"בלי מענה לבדואים, שום דבר במרחב לא ישגשג או יתפתח"

"היד שחתמה על פסק הדין היתה צריכה לרעוד". תושבי תל ערד מפנים והורסים את בתיהם, ב-7 ביוני 2026 (צילום: אורן זיו)

פרחאן אל-נבארי, בן 75, ישב השבוע לצד כמה רהיטים ומזרנים והביט במה שהיה פעם ביתו וכעת הוא גל הריסות. "זה אסון. היתה לנו נכבה ב-1952, כשהעבירו אותנו מהאדמות שלנו בלקיה לתל ערד, ועכשיו זו נכבה שנייה", אמר.

במהלך השבוע עסקו בני משפחת אל-נבארי בהריסת בתיהם ביישוב הלא-מוכר תל ערד שבנגב. תושבי השכונה שבה הם מתגוררים, הממוקמת ממערב לכביש 80, נאלצו להרוס את בתיהם בעצמם מחשש לקנסות ולפשיטה משטרתית אלימה, כפי שקרה בכפרים לא-מוכרים אחרים. זאת לאחר שבית המשפט קבע שעליהם לפנות את הקרקע שאליה הועברו ב-1952 על ידי השלטון הצבאי, סמוך לגבול עם הגדה המערבית, שהיתה אז תחת שלטון ירדני. מאז הם חיים שם ללא הכרה רשמית או תשתיות מסודרות, אך הפכו את המקום לביתם. בני שבט הג'אהלין, שהתגוררו באזור במקור, גורשו ב-1948. רבים מהם יושבים כיום באזור שבין ירושלים ליריחו (1E), והמדינה פועלת לפנותם גם משם.

השכונה של פרחאן אל-נבארי היא אחת מכמה שכונות בתל ערד, ומתגוררים בה כ-200 איש. ביישוב כולו חיים כ-3,500 תושבים. גם שאר השכונות צפויות לקבל צווי פינוי בעתיד הקרוב.

ב-2024 אושרה תוכנית "מבואות ערד", שלפיה יוקמו חמישה יישובים כפריים חדשים במרחב הנגב הצפוני, בין השאר ממזרח לכביש 80, בשטח שבו מתגוררים כיום חלק מתושבי תל ערד (הכביש חוצה את היישוב; א"ז). ארבעה מהיישובים החדשים מיועדים ליהודים, ואחד מהם – בשם מרווה – מיועד לבדואים, ומתוכנן לכלול אלף יחידות דיור. רק חלק מהתושבים יוכלו לעבור ליישוב החדש; האחרים יתבקשו לעבור למרעית, יישוב נוסף שנמצא בתכנון וממוקם במרחק של כשני קילומטרים בקו אווירי מתל ערד, מה שינתק אותם מהקהילה.

ראשיד אל-נבארי, בן 46, היה האחרון בשכונה שטרם הרס את ביתו, ועסק בעיקר בהכנות לפינוי ובעזרה לתושבים אחרים. "זו תחושה קשה ביותר", אמר ל"שיחה מקומית". "בית זה עולם ומלואו, זה קורת גג, ביטחון. ועכשיו אין בית ואין פתרון. איפה אשים את הילדים?"

בבית הספר של היישוב הלא-מוכר, הבנוי מקרוואנים, לומדים בימי שגרה 450 תלמידים ופועלים במתחם גם כמה גנים. מאז החלו ההריסות העצמיות, הגברים ישנים מתחת לעצים, ואילו הנשים והילדים ישנים בבית הספר, שהושבת עד להודעה חדשה. "אין זמן לחינוך עכשיו", אמר ראשיד אל-נבארי. בסך הכול איבדו את בתיהם כ-80 תלמידים וארבע נשות צוות. הכיתות הוסבו לחדרי שינה ומלאות במזרנים. במהלך היום המזרנים מוזזים לצד כדי לפנות מקום למטבחים מאולתרים. באחת הכיתות ישן המפונה הצעיר ביותר, תינוק בן חודש.

"שכרנו עורכי דין שניסו למנוע (את ההריסות; א"ז). ניהלנו משפט ארוך עד שהגענו ליום הזה. אנחנו הורסים בעצמנו, אחרת יהרסו לנו ואנחנו נשלם את העלות. יש להם גם זכות לתבוע אותנו על 'שימוש בקרקע'. הבתים כאן 70 שנה. היד שחתמה על פסק הדין היתה צריכה לרעוד", אמר ראשיד אל-נבארי.

"אין להם פתרון, סתם מציעים דברים"

בתחילה נדרשו התושבים להשלים את ההריסות והפינוי עד יום רביעי (אתמול), אך לאחר שפקחים ביקרו במקום הם קיבלו "ארכה" עד יום ראשון. המדינה דרשה מהם "להשאיר את השטח נקי", כלומר לעקור גם עצים בני עשרות שנים ולפנות את ההריסות. התושבים סירבו לעקור את העצים, ולאורך השבוע עמלו, בסיוע מאות מתנדבים מהנגב, על פינוי ציוד, פירוק מה שניתן היה לפרק מהמבנים והרס עצמי של הבתים והסככות בעזרת דחפורים. חלקם אף הציתו את ההריסות.

"אני חושב על הילדים לפני כולם", אמר פרחאן אל-נבארי. "בזמן ההריסה, כשילד רואה שאבא שלו או אח שלו הורס את ביתו, זה פוגע בו". לדבריו, "זה סימן לטרנספר שמדברים עליו. ב-1952 מושל צבאי הביא אותנו לכאן כדי לשמור על הגבול. אני מכיר בכך שזו אדמת מדינת ישראל. המדינה עקרה אותי מאדמתי (בלקיה; א"ז) והביאה אותי לפה. אבל אז נתנו לנו אדמה חלופית. עכשיו אין תחליף, אין לאן ללכת. מציעים פתרונות לא מקובלים, כמו לשבת במחצבה (ביישוב מרעית המתוכנן; א"ז). אין להם פתרון לבדואים, סתם מציעים דברים. אנחנו אזרחים, לא אויבים".

על פי מסמך שהכינה עמותת "במקום", הוראות תוכניות המתאר שאושרו לאזור "אינן פוסלות את האפשרות להקים יישוב חדש במקום המוצע", כלומר להכיר ביישוב הקיים או להרחיבו כך שכל המשפחות שחיות בו כקהילה אחת משנות ה-50 יוכלו להמשיך להתגורר יחד. חשוב לציין שבניית היישוב היהודי המתוכנן לקום על אדמות הכפר, ובניית היישוב המרוחק יותר, טרם החלו. כך, כמו במקרים אחרים, גם כאן המדינה ממהרת לפנות ולהרוס לפני שהוסדר פתרון כלשהו.

"אלפי תושבי תל ערד מתפקדים כקהילה לכל דבר", אמרה דפנה ספורטה מעמותת "במקום". "יש להם ועד מקומי ובית ספר שמהווה מרכז לקהילה. הם חיים שם משנות ה-50. במקום לפעול בשוויון ובהוגנות ולהסדיר את הקהילה שרוצה להישאר לגור ביישוב ביחד, המדינה בוחרת לפרק אותה ולהקים ארבעה יישובים יהודיים לאנשים שלא חיו יום אחד בשטח. זו החלטה פוליטית ליצור חבל התיישבות יהודי, כאילו שהאזרחים הבדואים הם לא חלק ממדינת ישראל. זה מכעיס וכואב".

היישובים היהודיים המתוכננים, שיכללו גם גרעינים תורניים, אמורים להיות משויכים למועצה האזורית תמר. לעומתם, היישובים הבדואיים המתוכננים, מרעית ומרווה, יהיו משויכים למועצת אל קסום, שאין לה רצף טריטוריאלי והיא למעשה מועצה המורכבת מ"איים".

לתוכנית "מבואות ערד" הוגשו התנגדויות רבות, הן מצד ארגוני סביבה הן מצד עיריית ערד (שבינתיים הסירה את התנגדותה; א"ז). אישור הקמת היישובים האלה מצטרף לאישור שניתן ב-2022 להקמת העיר החרדית כסיף, סמוך לצומת תל ערד, והוא חלק מהתוכנית לייהוד הנגב.

ספורטה מדגישה כי "התושבים מוכנים לוויתורים. הם מוכנים להיכנס למו"מ ולעבור למרווה, אך כרגע, לפי התוכנית, היישוב לא יכול לקלוט את כולם. מן הראוי שיכלילו את כולם. היה נכון וצודק להרחיב את מרווה. הם חיים במקום כקהילה אחת יותר מ-70 שנה". לטענת ספורטה, המטרה היא "לייהד את המרחב תוך התעלמות טוטלית מהתושבים שחיים בו. המדינה לא מבינה שאם לא תיתן מענה לסוגיה הבדואית, שום דבר במרחב לא יפרח, ישגשג או יתפתח".

מאז הקמת הממשלה הנוכחית חלה עלייה חדה במספר ההריסות בנגב, ואלה כללו כפרים ושכונות שלמות. נכון לסוף 2025, נהרסו באזור 2,155 בתי מגורים, ורק 40 משפחות קיבלו מרשות הבדואים מגרשים מוסדרים. לפי נתוני המשרד לביטחון לאומי, ב-2025 בוצעו 5,742 הריסות של "מבנים בלתי-חוקיים" בנגב, לעומת 2,850 ב-2022. בין השאר נהרסו בשנה שעברה 1,016 מבנים שיועדו למגורים. לפי רשות הבדואים, בשנתיים האחרונות פונו כ-90 מקבצי מגורים. עם הכפרים והשכונות שנהרסו לחלוטין נמנים אום אל-חיראן, ואדי אל-חליל, שתי שכונות באם מתנאן ושליש מהכפר א-סר.