יצור הכלאיים של החינוך הישראלי: הפרטת הניהול, הלאמת התכנים

משרד החינוך כבר משמש כרגולטור מצמית ומשתק. שר החינוך, יואב קיש (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מערכת החינוך הממלכתית נמצאת תחת מתקפה מצד מי שמבקשים לחסל את אחריות המדינה לשירותים החברתיים. בפי כול מהדהדת הקריאה לבזר את ניהול החינוך לרשויות השלטון המקומי, כחלק ממהלך כולל שבו משרד החינוך יהיה רגולטור (מפקח) ולא אופרטור (מפעיל החינוך).

ביזור פירושו מערכת חינוך בהפרדה מעמדית: העשירים יממנו מכספם הפרטי מערכת חינוך איכותית לילדיהם, לצד הפרטה של העסקת המורות והמורים והחלשת ארגוני המורים. העמקת הרגולציה פירושה הלאמה של תוכני החינוך, במטרה להנחיל ולהבטיח לדור הצעיר זהות יהודית-לאומית.

ישראל המציאה יצור כלאיים ייחודי, שבו הניהול מופרט והתכנים מולאמים. מי שמחזיק בהשקפת עולם חברתית חייב לדרוש את המהלך ההופכי: ביטול כל מנגנוני הפיקוח על תוכני הלימוד, לצד אחריות מלאה של המדינה לניהול המערכת, ובייחוד לחלוקת התקציב ולהעסקה ישירה והוגנת של המורות והמורים.

ביזור סמכויות הוא הפרטה

נתחיל מהחלק הקל: ההצעה להעביר את סמכויות הניהול של מערכת החינוך לרשויות השלטון המקומי – 257 עיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות.

ראשית, זהו רעיון בזבזני, שכן ניהול מערכת החינוך דורש כוח אדם מקצועי בתחום הפדגוגי ובתחום הארגוני. לדוגמה, מה ההיגיון בהעסקת 257 מומחים להוראת גיאוגרפיה או לשילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים, אחד בכל רשות, אם אפשר להסתפק בשלושה-ארבעה מהם במטה הארצי? האם יש פדגוגיה נבדלת להוראת גיאוגרפיה או לשילוב בתל אביב מזו המתאימה לרמת גן? אין במהלך זה שום התייעלות, אלא בזבוז משווע של תקציבי הרשויות.

שנית, 99 מרשויות השלטון המקומי הן עניות (אשכול חברתי-כלכלי 1–4) ו-94 הן עשירות (אשכול 7–10). ברור מאליו שהרשויות העניות יעמידו מערכת חינוך בתנאים ירודים מאלה הקיימים כיום, בעוד הרשויות העשירות ישפרו את מערכת החינוך המקומית בהשוואה למצב הנוכחי. האם לא די בפערים העצומים שכבר קיימים במערכת החינוך? לא מדובר, אם כך, בביזור סמכויות אלא ביצירת מערכת חינוך בהפרדה מעמדית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

שלישית, הדרישה הזאת שקרית, שכן רשויות השלטון המקומי – גם העשירות שבהן – ממילא מעבירות לרשתות ניהול פרטיות סמכויות שכבר מצויות בידיהן. כפי שפירטתי בכתבה נפרדת, הרשויות מעבירות לניהול פרטי לא רק היבטים אדמיניסטרטיביים, אלא גם אחריות פדגוגית. לדוגמה: תוכניות לימודים, השתלמויות לצוותים, חינוך חברתי, יוזמות, אירועים ועוד. המציאות מלמדת כי הרשויות אינן מעוניינות לנהל את מערכת החינוך בעצמן, ולכן הביזור הופך בפועל להפרטה.

רביעית, הפרטת החינוך לרשויות השלטון המקומי, ודרכן לרשתות ניהול פרטיות, כרוכה גם בהפרטה של העסקת המורות והמורים. נכון להזכיר כאן את דוח מבקר המדינה מ-2015, שבו נכתב: "למרות מדיניותו של משרד החינוך, חלק מעובדי ההוראה המלמדים מקצועות ליבה מועסקים על ידי רשויות מקומיות אחדות בהעסקה בלתי ישירה, בתנאים פחות טובים וללא ביטחון תעסוקתי. בכך נפגע שכרם ונוצר חוסר שוויון ביניהם ובין המורים המועסקים אתם 'כתף אל כתף' בהעסקה ישירה".

חמישית ואחרונה: אין פה אלא הסתלקות המדינה מאחריותה לחינוך. כאן ראוי להיזכר בדבריו של שר החינוך בן ציון דינור מ-1953, בעת שהכנסת חוקקה את חוק חינוך ממלכתי. כך הסביר השר את חשיבות החוק: "משמעותו של חינוך ממלכתי הוא הטלתה של האחריות לחינוך על המדינה – האחריות השלמה, הבלתי מעורערת והבלתי-מחולקת. […] אין המדינה יכולה לוותר ואין היא מוותרת בשום מקום על אחריותה השלמה למטרות היסוד של כל חינוך".

ועוד הוסיף דינור: "מטרתו הראשית של חינוך ממלכתי היא אפוא להטיל אחריות זו על המדינה. ולהטיל אותה בשלמות". שימו לב: המטרה הראשית של החינוך הממלכתי אינה לחנך את הילדות והילדים בתכנים אלה או אחרים, אלא להטיל את האחריות על המדינה!

יצירת האחדה של הזהות הלאומית

הרעיון לשחרר את הממשלה מאחריותה לחינוך נהגה על ידי פרופ' מילטון פרידמן, אחד מאבות הניאוליברליזם, במאמרו מ-1955: "תפקיד הממשל בתחום החינוך" (תורגם לעברית בספרו "קפיטליזם וחירות"). פרידמן הכיר בכך שחברה יציבה ודמוקרטית מחייבת "דרגה מינימלית של ידיעת קרוא וכתוב והשכלה כללית מצד רוב האזרחים", כך שתיווצר "הסכמה כללית לגבי מערכת ערכים משותפת כלשהי".

מילת המפתח כאן היא "מינימלית", וכל השכלה שמעבר למינימום תיעשה במימון ההורים – בכלל זה מגמות התמחות המאפשרות כניסה לאקדמיה, הכשרה בתחומי האומנויות והספורט או הכשרה מקצועית לענפי התעסוקה השונים. בהקשר זה הציע פרידמן לבטל את הניהול הממשלתי של מערכת החינוך. כך תיווצר, לדעתו, מערכת פרטית תחרותית, שתציע מענים מגוונים המותאמים לרצון ההורים וליכולתם הכלכלית.

הפרטה של העסקת המורות והמורים והחלשת ארגוני המורים. מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ביטול הניהול הממשלתי כלל אמירה ברורה, שלפיה "הפתרון ההולם הוא לבטל את הפיקוח הממשלתי על בתי הספר". את החלק הזה החליטו יורשי רעיונותיו של פרידמן בישראל להשמיט. חלקים אחרים ברעיונות הללו עוגנו בישראל בדוח ועדת דברת מ-2005. מחברי הדוח קבעו שיש להפריד בין "תפעול וביצוע", שיהיו באחריות מינהלי חינוך אזוריים, ובין "עיצוב וקביעת מדיניות", שיהיו באחריות המשרד. במניין תפקידיו של משרד החינוך החדש נקבעו: מדיניות, רגולציה, תוכנית הלימודים, הערכה, בקרה, תוכניות לאומיות, חקיקה וסטנדרטים.

מדוע השמיטו את הפרטת הפיקוח, כפי שדרש פרידמן? משום שלדעתם מערכת החינוך חייבת לפעול "לאור ערכיה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית", כך שהמערכת "תהווה תשתית לאומית שתאפשר הגשמת מטרות ערכיות". במילים אחרות: ועדת דברת יצרה יצור כלאיים שבו יופרט ניהול החינוך לטובת הקמת מערכת חינוך בהפרדה מעמדית, אבל תוכני החינוך יולאמו כדי ליצור האחדה של הזהות הלאומית של הדור הצעיר.

מוועדת דברת עבר החידוש הישראלי לפורום קהלת. במאמר מאת אביטל בן שלמה, חברת הפורום שמונתה על ידי השר יואב קיש למשנה למנכ"ל משרד החינוך, ומשה בכר, נכתב שעל משרד החינוך "להפוך מאופרטור לרגולטור". השניים הסבירו: "השינוי שאנו מציעים נשען על ביזוריות מחד גיסא, וחיזוק אופייה הציבורי של המערכת מאידך גיסא". האופי הציבורי פירושו, לדעתם, "אכיפה שתתמקד במוסדות הפועלים נגד ערכי החינוך הממלכתי […] למשל – מוסדות המחנכים להשתמטות מצה"ל". הנה לכם: הפרטת הניהול והלאמת התכנים.

במערכת הפוליטית נשמעת קריאה זו בכל מפלגות "המרכז" הליברלי. נפתלי בנט, למשל, הכריז שבכוונתו "לפרק את משרד החינוך כגוף שמנהל את החינוך". תוכנית החינוך שפרסמה מפלגת יש עתיד בראשות יאיר לפיד כוללת הבטחה "להפוך את משרד החינוך למטה רגולציה". גם תוכנית החינוך של מפלגת ישר בראשות גדי איזנקוט כוללת "ביזור סמכויות" המשרד, לצד חיזוק "הליבה הערכית" של אזרחים "אוהבי עם וארץ, מחוברים לזהותם, מחויבים למדינתם".

זאת היתה גם רוח הדברים בכנס חירום למערכת החינוך שנערך בשבוע שעבר בכנסת, בהובלת חברי הכנסת משה טור-פז (יש עתיד) ודן אילוז (הליכוד). לדעתם, "ממשלה חכמה לא צריכה לנהל כל החלטה קטנה", אבל היא כן צריכה לקבוע סטנדרטים ולמדוד תוצאות, במסגרת מחויבותה "לערכי היסוד הממלכתיים והציוניים".

המשרד כרגולטור זו הלאמה

האמת היא שמשרד החינוך אינו מפריע לגורמי השטח לשגשג משום שהוא מנהל את מערכת החינוך (אופרטור), אלא משום שהוא משמש מפקח (רגולטור) מצמית ומשתק. הוא עושה זאת, למשל, באמצעות מבחני הבגרות והמבחנים החיצוניים האחרים ומסמכי המיקוד של התכנים לבחינות. כל אלה מחייבים את המורות והמורים ללמד בכיתות תכנים מסוימים ולא אחרים, פשוט משום שהם רוצים שתלמידיהם יצליחו בבחינות.

אמצעי רגולציה נוסף בתחום התכנים הוא מערכות הדיווח הממוחשבות, שבהן כל מורה ומורה חייב לדווח למשרד מה בדיוק נאמר לתלמידים בכל שיעור ושיעור. גם רדיפת שרי החינוך אחר מנהלים, מורים וארגוני חברה אזרחית שלא מתיישרים עם הנחלת הלאומיות היהודית, מהווה אמצעי רגולציה והלאמה של זהות התלמידים.

משרד החינוך משמש כבר כיום רגולטור קשוח והרסני, וככל שאני מבין את הקריאה להקמת "משרד רגולטור", הרי שמדובר בהגברת הפיקוח ולא בשחרורו. בשונה מחזונו של פרידמן למערכת חינוך מופרטת וחופשית, מדינת ישראל אינה מוכנה לוותר על הנחלת הזהות הלאומית היהודית. לשם כך דרוש פיקוח שמשתק את האוטונומיה המקצועית של צוותי החינוך. הפתרון הראוי הוא הפוך: ביטול כל מנגנוני הפיקוח, לצד החזרת אחריות המדינה לחינוך ולשוויון הזדמנויות בחינוך. אופרטור ולא רגולטור.