אום אל חיראן אחרי ההריסה: חוסר הצדק, ממבט הרחפן

מבט מהאוויר על בית הרוס בכפר אום אל חיראן (צילום: אורן זיו)

במבט מהאוויר, הכפר הבדואי ההרוס אום אל חיראן שבנגב נראה כמו אזור אסון, כמעט כמו שכונה ששוטחה בעזה. לפני כשבועיים התושבים אולצו לפנות את הכפר ולהרוס בעצמם את בתיהם, מחשש מעוד הריסה אלימה כמו זו שהיתה ב-2017 ומקנסות גבוהים. אך לרשויות זה לא שינה. ביום חמישי, 14 בנובמבר, פשטו על הכפר מאת שוטרים, בליווי מסוקים ויחידות מיוחדות. הם החריבו את המסגד שהתושבים לא רצו להרוס בעצמם, והשטיחו עד היסוד את הבתים שכבר היו הרוסים.

>> גירוש אום אל חיראן: התושבים עוזבים בשקט, ללא פתרונות

בין הריסות היישוב עוד מבצבצים פריטים שנותרו מאחור – מקרר, ספה, בגדים, מזרון – בין שיחי סברס ועצי זית. גם את המיגונית היחידה שהציבו בכפר, שכמובן לא היתה יכולה לספק הגנה לכל מאות התושבים, הרשויות הרסו, במקום להעביר אותה לשימושם של כפרים אחרים באזור, שסובלים ממחסור חמור במיגוניות.

על חורבות אום אל חיראן אמור לקום יישוב יהודי, שתחילה היה אמור להיקרא חירן, אך שמו שונה בינתיים לדרור. במקום שבו שכנו בתי התושבים והמסגד צפוי לקום פארק. מאז ההריסה, איש לא ממהר לפנות את ההריסות, את העצים שנכרתו ואת החפצים הרבים שהושארו מאחור, ומשמשים עדות אילמת לחיים שהיו במקום, מאז שהתושבים נשלחו לגור בו על ידי השלטון הצבאי בשנות ה-50. כמו בגדה המערבית, המטרה היא קודם כל הרס, חורבן וגירוש. יישוב יהודים במקום הוא רק תירוץ, ולכן לא דחוף לא לפנות את השטח ממה שנשאר. העיקר הוא שאפשר יהיה להוציא הודעה על "משילות" ו"מדיניות השר".

ב-18 בינואר 2017, כששוטרים ירו למוות ביעקוב אבו אלקיעאן ומיהרו להאשים אותו בכך שהוא "מחבל" המשטרה פרסמה צילומי רחפן כדי לנסות ולטעון שהוא האיץ לעבר השוטרים, אך דווקא הצילומים האלו, ביחד עם תיעוד מהשטח שפרסמו, הוכיחו כי יעקוב נורה לפני שהרכב שלו האיץ ופגע בשוטרים. כעת, במקום שבו נסע ברגעיו האחרונים, נותרו רק הריסות. גם את הצריף שהקימו בניו לאחר הריסת ביתו ביום שבו נהרג ב-2017, השטיחו הדחפורים.

ממבט הרחפן רואים בקלות את חוסר הצדק. העובדה שלא חסרות אדמות ריקות מסביב לכפר ההרוס, בטווח של עשרות קילומטרים, מדגישה את הבחירה הפוליטית שבהתעקשות של הגרעין בחירן – שחבריו, שיש להם קשרים עם שרים בממשלה, גרים בינתיים ביער חירן – לגור דווקא שם. כפי שציין תושב המקום, ראאד אבו אלקיעאן, הצעת התושבים שיהיה במקום יישוב יהודי-ערבי, שבו הם יגורו לצד התושבים החדשים, אפילו לא נשקלה לפני שהכפר הוחרב.

בימי שישי חוזרים חלק מהתושבים, שגרים כיום בחורה כפתרון זמני, לתפילה ליד המסגד ההרוס. חתולים וכלבים שנותרו מאחור מסתובבים בין ההריסות, מחפשים מחסה מהשמש והגשם מתחת לבטון. עטוה, אחד התושבים, מגיע לתת להם מים ואוכל. "ביקשנו עוד זמן כדי להעביר את העצים, את הציוד, את הפאנלים הסולריים, אבל לא נתנו לנו", הוא מספר, ומבקש שאצלם את עצי הזית שלו שנכרתו.