newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי הם אנשי המדינה האסלאמית ודאע"ש ומה הם רוצים?

כ-20 אלף לוחמי המדינה האסלאמית הרגו אלפי אנשים בחודשים האחרונים, תפסו שטחי השפעה אדירים והשתלטו על כמויות עצומות של נפט ומזומנים. אבל מי הם באמת, מאיפה באו, ומה השלב הבא?

מאת:

כותב אורח: ערן חכים

דאע"ש (המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם / בסוריה), או בשמם האחרון פשוט "המדינה האסלאמית", שולטים כיום על שטח עצום המכסה שליש מסוריה ורבע מעיראק, ובו מתגוררים למעלה מששה מליון אנשים שנמצאים כעת תחת שליטתם.

פרשנים רבים מצביעים על כך שאנחנו מתייחסים למדינה האסלאמית באופן קצת מזלזל, אנחנו בטוחים שמדובר בארגון שעלה מהר ומהר ייפול. אותם הפרשנים מדגישים שהראיות מצביעות על הכיוון ההפוך. פטריק קוקבורן לדוגמא מדבר על המדינה האסלאמית כמדינה שמשרטטת מחדש את הגבולות של המזרח התיכון וכאירוע הכי גדול בפוליטיקה המזרח תיכונית מאז סייקס-פיקו. לוחמי המדינה האסלאמית מדברים בדיוק באותם מונחים.

רוב הדיווחים על המדינה האסלאמית מתמקדים באופן בו הם מנהלים את השטחים שהם שולטים בהם ובכוונות ההתפשטות שלהם, ומעט מאוד מוקדש לשאלות מי הם, מאיפה הם באו פתאום ואיך הם התפשטו כל כך מהר. כנראה גם בגלל שמעט מאוד ידוע עליהם. במאמר הזה אני אנסה להציג את התשובות שהצלחתי למצוא.

נקודת ההתחלה לדיון בדאע"ש כארגון מובחן היא הפלישה הצבאית של ארה"ב לעיראק ב-2003, וזאת משלוש סיבות: ראשית, הארגון החל כארגון גג של ארגוני התנגדות לצבא האמריקאי ולצבא עיראק. שנית, מנהיגי הארגון בשלביו הראשונים לא היו עיראקים, אלא הגיעו לעיראק במטרה להילחם בכיבוש האמריקאי מתוך ההבנה שזה הדבר החשוב ביותר בנקודת הזמן ההיא עבור הג'יהאד העולמי. ושלישית, העימות האמריקאי-עיראקי גרם לאסד לאפשר כניסת לוחמי ג'יהאד לסוריה, מהלך שבשלבים מאוחרים יותר איפשר את התפשטותו המהירה של הארגון.

> "פליטים יזידים מיואשים הסתערו על מסוק הסיוע שלנו. בקושי יכולנו לנחות"

משוריין של דאע"ש (צילום: המדינה האסלאמית)

משוריין של דאע"ש (צילום: המדינה האסלאמית)

שורשים מגוונים, צמיחה בעיראק

אבו מצעב א-זרקאווי (מאמינים ששמו האמיתי היה אחמד פדיל נזאל אל-ח'ליילה), לימים המנהיג הראשון של [עדכון: והרוח הפועלת המרכזית של הארגון שעתיד להיות] דאע"ש, נולד ב-1966 לפליטים פלסטינים וגדל בזרקא שבירדן.

בשנת 1989 א-זרקאווי נסע לאפגניסטן כדי להלחם נגד הכוחות הסובייטים, אבל הוא הגיע מאוחר מדי, והסובייטים כבר החלו לעזוב את אפגניסטן. באפגניסטן הוא יצר קשרים עם אל-קאעידה, לרבות קשר ישיר בינו לבין בן לאדן. בשנת 1992 הוא נעצר בירדן בעוון קשירת קשר להדחת המונרכיה וניסיון ליצור ח'ליפות אסלאמית וישב שבע שנים בכלא הירדני. ב-1999 הוא חזר לאפגניסטן וייסד שם מחנה אימונים שהתחרה עם אל-קאעידה על מגויסים. כלומר, כבר אז, ולמרות שיתוף הפעולה בהמשך, א-זרקאווי ניסה לייצר ארגון מתחרה לאל-קאעידה.

ב-2003 א-זרקאווי הגיע לעיראק כדי להילחם בכוחות האנטי מוסלמים. הוא פיקד על פעולות התנגדות וביצע כאלה ובתחילת 2004 הקים ארגון בשם "אל-תווחיד ואל-ג'יהאד". הקמת ארגון מובחן על ידי לוחם שבא למדינה מבחוץ אינה דבר מובן מאליו. הדבר נעשה כדי לאפשר לו לייחס את הפעולות שהוא ביצע לארגון, כאשר המטרה המרכזית היא הייתה לגייס לוחמים נוספים שילחמו תחתיו (וגם כדי שתנועות אחרות לא ייקחו קרדיט על הפעולות שהוא ביצע). מדובר בצעד של מי שרואה את עצמו כמנהיג פוטנציאלי של תנועת ג'יהאד מובחנת.

באוקטובר 2004 אל זקראווי נשבע אמונים פומבית לאוסמה בן לאדן והקבוצה שעמד בראשה נקראה מעתה בשם "ארגון הנהגת הג'יהאד בארץ שתי הנהרות". הארגון כונה על ידי העולם המערבי "אל-קאעידה בעיראק". אחת הפעולות המרכזיות של הארגון הייתה הפצצה של שלושה בתי מלון בעמאן בשנת 2005. פעולה זו גרמה לאל-קאעידה, ובעיקר לאיימן א-זווהרי, ראש אל-קאעידה היום וסגנו של בן לאדן דאז, להסתייג מהארגון.

המתח הזה בין הארגונים ובעיקר בין הקו הפוליטי של א-זווהירי לבין זה של "המדינה האסלאמית" המשיך מאז, ידע עליות ומורדות, עד שהגיע לפירוד המוחלט בין הארגונים ב-2014. כבר ב-2004 ארה"ב הציעה פרס על ראשו של א-זרקאווי בגובה 25 מיליון דולר, זהה לזה שהוצע על בן לאדן, ויש שטענו אז שבידיו כוח רב יותר עקב זיהויו כמנהיג הג'יהאד נגד צבא ארצות הברית והממשלה הזמנית בעיראק.

בינואר 2006, ארגון הנהגת הג'יהאד התאחד עם עוד ששה ארגוני התנגדות קטנים בעיראק תחת המטריה "מועצת השורא המוג'הידין בעיראק". זהו האיחוד הראשון מבין שניים שהוביל הארגון ושניהם חיברו בין קבוצות מאוד שונות זו מזו, של לוחמים זרים ולוחמים מאזורים שונים בעיראק (אם כי קטנות – כל אחת מהן בת כמה מאות אנשים בלבד).

א-זרקאווי היה אחת ההצדקות של ממשל בוש לכיבוש עיראק ולפי MSNBC חיסולים ממוקדים שלו אף נדחו על ידי ממשל בוש כיוון שלא רצו לוותר עליו כהצדקה לפלישה לעיראק. ביוני 2006 א-זרקאווי נרצח על ידי הצבא האמריקאי בעזרת שתי פצצות של רבע קילו כל אחת. לפי הערכות, א-זרקאווי היה מעורב בחייו ברציחתם של 700 אנשים.

> בין אלימות גואה לנפט שנעלם: ממשלה עיראקית חדשה-ישנה

תפילה (צילום: המדינה האסלאמית)

תפילה (צילום: המדינה האסלאמית)

מיזוגים וצמיחה: מעיראק לסוריה

באוקטובר 2006 "מועצת השורא" צירפה אליה ארבעה פלגים נוספים של ארגוני התנגדות עיראקים ונציגים של מספר שבטים עיראקים. זהו האיחוד השני שמבצע הארגון. כל אלה נדרו לשחרר את העיראקים הסונים מהדיכוי השיעי הזר (הממשלה בראשות אל-מאלכי), להאדיר את שמו של אללה ולשקם את תהילת האסלאם.

יום אחרי זה הוקמה "מדינת עיראק המוסלמית" (זה כבר שם שמאוד מזכיר את דאע"ש), שטענה לשליטה על חלקים נרחבים מעיראק לרבות בגדאד. הוקם קבינט ואבו עבדאללה אל רשיד אל-בגדאדי מונה לראש הקבוצה, כאשר לפי טענות של אמריקאים הכח האמיתי נמצא בידיים של אבו איוב אל מצרי – איש דת מצרי ומומחה בחומרי נפץ שבעבר היה עוזרו האישי של ראש אל-קאעידה, א-זווהירי, במצרים. אל-בגדאדי ואל מצרי נרצחו שניהם על ידי כחות עיראקיים ואמריקאים באפריל 2010. המנהיג שעלה לאחר הרציחות הוא אבו בקר אל-בגדאדי, והוא עומד בראש התנועה עד היום. כשלושה שבועות לאחר החיסולים, במאי 2010, ביצע הארגון שרשרת פיגועים נגד יעדים שיעיים ונגד כוחות הביטחון העיראקיים בערים שונות בעיראק, שבהם נרצחו מעל מאה בני אדם ונפצעו מעל שלוש מאות.‏

אבו בקר אל-בגדאדי כנראה נולד ב-1971 באזור סמארה שבעיראק. יש לו דוקטורט בלימודי אסלאם ובזמן הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 הוא היה אימאם. בעקבות הפלישה הוא עזר להקים את ארגון "צבא הסונים והקהילה", והיה אחראי על ועידת השריעה של הארגון. בפברואר עד דצמבר 2004 אל-בגדאדי היה עצור במחנה בוכה כעצור מנהלי.

ב-2006 הצטרף "צבא הסונים" של אל-בגדאדי ל"מועצת השורא". כלומר, בניגוד לשלושת המנהיגים שקדמו לו, אל-בגדאדי צמח בעיראק כתופעה מקומית בתגובה לפלישה האמריקאית. הוא לא הגיע מארגון ג'יהאדיסטי גלובאלי, ובפרט לא הגיע מארגון "הנהגת הג'יהאד", וכן לא הייתה לו היסטוריה משותפת עם הנהגת אל-קאעידה. לאחר האיחוד הוא היה אחראי על ועידת השריעה של המועצה והיה חבר בצוות ההנהגה המצומצם.

ב-2010, לאחר שמונה לראש הארגון, אל-בגדאדי הודיע שהארגון יתמקד בניסיון לכבוש אזורים בעיראק במטרה להקים שם ח'ליפות אסלאמית שתתנהל על פי חוקי השריעה. באוקטובר 2010 הודיעה ארצות הברית שתעניק פרס בגובה 10 מיליון דולר על מידע שיוביל ללכידתו או למותו של אל-בגדאדי‏.

> את ההסלמה בשטחים אפשר להבין רק אם מסתכלים על דאע"ש

תמונת התפארות בהרג חיילים עיראקים (צילום: המדינה האסלאמית)

תמונת התפארות בהרג חיילים עיראקים (צילום: המדינה האסלאמית)

שמה לאחר מכן בגדאדי שלח חבר מהמדינה האסלאמית בעיראק, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, להתחיל ולהוביל את המערכה הצבאית של הארגון בסוריה. אל-ג'ולאני הצליח לכבוש שטחים בסוריה הרבה מעבר למשוער ובינואר 2012 הוא הצהיר פומבית על הקמת חזית א-נוצרה. בנט-ג'ונס, עיתונאי מרשת BBC, מייחס את ההצלחה של א-נוצרה לרצון של אסד שהאופוזיציה תזוהה עם תנועות ג'יהאדיסטיות, מה שהוא העריך שימנע התערבות בינלאומית נגדו ואפילו אולי יקדם אפשרות של התערבות בעדו. בין אם זו היתה כוונתו ובין אם לא, גורמים פוליטיים רבים אכן משתמשים בטענה שההתנגדות לאסד היא ג'יהדיסטית כנימוק לתמיכה בהמשך משטרו (זהו הקו של מפלגות קומוניסטיות רבות בעולם).

באפריל 2013 אל-בגדאדי הודיע על איחוד בין המדינה האסלאמית בעיראק לבין חזית א-נוצרה והתייחס לא-נוצרה כיחידה בתוך הארגון שהוא מוביל ותיאר את ראש התנועה (אל-ג'ולאני) כ"אחד החיילים שלנו". אל-ג'ולאני וא-נוצרה התנגדו להצהרה זו ופנו לאיימן א-זוואהירי, מנהיג אל-קאעידה, שדרש מדאע"ש להתמקד בעיראק ולהותיר את הפעילות בסוריה לחזית א-נוצרה. אל-בגדאדי סירב להפסיק את פעילות הארגון בסוריה, ושינה את שם הארגון למדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. בתגובה הודיע ארגון אל-קאעידה בפברואר 2014 על ניתוק קשריו עם דאע"ש.

אם כן, הארגון המשיך לפעול בסוריה ואף מיצב את עצמו כארגון המוביל של המתנגדים בסוריה. הארגון גם נלחם כנגד "בן בריתו" לשעבר, חזית א-נוצרה, ובמהלך החודשים אפריל ומאי של שנת 2014 כבש את דיר א-זור, אזור עשיר מאוד בנפט, והעביר אותו משליטת א-נוצרה לשליטתו. במהלך כיבוש זה לוחמי המדינה האסלאמית הוציאו להורג את המפקד המקומי של א-נוצרה. עם זאת, לאחר מספר קרבות וחטיפות בין הארגונים ישנם איתותים שא-נוצרה והמדינה האסלאמית חזרו או יחזרו לשתף פעולה.

> הגרילה הכורדית מציעה מזרח תיכון בלי לאומנות ובלי דיכוי נשים

ארטילריה של כוחות דאע"ש (צילום: המדינה האסלאמית)

ארטילריה של כוחות דאע"ש (צילום: המדינה האסלאמית)

השנתיים האחרונות: התנופה המשמעותית, מסוריה לעיראק

2013-2014 היו שנות הצמיחה המשמעותיות של הארגון. במרץ 2013 הארגון כבש את רקה בסוריה, שמאז נחשבת לעיר הבסיס שלו. בינואר 2014 הוא כבש את פלוג'ה בעיראק – עיירה שהמתח הסוני-שיעי הגיע בה באותה תקופה לשיא. בראשית יוני השנה הארגון כבש את רוב שטחה של מוסול, העיר הגדולה והחשובה ביותר בצפון עיראק והשנייה בחשיבותה בכל המדינה, והביא למנוסת מאות אלפי פליטים מהאזור. כיבוש מוסול הפך כנראה את הארגון לארגון הכי עשיר במוזמנים בעולם, כשהון המזומנים שלו עומד על כשני מיליארד דולר. המקור העיקרי לכסף הוא ממכירות נפט מצפון עיראק (יש טענות שהם מוכרים אותו לממשלה הסורית נגדה הם נלחמים), וכן ממזומנים שנלקחו מתוך כספות הבנקים, בעיקר במוסול.

ב-29 ביוני הארגון הודיע על הקמה של חליפות חדשה, כשאבו בקר אל-בגדאדי עומד בראשה. בנאום שנשא כשבוע לאחר מכן במסגד א-נורי במוסול, אל-בגדאדי קרא לכל המוסלמים לציית לו. עקב הכרזה זו הקבוצה שינתה את שמה ל"המדינה האסלאמית".

אחד ההסברים הטובים ביותר להצלחה המהירה של הארגון מוצע על ידי פיטר ניומן (מומלץ מאוד לקריאה), פרופסור ללימודי בטחון בקינגס קולג' בלונדון. לפי ניומן עד 2003 הממשל הסורי פעל לדכא גילויים אסלאמיים. בשנות השבעים והשמונים ריסק אסד האב לגמרי את האחים המוסלמים לאחר שאלה ניסו למרוד בו. הוא הגלה, כלא ורצח כל מי שהכריז על תמיכה בהם, והקפיד למנוע אפשרות של מרד מזוין מוסלמי. עם זאת, בשנות התשעים הוא איפשר לג'יהאדיסטים לגייס פעילים באזורים העניים יותר של סוריה, כדוגמת דרעא, אדליב וחאלב. בדיוק במקומות אלה קצרו אנשי דאע"ש הצלחות בהמשך וזכו לשיתוף פעולה מקומי נרחב.

מדיניות המשטר הסורי השתנתה ב-2003, כשאסד הבן החליט לאפשר ללוחמי ג'יהאד לעבור לעיראק דרך סוריה כדי להילחם באמריקאים. ניומן מציע שהסיבה המרכזית לכך הייתה רצון להפוך את הפלישה לעיראק לקטסטרופה עבור אמריקה, על מנת להימנע מהסיכון שסוריה תהיה הבאה בתור. כך או כך, לא רק שהשלטון איפשר מעבר של לוחמים, הוא אף עודד זאת. לדוגמא, אסר הציע לאסירים סונים שחרור מהכלא ואימון צבאי על מנת שיצאו להילחם בעיראק.

> האם מלחמת האזרחים בסוריה על סף סיום?

לוחם ג'יהאדיסטי (צילום: המדינה האסלאמית)

לוחם ג'יהאדיסטי (צילום: המדינה האסלאמית)

מאמצי המגייסים הסורים היו מוצלחים מאוד וכבר באותה שנה לוחמים סורים נהיו הקבוצה הגדולה ביותר מבין הלוחמים הזרים בהתנגדות בעיראק. חשוב להבין שלא מדובר במפעל של איש אחד, אלא ברשת רחבה ורב ערוצית של קשרים וקהילות, הכוללת אלפי אנשים המפוזרים בכל רחבי סוריה, שכללה אידיאולוגים, אנשי דת, לוחמים, תומכים, אנשים שהסיעו ואימנו את הלוחמים, שבטים שמתגוררים על הגבול וכדומה.

המעבר הסורי הפך למעבר המרכזי לעיראק, שמשך אליו לוחמים מלוב, ערב הסעודית ואלג'ריה, שטסו לדמשק או הגיעו אליה דרך מחנות הפליטים בלבנון. ארה"ב העריכה ב-2009 שכ-90 אחוז מהלוחמים שמגיעים לעיראק מגיעים דרך סוריה. נוימן מראה שהתוכנית לא עבדה באופן מושלם וכבר כעבור שנה החלו פעולות מאסיביות של לוחמי ג'יהאד ברחבי סוריה כנגד הממשלה הסורית. רובן לא הגיעו למימדים גדולים ולא דווח עליהן בתקשורת כלל, וידוע לנו עליהן בעיקר בזכות מסמכים שהודלפו. לפי נוימן הגל הראשון של הפעולות בשנים 2004-2006 הובל על ידי א-זרקאווי עצמו (ראש דאע"ש דאז), והגל השני בשנים 2008-2009 הובל על ידי אנשי פתח אל-אסלאם (פתחו שהוקמה על ידי אסד עצמו ופעלה בעיקר בלבנון). הוא מדגיש שללא קשר לקבוצה כל הפעולות האלימות נגד המשטר בוצעו על ידי לוחמים זרים לשעבר שלקחו חלק בלחימה בעיראק.

כשאסד רצה להפסיק את ההתפשטות הג'יהאדית – זה היה כבר מאוחר מדי. נוימן מסביר את השינוי בעמדתו של הנשיא הסורי בכך שמצד אחד ארה"ב אכן הסתבכה בעיראק ולא נראה היה שהיא אפילו שוקלת להמשיך לסוריה, ומצד שני התנועה גדלה מדי והחלה להוות איום על המשטר בבית. אלפי לוחמים שבו מעיראק חדורים באידיאולוגיה, שלעתים קרובות ספגו כחברים בדאע"ש, ואלפים אחרים היוו חלק מהרשת הג'יהאדיסטית שהתפרסה בסוריה ועיראק. אסד רצח חלק וכלא חלק, אך לא הצליח לדכא את הג'יהאד לחלוטין.

אחד הפתרונות שאסד ניסה הוא ניסיון להשתמש בכוחות האלה לטובתו. כך הוא הגלה בהסכמה לוחמים ומנהיגים למחנות הפליטים בלבנון, במחשבה שיהפכו לנכס מודיעיני ומלחמתי עבורו ושכך הוא יוכל לערער על היציבות הפוליטית בלבנון ולייצר שלוחות לוחמים שנאמנים לו. לוחמים אלה הקימו את תנועת פתח אל-אסלאם. באופן לא מפתיע התוכנית הזאת לא עבדה טוב מאוד, והתנועה נתמכה כלכלית גם על ידי ערב הסעודית וסעד חרירי, ראש ממשלת לבנון, וכנראה לא הייתה נאמנה לאף אחד מהצדדים.

אם כן, אחת הסיבות להתפשטות המסיבית של דאע"ש היא שהתנועה הוקמה על ידי רשת שפרוסה בחלקים נרחבים בסוריה ובעיראק. ברגע שהארגון החליט להתפשט, הוא עשה זאת לאורך קו האספקה שלו ולעבר ערים שהיו בהן מרכזים ג'יהאדיסטים וכך זכה לתמיכה מקומית רחבה. בנוסף, השילוב בין אידיאולוגיה קשוחה ודור שעבר סוציאליזציה די מוקדמת לאידיאולוגיה הזו, לבין מצב פוליטי של חצי מלחמת אזרחים בין סונים לשיעים, יצר את התנאים שאפשרו את הצמיחה המהירה של המדינה האסלאמית.

> חורבנה של קהילה" דאע"ש מאיימת להשמיד את היזידים


מה הלאה?

אז מה יקרה עכשיו? השאלה הזו מתפצלת לשתיים: האם המדינה האסלאמית הולכת להישאר ולהתקיים כמדינה במזרח התיכון? והאם ולאן המדינה האסלאמית תנסה להתפשט מכאן?

לגבי השאלה הראשונה אני חושב שאוון בנט ג'ונס צודק כשהוא אומר שזה תלוי באופן בו הם ישלטו. כולנו מוצפים בדימויים של כריתת ראשים ותליות פומביות אבל צריך לזכור שאנשי "המדינה האסלאמית" גם מפעילים פיקוח על מחירים ומעניקים אוכל ודלק חינם לתושבים העניים. אין ספק שהתושבים חיים בפחד ואפשר לראות את זה בבירור בווידאו באורך 40 דקות (ראו כאן למעלה) שהעלו "וייס", שמציג את החיים במדינה האסלאמית. אבל אם המדינה האסלאמית תצליח להוריד קצת את רמת הפחד ולספק תנאי חיים כלכליים טובים לתושביה, סיכוי סביר שהיא תצליח להתבסס ולהישאר.

לגבי השאלה השנייה, כל החצים מצביעים על לבנון. כאמור, הרשת שנבנתה בין סוריה לעיראק הורחבה גם ללבנון, ובמחנות הפליטים הפלסטיניים יש הרבה אנשים שישתפו עם המדינה האסלאמית פעולה. כבר ראינו שבעימותים בין כוחות של המדינה האסלאמית וא-נוצרה בסוריה לבין כוחות לבנונים, אשר יצרו איחוד היסטורי בין הצבא הלבנוני לחיזבאללה, היו לבנונים ששיתפו פעולה עם הפלישה של הכוחות הסורים. עם זאת, גם יכול להיות שהארגון יעצור קצת להתבסס לפני שימשיך בהתרחבות. עד עכשיו הארגון פעל מאוד בחוכמה ולא נכנס לקרבות גדולים מדי מהר מדי. לדוגמא, למרות הקרבה לבגדאד ולאחר כיבוש מוסול הארגון לא פנה לשם אלא המשיך למקומות שקל היה לו יותר להתרחב אליהם.

לסיכום, לא ברור האם המדינה האסלאמית הולכת לשנות את נוף המזרח התיכון לזמן רב או שמדובר בקוריוז חולף. מה שמסתמן מהתיאורים השונים של התנועה הוא שמדובר בתנועה גלובאלית עם תומכים בכל רחבי העולם (באינדונזיה, לדוגמא, אלפים תומכים בארגון ללא הצטרפות פעילה אליו או ביצוע פעולות אלימות), ובנוסף שמדובר בתנועה עשירה מאוד עם תזרים מזומנים עצום, ששאיפותיה הן הקמת ח'ליפות מוסלמית שתשנה את קווי המתאר של המזרח התיכון, ושנכון לעכשיו מקדמת מטרה זו בהצלחה רבה.

הניתוח של נוימן מצוין ומספק הרבה מידע אבל צריך לזכור שלא מספיק "לאפשר" לאנשי ג'יהאד לפעול, יש צורך גם ב"ביקוש" לסוג המסוים הזה של דת. ביקוש שסטטיסטית נפוץ מאוד באזורי עוני. בנוסף יש לזכור שהמדינה האסלאמית גם דואגת לתומכיה, ומפעילה מדיניות כלכלית סוציאליסטית – היא מפקחת על מחירים ומעניקה מוצרי בסיס חינם ללא-עשירים. לצד פעולות אלה היא מפעילה משטר מחמיר מאוד של פיקוח על חיי התושבים, הכולל ענישה קיצונית וחמורה והצגה פומבית של הוצאות להורג, באופן שללא ספק מטיל פחד עצום בקרב התושבים (את זה אפשר לראות מצוין בסרט של וייס שהבאנו לעיל).

לבסוף, יש לזכור שלמרות הכסף וההצלחות מדובר בארגון הכולל לכל היותר 20,000 לוחמים, דיוויזיה במונחי צבא רגיל, גם אם הם משקיעים הרבה מאמצים בגיוס נערים וגברים צעירים חדשים. עם זאת, הם לא מתנהלים כצבא רגיל, אלא שזורים בתוך האוכלוסייה עליה הם שולטים ולכן לא ברור אם צבא אחר, אפילו חזק יותר, יוכל להתמודד עמם בקלות.

לטעמי הנקודה המרכזית מכל אלו היא התמיכה לה זוכה המדינה האסלאמית. למרות שרבים מאוד מתנגדים לה, הם גם זוכים לתמיכה רבה בקרב התושבים שעליהם הם שולטים. התמיכה הזאת היא תוצאה של משטרים נצלניים, גזעניים, ודכאניים שפעלו לפניה ויצרו כר פורה לעלייה של תנועה מסוג המדינה האסלאמית. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות המראות שאידיאולוגיות גזעניות ורצון להגשימן באלימות כלפי קבוצות אחרות, מאומצות ומתפשטות בקלות בקרב אנשים שדוכאו והושפלו, ויש לזכור שהתמיכה במדינה האסלאמית מגיעה מהערים העניות, ובקרב אלה שדוכאו ביותר תחת משטר אסד.

אם יש לקח פשוט שחשוב ללמוד מעלייתה של המדינה האסלאמית הוא שדיכוי הוא לא רק דבר לא מוסרי מצד המדכא, אלא גם דבר מסוכן עבורו, כיוון שנקמה של מי שדוכא מזה שנים יכולה להיות מאוד קשה ואכזרית.

* ערן חכים הוא פעיל חברתי בכוח לעובדים, באיגוד מרצי המכללות ובמאבק לדיור ציבורי, ודוקטורנט לסוציולוגיה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה נדחתה על ידי ישראל וגוועה עד מהרה. חברי יוזמת השלום הערבית בפגישה עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי בפריז, 12 בינואר 2014 (צילום: משרד החוץ האמריקאי)

שלום מבוסס זכויות: הצעה ערבית חדשה לפתרון הסכסוך

לפני יותר משני עשורים, יוזמת שלום ערבית הציעה לישראל הסכם שלום קיבוצי תמורת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. ישראל דחתה את היוזמה. כעת מציע שר החוץ הירדני לשעבר יוזמה ערבית מבוססת זכויות, ואת הדרך למימושה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf