריזה ושכר דירה נמוך מאד.

בשכונות האלה שוכנו רק מהגרים מהמאגרב שעבדו בצרפת. לאורך השנים הגטו נשמר. בתוכו התנהלו חיים דומים להפליא לחיים שהיו למהגרים במאגרב. רובם דיברו צרפתית וערבית, עבדו בבניין, ניקיון, הקימו משפחות, קנו אצל הקצב השכונתי בשר חלאל, חגגו את החגים שלהם, השתתפו ואהבו את החגים הנוצריים, כולל עץ חג מולד ומסיבות סילבסטר. המהגרים היו אסירי תודה לצרפת על שהעניקה להם חיים טובים יותר, והצרפתים היו אסירי תודה למהגרים על העבודה, הנאמנות ובעיקר על כך שלא ניסו להיטמע באוכלוסייה המקומית.

הילדים שנולדו למהגרים בגטאות האלה נולדו צרפתים לכל דבר. הם למדו בבתי הספר הציבוריים, דיברו צרפתית מושלמת, למדו על הליברטה אגליטה פאטרניטה (חירות, שוויון, אחווה – סיסמת המהפכה הצרפתית). אבל הם רק למדו עליה. במציאות הם לא פגשו אותה מעולם.

> חמש הערות על הפיגועים בפריז

Liberté, égalité, fraternité, חירות, שוויון, אחווה - ילדי המהגרים מכירים את המהפכה הצרפתית רק מספרי הלימוד (ויקימדיה)

"חירות, שוויון, אחווה" – ילדי המהגרים מכירים את המהפכה הצרפתית רק מספרי הלימוד (ויקימדיה)

הצרפתים החדשים האלה מחזיקים אמנם בתעודות זהות צרפתיות, אבל חיים בתוך אוכלוסייה שלא מקבלת אותם, או כדברי נשיא צרפת לשעבר ז'ק שיראק "בעוברכם ליד בית של מהגרים יתכן וריח האוכל והרעש יזעזעו אתכם מעט". דור שלם של צרפתים גדל בלי זהות צרפתית, בלי תחושת שייכות. כשאותם צעירים נוסעים לארצות המוצא של ההורים שלהם הם נחשבים שם צרפתים, ואילו בצרפת הם מקוטלגים לפי ארצות המוצא מהן היגרו הוריהם.

הסיכוי להתקבל לעבודה כשאתה נושא שם מוסלמי או גר בשכונת מהגרים קטנים משמעותית, עד כדי כך שבצרפת קיימת תרבות שלמה של השכרת כתובות דואר בלבד במקומות "מכובדים". העוני, האבטלה וחוסר השייכות יצרו כיסים של פשיעה. ההורים עייפים ועובדים ימים שלמים והנוער מסתובב חסר מעש בשכונות, חסר זהות או עתיד, וההתקלות של בני המהגרים עם המשטרה הפכה לדרך חיים.

לוואקום הזה נכנסים מגייסי הנפשות לאסלאם, מטיפים שכונתיים שמסתובבים בשכונות ומשכנעים בני נוער לבוא למסגד להתפלל וללמוד. במסגדים הם מקבלים קודם כל הערכה, הם מוצאים מקום שבו הם נחשבים טובים יותר, מקום שמעניק להם סדר יום, משמעת והכי חשוב זהות. שם גם מסבירים להם על העולם המנוון של הנוצרים והיהודים.

פגשתי אותם יושבים בשווקים הערביים ליד פריז כשהם לבושים בגלביות לבנות, זקן מעטר את פניהם והם מסבירים לנוער שמתקבץ סביבם כמה חשובה האמונה באסלאם. השיחה מתנהלת בערבית, מול הצרפתים שקונים בשוק. הקשבתי פעם לשיחה כזאת בזמן שערכתי קניות בשוק הערבי של קולומב. המטיף הסביר לבני הנוער מולו על תפקיד האשה ותפקיד הגבר, כשהוא מדבר עלי, אשה בחודש תשיעי, בזמן שאני עומדת ובוחרת פירות.

הצעירים שמתקרבים לדת, בעידוד הוריהם ששמחים שהם נמצאים במסגד ולא במעצר, משפיעים באופן טבעי על הגרעין המשפחתי שלהם ומקרבים אותו לאסלאם. אם נערוך היום משאל רחוב אקראי בשכונה של בני מהגרים ונשאל כיצד הם מגדירים את עצמם, הם יענו לרוב שהם מוסלמים. לא צרפתים, לא תוניסאים.

הנערים שבאים ללמוד במסגד באופן קבוע נחשפים לאוטופיה, לעולמו של הנביא. בעולם הזה הם הטובים ביותר וההם, האוקסידנטלים, הם חיות אדם נחותות שמכורות להבלי העולם. השייכות למסגד נותנת חלופה וכלים להתמודדות על המציאות הצרפתית בה הם חיים. עבור הרוב היא מציעה נחמה ומסגרת. בשביל מעטים – ההפרדה המוחלטת נעשתה והשלב הבא הוא למצוא מדינה שתכיל את הזהות האסלאמית שלהם. למשוואה הזאת נכנסת המדינה האסלאמית. אין לה לאום. ומספיק שתהיה מוסלמי מאמין בשביל שתהיה חלק מהמדינה והזהות הושלמה.

מכאן הדרך להתגייס לדאע"ש פשוטה. יש מטיפים במסגדים שאולי יציעו את הרעיון, למי שיביע עניין, אבל לא רק הם. בפייסבוק אפשר למצוא קבוצות רבות פתוחות שבהן מתפארים הלוחמים שכבר נמצאים שם בתמונות עם נשק על ג'יפים ובמדים. מרחוק זה נראה כאילו הם חיים את החלום של הנביא, ובעיקר את חלומם של הצעירים להיות חלק ממשהו. ובעולם מנוכר, שבו כל מה שצריך כדי להרגיש שייך הוא טיסה לתורכיה, ספר קוראן, שנאה יוקדת למערב והבטחה לחיי נצח, מה הפלא שלא חסרים מגויסים.

איריס בוקר היא סופרת ומשוררת פרנקופונית. הפוסט פורסם גם ברוסית באתר רלוונט

> מי הם אנשי המדינה האסלאמית ודאע"ש ומה הם רוצים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים בורחים מח'אן יונס לרפיח, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

פלסטינים בורחים מח'אן יונס לרפיח, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

עזבתי את עזה, אבל המלחמה עדיין לא עוזבת אותי

יצאתי משג'אעייה, עברתי מחסום של הצבא הישראלי, וביליתי כמה שבועות באוהל ברפיח בדרך לעזוב את הרצועה. אני חושש שההחלטה הזאת תעיק על נשמתי לתמיד, אם יקרה משהו למשפחתי בזמן שאיני שם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf